ימי קורונה
טיפול שטח
דברי פתיחה למפגש למידה מקוון מס' 1
19 למרץ 2020
שלום לכולכם/ן שמח להיות אתכם כאן.
אנחנו נמצאים מול ענן. ענן סערה. או מול מדבר. מגפה. קורונה.
זה גדול. בלתי מובן. מאיים. משנה סדרי חיים. משנה עדיפויות.
החשיפה למצב קיצון מפעילה אצלנו תחושה.
התחושה מפעילה את הרגש.
הרגש מפעיל את ההכרה שלנו. את החשיבה.
כשאנחנו מתבוננים בענן הסערה או במדבר שמולנו אנחנו שוקלים את דרך ההתמודדות שלנו.
ללא תרגול התחושה היא עיוורת.
ללא תרגול הרגש הוא עיוור.
עלינו לראות באמצעות ההכרה והחשיבה.
כמטפלי שטח אנחנו חייבים לראות בתוך הענן מחלקות שבהן נוכל לטפל:
מהו ההר? זו יכולת העמידות שלנו במצב
– מהי העמידות שלנו בסגר? בבידוד? בבדידות? בפחד? בתקשורת שונה? איך אנחנו מבטאים את זה?
מהי הדרך? זו יכולת ההתמצאות שלנו במצב
– מה המידע שאנחנו מקבלים? איך אנחנו מבינים אותו? במי אנחנו נעזרים? מה אנחנו בוחרים לעשות? את מי אנחנו מובילים?
איך זה בא לידי ביטוי?
מהו הבית? זו יכולת הלכידות שלנו במצב
- איך אנחנו שומרים על עצמנו? על המשפחה? על החברה? במי אנחנו מאמינים?
איך אנחנו מבטאים את זה?
מהו הזמן? זו יכולת המודעות שלנו במצב
– עד כמה אנחנו מודעים לעצמנו? למי שנמצא אתנו ולידינו? לפחדיו? לסביבתנו? לטכנולוגיה?
איך זה בא לידי ביטוי?
תקשורת אנושית היא הפרשנות והתובנות שלנו על השטח והדרך להפוך אותו למובן עבורנו. הדגש הוא עבורנו משום שאיננו יכולים לפעול לבד. זוגיות, משפחה, קהילה, חברה, אנושות.
ללא תקשורת אין לנו ציוד, מפות, שמות של הרים, חילוץ, וסיפור.
התקשורת היא ההגדה שהיא סיפור המעשה והמסע שלנו עבור האחרים וגם האגדה שהיא סיפור התהליך שלי עבור האחרים.
מהי האגדה שלנו? יצאנו מהים, הלכנו ביבשה, עכשיו אנחנו נכנסים לים ווירטואלי. דאטאספירה. למה?
הדאטאספירה היא המרחב החדש. שפה חדשה.
השפה היא המבט המתבונן: השפה היא המרכבה האנושית שבעזרתה אנחנו נכנסים לשטח חדש ומגדירים אותו: מן המדבר, ועד למאדים.
לכן, עכשיו, בתחילת דרכנו זו בתוך ענן הסערה הנוכחי (ועוד יבואו רבים, כפי שהיה מאז ומתמיד...) ארצה לסיים בהייקו – שיר קטנטן
מצפן:
סוף הארוחה
על הצלחת סכין
מצביע צפון
זו מהותנו כמטפלי ומחנכי שטח.
בנימה אישית
אני אוהב מאוד את התחושה של התבוננות בסערה. ובמיוחד בברקים המתרוצצים בתוכה.
בשנת 1975 שאולי ואני טיפסנו שעתיים מפרכות על מדרון תלול מושלג אל פסגה גבוהה בשמורת גרנד טיטון בוויומינג בארצות הברית. הפסגה שהגענו אליה הייתה סלעית מאוד, חשופה מאוד, קצה מצוק גבוה ללא שלג. והיינו בתוך עננים. הרגשנו צריבה פתאומית בראש ולקח רגע עד שהבנו שאנחנו והפסגה טעונים בחשמל סטטי מצטבר לקראת מכת ברק. בשבריר שניה נמלטנו וגלשנו מטה על העקבים עם גרזיני הקרח במדרון התלול שאותו טיפסנו. זה לקח פחות מחצי שעה...
משום מה זה מתאים לי כאן..
בהצלחה!
משום מה זה מתאים לי כאן..
בהצלחה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה