יום שבת, 7 במרץ 2020

יומן ריצה 2 - נועם שיזף - טור מספר 25 - מרתון


יומן ריצה 2  - נועם שיזף - טור מספר 25

מרחק: 42.195 קילומטר   
זמן: 3.26.39  
קצב ממוצע: 4.54  
דופק ממוצע:  163   
מסלול: מרתון תל אביב

בצהריים של יום חמישי התחילה לכאוב לי הברך. זה לא טוב, חשבתי. בערב כשגמרתי לסדר את השירים על הנגן, התחלתי להרגיש כאב גרון קל, והייתי צריך לירוק ליחה כל כמה דקות. נראה לי שאני נהיה חולה, אמרתי לד'. ,"אתה לא חולה, אתה בלחץ", היא ענתה. "כמו בכל שנה". באמת הייתי בלחץ, אפילו יותר מבשנים הקודמות. המרתון הזה היה חשוב במיוחד. התאמנתי יותר, כתבתי עליו, הודעתי לכולם שאני רוצה תוצאה טובה. ועכשיו כל דבר קטן יכול להרוס. הרגעתי את עצמי עם רצף הפעולות השגרתיות של הערב שלפני הריצה: חיברתי את המספר לחולצה ואת צ'יפ מדידת הזמן לנעליים, וסידרתי על השולחן במטבח בננה וחטיף אנרגיה לבוקר, ארבעה ג'לים לריצה עצמה, קרם הגנה, וזלין, טלק, אוזניות, נגן MP3, כובע, חולצה חמה וכובע צמר לחצי שעה שלפני המירוץ, טישו ובקבוק מים.

הלכתי לישון בתשע וחצי והתעוררתי כל שעה וחצי, כולל פעם אחת אחרי החלום המטופש ההוא שבו אני קם וכבר שש בבוקר ואני מאחר למרתון. לפחות זו לא היתה הגרסה שבה אני מגיע בתחתונים. בסוף נמאס לי מכל העניין וקמתי בארבע וחצי, קראתי חדשות בטלפון ואכלתי ארוחת בוקר. בשש בדיוק ירדתי למטה רק כדי לגלות שיש לי פנצ'ר בגלגל האחורי של האופניים. היום נפתח ברגל שמאל. עליתי הביתה, לקחתי משאבה, ניפחתי את הגלגל, והצלחתי להגיע לפארק בזמן כדי לאכול בננה, לבקר בשירותים, לשתות קפה קטנטן ולהגיע לקו הזינוק בנחת. כל חוסר הנוחות של הלילה הקודם עזב אותי. התרגשתי מאוד, אבל הרגשתי טוב.
*
בערב לפני המירוץ קבעתי יעד סופי של 3:26 דקות. פינטזתי על שבירת השיא שלי (לרדת מ-3:22), וקיוותי ל-3:25, אבל כשבדקתי את התוצאות באימונים במחשבונים ברשת, כולם קבעו שמדובר ביעד לא ריאלי, ושאני צריך להוסיף כמה דקות לתוצאה הרצויה. התוכנית שלי היתה לעשות negative split, כלומר לרוץ את החצי הראשון של המרתון כחמש דקות לאט יותר מהחצי השני. בשביל זה הייתי צריך לרוץ כל קילומטר בחצי הראשון ב-4:58 דקות בערך, ובחצי השני ב-4:49 בערך. בפועל, רצתי את שני החצאים של הריצה כמעט באותו הקצב.

בשמונת הקילומטרים הראשונים הכל היה מעולה. נהניתי והרגשתי מצוין, והייתי צריך להכריח את עצמי לרוץ לאט יותר ממה שהייתי עושה באופן טבעי. אבל אז דברים הסתבכו קצת. התחיל לי כאב בצד – משהו ביחס בין הקצב לנשימה לא עבד, ולקח לי זמן וכל מיני שינויי קצב עד שהרגשתי שוב בנח. אחרי הריצה ראיתי באפליקציה שבאותו הזמן בערך הדופק שלי עלה מאוד – מאזור ה-120 לסביבות ה-170 – ומשם הוא כבר הוא לא חזר לרדת. בחצי השני של הריצה זה עלה לי ביוקר.
*
כשהייתי ילד אהבתי לישון אצל סבא וסבתא שלי. היתה להם טלוויזיה צבעונית וכבלים פירטיים, וכשהם לא צפו בסרט בטלוויזיה הירדנית, יכולתי לראות מה שבא לי. בדרך כלל סבא היה מנמנם על כורסת הטלוויזיה לידי, אבל אני חושב שהייתי לבד באותו ערב בקיץ 84', כשראיתי את דקות הסיום של מרתון הנשים באולימפיאדת לוס אנג'לס. עשרים דקות אחרי המנצחת, נכנסה לאיצטדיון השווייצרית גבריאלה אנדרסון-שייס, שסבלה מהתייבשות קשה. היה חום של שלושים מעלות, וכללי התחרות קבעו שאפשר לשתות רק מחמש התחנות הרשמיות לאורך המסלול. אנדרסון-שייס פספסה את התחנה האחרונה. בהקפה האחרונה היא כבר לא יכולה היתה לרוץ, והיה לה רק מושג מעורפל לגבי הכיוון. היא צלעה וכשלה לאורך ה-400 מטרים, כל רגע כאילו היא הולכת לצנוח, אבל איכשהו סיימה את המירוץ בלי תמיכה ובלי עזרה, לקול תשואות האיצטדיון כולו, במקום ה-37 מתוך 43 רצות. למה לא עצרת, שאלו אותה אחרי זה. הייתי בת 38, אמרה אנדרסון-שייס. ידעתי שלא תהיה עוד אולימפיאדה.

הייתי בן תשע וחצי ואני זוכר עד היום את הרושם האדיר שהרגע הזה השאיר עלי. אף תחרות ספורט שראיתי לא נגמרה ככה. כדורגלנים שהערצתי כמו משה סיני ומוריס ז'אנו היו הגדולים מכולם בעיני, אבל ההשקעה שלהם במשחק לא נראתה לי שונה מהמשחק שלי בחצר עם החברים – הם פשוט היו הרבה יותר טובים. המרתון לעומת זאת נראה כמו אתגר מעולם אחר. "ריצה" היתה מבחינתי ספרינט למאה מטר. ריצה ארוכה – לחמש מאות. המרתון היה משהו מהאגדות. לא הופתעתי כשגיליתי שיש מאחוריו סיפור מתקופת המיתולוגיה.

אחרי האוניברסיטה התחלתי לפתח איזו פנטזיה על ריצת מרתון. מדי פעם רצתי בשבילים ועל חוף הים, אבל לא הפכתי את זה לעניין קבוע. בעיר לא היו מסלולי ריצה נורמליים. השביל הארוך מתל ברוך לרידינג היה סתם חוף לא מוסדר. גן המדרון היה גבעת זבל, והייתי צריך לדלג שם בין גרוטאות למזרקים. היום זו נקודת האמצע של מרתון תל אביב, בין מדשאות ומתקני כושר. כשהגעתי לפה שלשום ראיתי שאני דקה לפני הזמן, ועדיין הרגשתי בשליטה על הקצב ועל המאמץ. השמש יצאה ונעשה חמים אבל עדיין לא חם מדי. חשבתי שזו יכולה להיות ריצה טובה מאוד.
*
היום אני יודע שמרתון עדיין לא מתקרב לפסגת הסיבולת האנושית, ולאתגרים הפיזיים והנפשיים שאנשים לוקחים על עצמם מרצונם. אבל האולטרה והאקסטרים למיניהם תמיד עניינו אותי פחות. במרתון האתגר הוא לא רק לסיים, אלא לסיים בתוצאה הכי טובה שאפשר. זה תחרות ספורט קלאסית ואוניברסלית, עם מרחק קבוע וכללים ברורים. כששני אנשים שעושים מרתונים פוגשים אחד את השני, די מהר עולה בשיחה התוצאה. לא בקטע מתנשא או רע, אלא פשוט כמעין שפה משותפת. את ריצת המרתון הראשונה בתל אביב בעידן החדש, בשנת 2009, רצתי פשוט כדי לסיים. מהריצה השנייה האתגר היה התוצאה.

לרוץ על תוצאה זה עניין מורכב. אם פידיפידס, השליח שרץ לאתונה לבשר על הניצחון בקרב מרתון בשנת 490 לפני הספירה, היה עושה נגטיב ספליט, אולי הוא לא היה מת רגע אחרי שהוא מסר את הידיעה. כשרצים בהתחלה מהר מדי, מצטברות חומצות חלב בגוף ומרוקנים מאגרי האנרגיה בשרירים, וכל כח הרצון לא יעזור בהמשך. אבל כשרצים בהתחלה לאט מדי, אין סיכוי לסגור את הפער ולהגיע לתוצאה טובה בסיום. צריך למצוא את הקצב המדויק, וזה אף פעם לא פשוט, כי כל ריצת מרתון היא אירוע חד פעמי. כשרצים קילומטר או שניים, אפשר לעשות חזרות. אבל עבור חובבנים כמוני מרתון זו ריצה של פעם בשנה, וכל מה שאפשר זה להתאמן, לתכנן, ולקוות לטוב.

לפני רחוב אלנבי האטתי קצת. הקטע מכאן עד הבימה היה לא קל בשנים הקודמות – הריצה היא בעלייה והמסלול מלא ברצים ממקצים אחרים. הפעם עברתי את זה בסדר. ד' והאחים שלי חיכו לי לצד הדרך, אבל הילדים העדיפו ללכת לבית ספר מאשר לראות את המרתון. באחד הקילומטרים שמתי לב שאיבדתי 15 שניות. חזרתי לקצב המקורי אבל התחלתי להרגיש טוב טוב את המאמץ. היה לי רגע קטן של ייאוש כשחשבתי על הדרך שנשארה, אבל אכלתי עוד ג'ל וכמה פלחי תפוז במתחם שרונה, והוא עבר. הרבה מהנפילות במרתון קשורות לניהול האנרגיה והאוכל.

העלייה האחרונה, לאורך רחוב הירקון, היתה בסדר, אבל כשפנינו לדיזנגוף כבר הייתי מותש מאוד. נותרו עד שמונה-תשעה קילומטרים, וכבר ברור שלא ארד מ-,3:25. אם לא אזהר, אני שוב אגיע ל-3:30 של השנים האחרונות. במרתונים הקודמים בנקודה הזו נשברתי, הקצב ירד ואבדו לי שלוש-ארבע דקות. גם עכשיו העייפות התחילה לשחק לי במח: "נאט קצת עכשיו", היא אמרה, "ואז נוכל לעשות סיום ממש חזק". "קילומטר אחד בקצב רגוע – ונחזיר את הדקה הזו בקטע של פארק הירקון".

כאילו כדי להרגיז, הנגן הפסיק להשמיע שירים והתחיל להעלות פודקסטים ישנים שפעם שמרתי עליו. קשה לי להסביר את זה, אבל להעלות את היד כדי להעביר טראקים בכפתור של האוזניות זו אחת הפעולות הכי מעייפות, מתסכלות ומסובכות אחרי 37 קילומטרים. ממילא, שמעתי את המוזיקה רק במרוחק, וגם בקושי ראיתי את ד' שנסעה לידי על האופניים באבן גבירול. חשבתי רק על הריצה. הכביש היה רחב וריק, אז הרשיתי לעצמי לרוץ בעיניים עצומות חלק מהדרך.

שניים וחצי הקילומטרים האחרונים, בפארק הירקון, הם הקשים ביותר פיזית אבל כבר לא מנטלית, כי קו הסיום מושך אותנו אליו. נזכרתי במשפט שקראתי באחד הבלוגים של הריצה – שאפשר להגביר קצב גם כשהרגליים כואבות. לא הגברתי קצב אבל גם לא איבדתי זמן. במאתיים מטרים האחרונים הצלחתי לרוץ ספרינט, שגרם לי לחשוד מאוחר יותר שאולי בכל זאת נשארה לי קצת אנרגיה שלא נתתי במירוץ. אבל גמרתי בלי אוויר.

הלכתי לתוך אוהל הסיום ושתיתי קצת מים. ישבתי על כיסא פלסטיק ליד רץ אחר, שהתלונן על החום בשעה האחרונה של המרתון. התעטפתי בשמיכת מילוט כסופה והסתכלתי על הרצים שמגיעים לקו הסיום. אחד בגופייה שחורה התמוטט ממש על הקו וזחל קדימה עד שחובש מד"א עזר לו לקום. אחרים סיימו והמשיכו לפטפט עם החברים שלהם, כאילו זו היתה עוד ריצה בפארק. שתיתי מיץ והלכתי לחפש את אבא שלי על הדשא בפארק. דיברנו קצת, אחר כך ניפחתי שוב את הגלגל של האופניים, ונסעתי הביתה.
*
התוצאה שלי - 3 שעות, 26 דקות ו-39 שניות – טובה יותר מכל מה שעשיתי בחמש השנים האחרונות. היא טובה יותר מהמרתון הקודם בכמעט חמש דקות. חמש הדקות האלו הצריכו עוד חודשיים אימונים, או כ-700 קילומטר של ריצה. התוצאה גם גרועה בארבע דקות מהשיא שלי, שעשיתי במרתון תל אביב לפני חמש שנים. היא גרועה בשתי דקות מהתוצאה שלי במרתון ניו יורק, שהיה קשה הרבה יותר בגלל העליות והצפיפות על המסלול, וכן משני מרתונים נוספים. פרט למרתון הראשון ולמרתון שבו הייתי חולה, ההפרש בין כל התוצאות שלי הוא פחות מתשע דקות. אני מרוצה מאוד מהמרתון השנה.

כל מירוץ מה-14 שעשיתי הצריך בין אלף לאלפיים קילומטרים של אימונים. את רובם המכריע עשיתי על אותה רצועה לא ארוכה על החוף בתל אביב, בין הנמל לחוף מציצים. כשהתחלתי לרוץ ד' ואני רק עברנו לדירה הראשונה ביחד. הילד הגדול מבין השלושה כבר בן תשע. אחרי כל מירוץ ידעתי שאני יכול לעשות יותר. שאני יכול לתכנן את הריצה טוב יותר, להתאמן נכון יותר, ולהוציא תוצאות טובות יותר. תמיד הבטחתי לעצמי לעשות את זה. לרוב לא קיימתי – ההשקעה שלי בכל שנה היתה דומה לשנה הקודמת. הפעם עשיתי כל מה שתכננתי, וסיימתי את הריצה מסופק, בלי תקווה לשבור את השיא ובלי שאיפות להתקדם. עוד קודם, כשרצתי את הקילומטרים האחרונים, אמרתי לעצמי שוב ושוב שאסור לי להפסיק לדחוף קדימה, כי זו הפעם האחרונה. אין עוד ריצה, אמרתי לעצמי. אין עוד ריצה.
"אני אאמין כשאני אראה את זה", ד' אומרת.

אין תגובות: