אתה אלוהים אני אלוהים / קץ הדימוי / 1998

אתה אלוהים. אני אלוהים. הנייר אלוהים. העט אלוהים, החלון, האור, המכוניות, הדרכים, הלחם, הציפורים, העשב, הצואה, הפנינה, העולם, הכל אלוהים. בהבנתי את עצמי כאלוהים וכחלק מאלוהים, אני חייב לקחת אחריות. בחוסר הבנתי את עצמי כאלוהים אני מטיל את האחריות ואת סדר הדברים על מהות דמיונית חיצונית לי. גם זרקתי את עצמי מהשלם, מגן העדן, גם הפקעתי מתחת ידי את יכולת ההחלטה הבחירה והביצוע. מה שנותר לי זה להתפלל לצלם חסר הצורה הקבועה שכן הוא משתנה מאדם לאדם מתופעה לתופעה. לקוות שההחתמה עלתה יפה ושהדימוי או הדמות שהלכתי אחריהם הם אכן הדבר הנכון ולקוות לטוב, לתקווה, והיפוכם הבו זמני, הכאב והאובדן.

בהבנתי את עצמי כאלוהים אני מחויב לבחור. אני מחויב לכל רגע פעולה נתון בזמן. בהיותי מחויב לכל רגע פעולה נתון בזמן, זמני הופך להווה מתמשך ומושגי העבר והעתיד מאבדים את ברק התקווה והתקפות שלהם לטובת השתאות על רגע הפעולה עצמו. כיון שלא רק אני אלוהים אלא גם אתה ואת והכל, פעולתי כפרט אינה אבסולוטית. פעולתי כפופה לעיקרון של סימטריה ובוזמניות וגורמת במקביל לפעולות וצורות אחרות בו זמנית, יוצרות ונוצרות. החלטותיי נראות כלא משפיעות. אבל, ביכולתי מתוך החלטה ובחירה והצמדות לפעולה חוזרת ושינון, להגדיל את המשקל הסגולי של פעולתי ולעצב מודול – צורת יסוד ברורה בתבניתי. צורת יסוד עצמאית שתחרוג מהתבנית שבה נוצרה. תיוולד. בזאת ביצעתי מעשה בריאה. שכפול. אופציה של בריאת יקום.

המודול, צורת היסוד מטופחת ומתוחזקת ומלוטשת על ידי, עד לערך שבו תעבור הפעולה גבול של משקל סגולי, אל מעבר למסה קריטית, לדרגה או מצב של ייחודיות. היא תעמוד בפני עצמה. אז ייפרש ממנה גריד שלם בתבניתה. מרחב שקוויו כיווניו נגזרים ממנה. גריד זה הוא עדיין בחזקת כוח. אבל ככל שאשקיע מאמץ בשכלול וליטוש צורת היסוד שלי תתחיל זאת לשכפל את עצמה ותוציא את הגריד מהכוח אל הפועל.

לבצע את ליטוש הצורה מתוך רצון לכיבוש היקום הוא דבר הנידון לכישלון, מכיוון שהוא חסום למשוב ותקשורת, מהיותו משתמש בכוח, מבטל צורות אחרות ומפלה. לשינון ולליטוש לבדם יש את קסם הניסוח היכול להוליך את העוסקים בהם להבנה. "…מתוך שלא לשמה, בא לשמה…". לבצע ליטוש מתוך אהבת השלמות והפעולה יכול לשנות את הסביבה. עצם הידיעה לבדה משנה את אופי הקישורים בין אחד למארג ומתחולל שינוי.

בהתחשב בבוזמניות קיימים יחד אתנו אין סוף מרכיבים במסיבה היקומית הזאת, ובאופן מוזר ונפלא עלינו להכיר בקיומם ובאותו זמן לעשות את עבודתנו כאילו דבר אינו קיים. אחרת עשייתנו תתקע או תתקיים בצורה חלקית. כאשר אתה אוכל, תאכל. אל תחשוב. אחרת האוכל יתקע לך בגרון. הדרך להכיר בקיומם ובכל אופן לא להכיר בקיומם היא רק בתוך פעולה של הווה מתמשך. אז קיומם בפעולה אינו קיים עבורי, וכך גם תנאי העתיד והעבר נעלמים מכיוון שאיני מקיים יותר עבר ועתיד ובזאת אני ופעולתי הופכים לחופשיים. כאשר מופיעה תופעה בהווה המתמשך שלי אני מקיים אתה בפליאה את מערכת היחסים הנדרשת שגם היא נעלמת מעבר לאופק ההווה המתמשך, אבל, אני איני הולך לשם. הליכה לשם תיצור את ממדי העבר והעתיד ותפגע בשלמות הרגע של פעולתי. מצד אחד ההווה יוצר באופן אוטומטי ובוזמני מעצם הגדרתו את העבר והעתיד. מצד שני איני חייב להיגרר לשם ובידי ההחלטה וכושר שיווי המשקל, הנלמד, להישאר על מקומי. כאשר אני נגרף – יש זמן. כאשר אני נשאר, אני על זמני. והדרך? והתנועה? אלו מתחוללים בכל מקרה דרך פעולתי וקיומי.