אתה אלוהים אני
אלוהים
את/ה אלוהים. אני
אלוהים. הנייר אלוהים. העט אלוהים, החלון, האור, המכוניות, הדרכים, הלחם,
הציפורים, העשב, הצואה, הפנינה, העולם, הכל אלוהים. בהבנתי את עצמי כאלוהים וכחלק
מאלוהים, אני חייב לקחת אחריות. בחוסר הבנתי את עצמי כאלוהים אני מטיל את האחריות
ואת סדר הדברים על מהות דמיונית חיצונית לי. גם זרקתי את עצמי מהשלם, מגן העדן, גם
הפקעתי מתחת ידי את יכולת ההחלטה הבחירה והביצוע. מה שנותר לי זה להתפלל לצלם חסר
הצורה הקבועה שכן הוא משתנה מאדם לאדם מתופעה לתופעה. לקוות שההחתמה עלתה יפה
ושהדימוי או הדמות שהלכתי אחריהם הם אכן הדבר הנכון ולקוות לטוב, לתקווה, והיפוכם
הבו זמני, הכאב והאובדן.
בהבנתי את עצמי
כאלוהים אני מחויב לבחור. אני מחויב לכל רגע פעולה נתון בזמן. בהיותי מחויב לכל
רגע פעולה נתון בזמן, זמני הופך להווה מתמשך ומושגי העבר והעתיד מאבדים את ברק
התקווה והתקפות שלהם לטובת השתאות על רגע הפעולה עצמו. כיון שלא רק אני אלוהים אלא
גם אתה ואת והכל, פעולתי כפרט אינה אבסולוטית. פעולתי כפופה לעיקרון של הבוזמניות
וגורמת במקביל לפעולות וצורות אחרות בו זמנית, יוצרות ונוצרות. החלטותיי נראות כלא
משפיעות. אבל, ביכולתי מתוך החלטה ובחירה והצמדות לפעולה חוזרת ושינון, להגדיל את
המשקל הסגולי של פעולתי ולעצב מודול – צורת יסוד ברורה בתבניתי. צורת יסוד עצמאית
שתחרוג מהתבנית שבה נוצרה. תיוולד. בזאת ביצעתי מעשה בריאה. שכפול. אופציה של
בריאת יקום.
המודול, צורת היסוד
מטופחת ומתוחזקת ומלוטשת על ידי, עד לערך שבו תעבור הפעולה גבול של משקל סגולי, אל
מעבר למסה קריטית, לדרגה או מצב של ייחודיות. היא תעמוד בפני עצמה. אז ייפרש ממנה
גריד שלם בתבניתה. מרחב שקוויו כיווניו נגזרים ממנה. גריד זה הוא עדיין בחזקת כוח.
אבל ככל שאשקיע מאמץ בשכלול וליטוש צורת היסוד שלי תתחיל זאת לשכפל את עצמה ותוציא
את הגריד מהכוח אל הפועל.
לבצע את ליטוש הצורה
מתוך רצון לכיבוש היקום הוא דבר הנידון לכישלון, מכיוון שהוא חסום למשוב ותקשורת, מהיותו
משתמש בכוח, מבטל צורות אחרות ומפלה. לשינון ולליטוש לבדם יש את קסם הניסוח היכול
להוליך את העוסקים בהם להבנה. "…מתוך שלא לשמה, בה לשמה…".
לבצע ליטוש מתוך אהבת השלמות והפעולה יכול לשנות את הסביבה. עצם הידיעה לבדה משנה
את אופי הקישורים בין אחד למארג ומתחולל שינוי.
בהתחשב בבוזמניות
קיימים יחד אתנו אין סוף מרכיבים במסיבה היקומית הזאת, ובאופן מוזר ונפלא עלינו
להכיר בקיומם ובאותו זמן לעשות את עבודתנו כאילו דבר אינו קיים. אחרת עשייתנו תתקע
או תתקיים בצורה חלקית. כאשר אתה אוכל, תאכל. אל תחשוב. אחרת האוכל יתקע לך בגרון.
הדרך להכיר בקיומם ובכל אופן לא להכיר בקיומם היא רק בתוך פעולה של הווה מתמשך. אז
קיומם בפעולה אינו קיים עבורי, וכך גם תנאי העתיד והעבר נעלמים מכיוון שאיני מקיים
יותר עבר ועתיד ובזאת אני ופעולתי הופכים לחופשיים. כאשר מופיעה תופעה בהווה
המתמשך שלי אני מקיים אתה בפליאה את מערכת היחסים הנדרשת שגם היא נעלמת מעבר לאופק
ההווה המתמשך, אבל, אני איני הולך לשם. הליכה לשם תיצור את ממדי העבר והעתיד ותפגע
בשלמות הרגע של פעולתי. מצד אחד ההווה יוצר באופן אוטומטי ובוזמני מעצם הגדרתו את
העבר והעתיד. מצד שני איני חייב להיגרר לשם ובידי ההחלטה וכושר שיווי המשקל,
הנלמד, להישאר על מקומי. כאשר אני נגרף – יש זמן. כאשר אני נשאר, אני על זמני. והדרך?
והתנועה? אלו מתחוללים בכל מקרה דרך פעולתי וקיומי.
כל אדם הוא יקום שלם.
כל אדם הוא עולם. לכל אדם יש את הצמחייה שלו, את החי שלו, ואת הספירה שלו. הספירה
היא שכבת מגן. הספירה צומחת מאתנו.
כל קבוצת אנשים חולקת
עולם הגדל יחד אתה ומתאזן יחד אתה. הם יוצרים מערכת אקולוגית מורכבת בעל איזונים
ייחודיים לה. הפרת האיזון מייצרת קונפליקטים ברמת קבוצה ופרט. הפרט הבודד במובן זה
הנו קולקטיב שלם וחלה עליו אחריות שלמה להחלטותיו. המערכת מתקיימת על מזון משותף,
אויר משותף ומים המהווים אוכלוסיות בפני עצמן. וכן רוח, תחושות, מגמות ומגע. מערכת
מסוג זה יוצרת סביבות של קיום נלווה כמו מכרסמים ליד בני אדם וסביבתם הביוגנית
הפנימית והחיצונית. כל מערכת היא בעלת רצון התפשטות ושכפול. ישנה דרך של שיכפול
כוחני, גניבה והשתלטות על טכנולוגיה, אבל היא סובלת מקריסות ואי יכולת התפתחות.
ישנה דרך של שיפור תנאים ויכולות והיא כנראה הנכונה בהיותה מתפתחת. דרך זו היא
לימוד התנאים והטכנולוגיה החדשה, דבר שמשמעותו קבלת ההתפתחות, או, אמונה, הרחבת
מעגל המשתתפים, השתתפות ברעיון וממנו תחושה, ומכאן עשייה ויצירת סביבה המהווה מודל
חיקוי ולמידה גם היא.
חשוב ביותר לראות את
ההיבט האקולוגי מכיוון שמצבים של הרס והזנחה גם ברמות על של מערכות גדולות כאדם או
קבוצה, מביאים למשוב בהיבטים אלו. הדינאמיקה היא דו סטרית: פגיעה באקולוגיה של
המעגל הפריפריאלי מייצרת הרסנות כלפינו כמרכז המערכת, ופגיעה במרכז המערכת משנה את
סביבתה. הומיאוסטזיס מושלם מתקיים ביחסי המערכות הקיימות ובביטוי דתי או תנכי
מושגי השכר והעונש אכן קיימים. כל מפגש הנו מפגש בין עולמות. צריך להיזהר ולא
לחטוא בשיפוט של מערכת כוחנית מול חלשה הקושר בין עושר וצורה למוסר. ההתבוננות
היחידה כאן היא עד כמה המערכת מאוזנת מבחינת מרכיביה ויחסיה לסביבתה בתהליכים
השונים העוברים עליה ומה גילה. כל מערכת נולדת, מתבגרת, מזדקנת, מסתיימת ומותמרת
לדבר חדש. רוח הדברים קיימת תמיד.
