לוּלוּ הָאִידְיוֹטִית
1
וְעַל לוּלוּ הָאִידְיוֹטִית שְמָּעְתֶּם?
זוּ עַל הַסָפְסָל בַּכִּיכָּר?
הַכּוּשִית שֶפָּנֵיהַ זָהָב, שָרָה וְקוֹרֵאת לַצִיפּוֹרִים -
זֶה הַזְמָן לִזְרוֹעַ אוֹרֶז עַל הָאָסְפָלְט- הִיא צוֹעֶקֶת וּמְנָכֶּשֶת אֶת הַשָדֶה הַשָחוֹר, מַשְקָה, מַשְקָה.
מִתְעַנֶגֶת עַל רְצוּעַת בּוֹקֶר קָרִיר
כִּמְעַט בְּסוֹפוֹ שֶל הַלָיְלָה, אָז הָאָדָמָה זָזָה יוֹתֵּר מִכַּרָגִיל.
הִיא רוֹקֶדֶת, עוֹשָה חָזָרוֹת בְּאוּלָם חֲסָר קִירוֹת כִּמְעָט לְלֹא תְּאוּרָה.
מִשֶהָאוֹר עוֹלֶה וְהָהוֹפָעָה מַתְחִילָה
צוֹמֵחַ שְדֵה אוֹרֶז יָרוֹק
מִתַּחַת רַגְלֵי הָעוֹבְרִים וְהַשָבִים.
זוּ עַל הַסָפְסָל בַּכִּיכָּר?
הַכּוּשִית שֶפָּנֵיהַ זָהָב, שָרָה וְקוֹרֵאת לַצִיפּוֹרִים -
זֶה הַזְמָן לִזְרוֹעַ אוֹרֶז עַל הָאָסְפָלְט- הִיא צוֹעֶקֶת וּמְנָכֶּשֶת אֶת הַשָדֶה הַשָחוֹר, מַשְקָה, מַשְקָה.
מִתְעַנֶגֶת עַל רְצוּעַת בּוֹקֶר קָרִיר
כִּמְעַט בְּסוֹפוֹ שֶל הַלָיְלָה, אָז הָאָדָמָה זָזָה יוֹתֵּר מִכַּרָגִיל.
הִיא רוֹקֶדֶת, עוֹשָה חָזָרוֹת בְּאוּלָם חֲסָר קִירוֹת כִּמְעָט לְלֹא תְּאוּרָה.
מִשֶהָאוֹר עוֹלֶה וְהָהוֹפָעָה מַתְחִילָה
צוֹמֵחַ שְדֵה אוֹרֶז יָרוֹק
מִתַּחַת רַגְלֵי הָעוֹבְרִים וְהַשָבִים.
2
שְנָיִים שְנָיִים הֵם בָּאִים,
גָנִים פּוֹרְחִים שֶל בָּבֶל וּשְמָמוֹת מִדְבָּר יְבֵשוֹת,
נְקָבִים חָלוּלִים בַּזְמָּן וּסְדָקִים אָטוּמִים לְקְבוּרָה,
חָלָלִים אֵינְסוֹפִיִים וְסִמְטָאוֹת צָרוֹת לְלֹא מוֹצָא,
מָאוֹר פְּנֵי הַשֶמֶש וְחֶשְכָּת הֵיעָדרוּתָּה בָּיָרֵחַ.
גָנִים פּוֹרְחִים שֶל בָּבֶל וּשְמָמוֹת מִדְבָּר יְבֵשוֹת,
נְקָבִים חָלוּלִים בַּזְמָּן וּסְדָקִים אָטוּמִים לְקְבוּרָה,
חָלָלִים אֵינְסוֹפִיִים וְסִמְטָאוֹת צָרוֹת לְלֹא מוֹצָא,
מָאוֹר פְּנֵי הַשֶמֶש וְחֶשְכָּת הֵיעָדרוּתָּה בָּיָרֵחַ.
שְנָיִים שְנָיִים הֵם בָּאִים,
זָכָר וּנְקֵבָה.
תוֹהִים וּבָאִים כּוּלָם בַּמַגָע.
יָלְדוּת וְזִקְנָה, שָמָיִם וְאָדָמָה,
תִּקְוָה וְיֵיאוּש, תְּהוֹם מְצוּלָה וְשָפָה,
צְחוֹק וּבְכִי, שִירָה וְקִינָה.
זָכָר וּנְקֵבָה.
תוֹהִים וּבָאִים כּוּלָם בַּמַגָע.
יָלְדוּת וְזִקְנָה, שָמָיִם וְאָדָמָה,
תִּקְוָה וְיֵיאוּש, תְּהוֹם מְצוּלָה וְשָפָה,
צְחוֹק וּבְכִי, שִירָה וְקִינָה.
שְנָיִים שְנָיִים
אֶל תּוֹך עֲרָפֶל בָּהִיר הֵם שָטִים
בְּסִירָה לְבָנָה בְּסִירָה שְחוֹרָה.
אָנִי בְּקוֹשִי רוֹאָה
שֶכֵּן הַצֶבָע יוֹרֵד וְזוֹלֵג אֶל פְּנֵיי הַמָיִם לְהֵעָלֵם
וְהָיוֹנָה הָהִיא מְאָז טֶרֶם חָזְרָה.
בְּסִירָה לְבָנָה בְּסִירָה שְחוֹרָה.
אָנִי בְּקוֹשִי רוֹאָה
שֶכֵּן הַצֶבָע יוֹרֵד וְזוֹלֵג אֶל פְּנֵיי הַמָיִם לְהֵעָלֵם
וְהָיוֹנָה הָהִיא מְאָז טֶרֶם חָזְרָה.
3
הכל משולל היגיון ובכל זאת נכון להגשים החיים הגשמה נעלה מתוך חדווה
סוערת, האם לא כן?
4
רגע כליל שלמות
תשובה לסטפאן מלארמה
הרי זה סימן
בקול הפעמון העולה
ברגע של פרכוס הזמן.
עד צאת הנשמה חיכיתי
והנר כבה.
ידעתי בלי לומר דבר:
חיכיתי, יחידה
לרוח רפאים שתְשלֵחַ רִיצוּדֵיה
על פני תכלת השמים של סטאפן מלארמה.
מצח בוער הנחתי על אבן
שתצנן יסור בֵין כלאיים
שתרגיע עליצות פרועה.
יד הנִיחה על המפתן הזמנה.
אגרת. דומיה למשתה.
"הנך מוזמנת להרים כוסית הספד לזכרו של תאופיל גוטייה.
נא להגיע אל שנת 1873."
המילים נמסות, נעלמות,
רגליי רועדות:
עלי לעבור אל הנצח
להניף רגל אל אוויר –
שם חבצלות על אגלי-טל צומחות
תחת תיקרה נעלמת:
השמים לובשים מלכות אפלה;
יש דבר הנשאר בגורל סטפאן, הלא?!
ריח חבצלות ענוג!!!
לא הודפת אותו גם לא את החלום.
הלא תשמע המיה כבירה של קולות דוממים?
כורעת ברך, הרוח לופפת את גופי.
מחבקת את מורך ליבי
נידפת עם שבירות הקיום
ונצמדת אל נחשולי חללים מצועפים.
משם מגיחַ הנמר, בפסיעתו הלוחשת –
הנמר של ויליאם בלייק.
הוא נשכב בתוכי מתעצל:
יודעת שיבתר את קרביי בְמחִי מלתעה:
מבעית ופראי בלפיתתו:
ושמא לא אצליח לגבור על הייאוש החברבר הזה
והוא יהפוך תוכי ככברה?!
והנה אני באה.
צללי רפאים, צללי אלוהים
וראשי סחרחר.
נשף בכוסות הספד לכל.
נשף הלום יין, הלום תוגה.
ההיכל זוהר
הידיים נושאות ברכה, שיר, קינה:
פיוט סולח מפלח הגורל לעד.
עליי לשוב בטרם הירח שוקע.
מרכבה רתומה לאלומת-אור ממתינה
לאוושת השמלה הצחורה
המותירה שובל של אשליה.
מי זה החומד לצון?
המנער את מוחי טְרוּף השיגעון?
האמנם שמעו המלאכים
הגמגום, הייחול לאוֹת?!
אני מרכינה ראש בלאות, קדה קידה.
מסע אל הנצח וחזרה
- והרי זהו חסד
זהו רגע כליל שלמות.
5
אוי דנדי,
את תשרדי עם שמלתך הצהובה,
פוסעת ללא הסבר:
הצללית שעל פנייך,
שעל עפעפייך: בלי שאלות.
הסיכוי לנשום,
לשרטט את קווי מיתארך
מפוני הזיכרון
כדי לסדר את מילותייך
אל מחזוריות הירח...
גם אם הדרך סוטה מפנייך-
טבעך השקוף יחיל הזמן
ותמונתך תיצרב באופק
בצחוקך, בדמעותייך הסתובבי,
חוללי השמטות בכל גלגולייך.
כמה צנוע ההווה!
ואם תקרסי באחת
ותשמעי את קול השבירה
- קראק, קראק,
הים יהפוך שחור,
יתמלא בצייתנות
בחוקי החד פעמיות
אז תגיע רוח
וברבורים לבנים
יישאו חללים מפה לשם
להקים היכל נישא להווייתך.
6
רציתי
אינני יכולה עוד
להסתיר את הטרוף
בקופסאות של אור,
לדבר על מצור וחדלון
בתכנית טלוויזיה
המציעה לשבור את החלון
כדי לטהר את האוויר
- אינני מאמינה לדקת אויר...
אני חיה ריר, זיעה, דם...
אינני מסתירה עוד את הטרוף,
את שיני.
אני שרה.
רציתי לספר על המוות,
רציתי שתדע שלא ליטפו אותי,
שאני געגוע...
שהזמן אינו מותיר זמן לזמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה