שנה טובה / HAPPY SHANA TOVA / מדף

BEARER OF THIS SERTIFICATE IS A CITIZEN OF PLANET EARTH AND
ENJOYS ALL RIGHTS AND PRIVILEGES AS WELL AS OBLIGATIONS

david michaeli, tlv,1990

שנת האקומן / דוד מיכאלי

השנה היו לי הרבה מאוד פגישות שהנושא העיקרי בן (וגם בספרים שלנו) היה במילים אלו או אחרות המרחב הפועל, המתבונן הפעיל, ההקשרים ולא האובייקטים. דבר נוסף שאפיין את הנשים והאנשים שפגשתי הייתה רגישות וחשיפה כמעט קיצוניות. נראה לי שהמון עיניים רואות וחיות את מה שהיה נחשב פעם למוזרות סובייקטיבית במקרה הטוב. מילון המושגים משתנה, ודברים שהיו שקופים מקבלים ממשות ומתפשטים בקהלים רבים וקהילות. כשלימדתי עיצוב בזמנו נהגתי להראות לסטודנטים איך מסה מצטברת של קשקושים אקראיים מתחילה אחרי זמן מה לקבל תבניות פנימיות. אולי אנחנו פשוט חוצים את החמישים והכל נראה מעט אחרת מעבר לרכס ההורמונלי. אבל איך אפשר להסביר את האנשים הצעירים שמתבוננים ומנסחים את פני האחד בצורה שלא הייתה קיימת לפני דור? לרגישים ביותר שנמצאים בכל קבוצה ובכל כיתה יש היום הרבה יותר דלתות לעבור בהן, לפגוש אחרים ולהיות מסוגלים לממש בחירות תפיסתיות שפעם היו כרוכות בקשיים הרבה יותר גדולים. מעבר מגיוס שבטי לשאמניזם פרטי המוצא את מקומו לאחר תקופת חיפוש במערך רשתי חי. גידול עצום של שדות חדשים ומקצועות חדשים בתחומי טיפול, קישורים, ניסוח דימויים ומידע.

איך אפשר להתעלם מהתופעה של הנשים העצמאיות והכה מבריקות? שכבה שלמה של נזירות עירוניות עצמאיות מתפתחת כאן. בורגנות ותנאי חיים של ביטחון ושפע יחסיים היוו תמיד בית גידול לרעיונות, טכנולוגיות ותפיסה. לעומת זאת מלחמה וחירום חיזקו תמיד גישה הישרדותית של נשים מעניקות חיים וגברים נוטלים אותם. אבל אולי משהו שאינו חולף נובט הפעם מול הטריטוריות הגבריות שהפיקו את מיצגי האימים התעשייתיים של מלחמות העולם ואת מופעי הטוטאליטאריות האסייניות ועדיין מפיקים את מופעי הטרור העולמיים. אולי זה התחיל כבר עם המכנסיים הקצרות של החלוצה הישראלית? או אולי עם אשת הפרחים של שנות הששים? או אולי עם הנכחת דמות הגיבורה הלוחמת במשחקי המחשב ובקומיקס, שנעה אל קדמת הבמה ואל שערי החוברות והאקרנים בשנות השמונים? ובמילותיה של הכותבת מורן בצר: המציאות מתחילה מן הדמיון. במילים מפורסמות אחרות: אם תרצו אין זו אגדה.

קו מבדיל בין חברה בוגרת בעלת יכולת הפשטה והכללה שהחליפה את אדוני המלחמה שלה לבין חברה שאינה בוגרת המחזיקה בהם. אנחנו מכירים פחות או יותר את קו הזמן שחצה את העולם בתחילת המילניום הראשון לפניה''ס. קרל ג'אספרס כינה אותו תקופת הציר ובו התחוללה קפיצה תפיסתית במוקדי תרבות שלא היו קשורים אחד לשני: סין, הודו, פרס, ישראל ויוון עברו למצב של הכרה מסוג חדש בפילוסופיה, במוסר ובדת. מכאן נגזרה הנחה כי התפתחות תפיסתית המגיעה לשלב מסוים מביאה לפריצה תודעתית, השפעה התפתחותית, הגדרה והפעלה מעצבת על הציביליזציה המעורבת בעניין. הנה קו הזמן של הרנסנס שחצה את העולם ונשא עימו הן את הנחת "אם-אז" המדעית, את השכפול והן את ההכרה בעצמי. ועכשיו, הרשת. מהו קו פרשת המים הבא? מילותיה של כותבת ותיקה אחרת, אורסולה לה גווין נכתבו בשנות הששים בספרה "ידו השמאלית של החושך" (עברית: אריה חשביה), וכתובות לצד המחשב שלי: "...בהיותי יחיד ובודד, שומה עלי להאזין ולדבר. היחסים שאקשור לבסוף, אם אקשור, אינם בלתי אישיים ולא פוליטיים בלבד: לא 'אנו' ו'הם'; לא 'אני' ו'זה'; כי אם 'אני' ו'אתה'. לא יחסים פוליטיים, לא יחסים פרגמטיים, כי אם מיסטיים. מבחינה מסוימת האקומן אינו גוף פוליטי, כי אם גוף מיסטי..." האם זה ריאלי? לא אכפת לי. האם יש לזה סיכוי? זה מה שאני רוצה. ומכיוון שזה נהגה, זה אפשרי.

בחרתי לסיים במילים מבוגרות עד להפתיע של אדם צעיר מאוד, סלע גור: "אני נותן, או שאני מאפשר, או שאני לא מצליח למנוע, מהקבלה לשלוט בי... הכל חודר, הכל נכנס, הכל יפה... לפעמים עצוב מעט ונוגה, לפעמים מעט מפחיד, לפעמים יותר, אך מעל או מאחורי כל זה, הכל יפה... מקסים..."

השנה הוצאנו את "גלות, מסע, בחירה" – טיפול דרך שטח (שלי), ואת "הרשו לי לדבר איתכם על מוות" של בארי לונג - אסופת מאמרים, ראיונות וקטעי יומן המתפרסמת לראשונה בעולם. תרגם וערך – ניצן מיכאלי.

על שולחן העבודה שלנו נמצאים הספרים "אני הוא זה" של ניסרגדתה מהאראג' בתרגומה המצוין של דיויה – שחר לב, "טכנומיסטיקה" של עידו הרטוגזון, "אמנויות קרב סיניות פנימיות בראי התרבות" של אבי מוריה. הנה אנחנו באים.

שנת שלום טובה ומתוקה ומלאה באושר של אהבה ובריאות ורעב של יצירה.
דוד מיכאלי וכל צוות מדף בית הוצאה לאור

הכותאב / דוד מיכאלי / תחרות הסיפור הקצר / הארץ 2003

מתוך סיפורים על גבריות וזיכרון, דוד מיכאלי, מדף בית הוצאה לאור

תמונה: מגילות תל-אביב. צילום קובי קלמנוביץ

במקום שבו נפגשות היבשות הגדולות של אסיה ואפריקה, סמוך לחופי הים התיכון, ישנו מדבר מקומי על שולי חגורת המדבר הגדולה אשר מתפתלת מהאופקים הרועדים של הדשתי כַּוויר המלוח בפרס דרך הנֶפוד הגדול הלוהט, בואכה לסהרה האין סופית. המדבר הקטן הזה נחבא אחרי הרי יהודה השותקים ורמתו מבוקעת באפיקי ענק חרבים ועמוקים. אל אחד מאפיקים אלו מוליך שבר קטן, אפיק משנה, אשר שמו במפות של משרד המדידות הלאומי הוא נחל הרדוף. מעולם לא ראיתי שם הרדוף. שיחי מלוח, רתמים, זוגן, אזוב קשוח קוצני, הגיסום הפורח בחודש השביעי בריח עז. אלה כן. הנחל יבש וקשה. האפיק הולך ומעמיק עד לנפילתו הפראית אל גזע הערוץ המרכזי של האגן הגדול. האפיק עצמו מגיע מהרכס המופנם, האלים, של חברון, מתפתל במתינות תוך כדי שהוא הולך ומעצים את תוואיו ומפליו כמו מוזיקה מתגברת לקראת שיאה.
כמה מאות מטרים לפני הנפילה הנוראה מתפתל האפיק כמו זנב של דרקון בצורת פרסה. תכופות הייתי תוהה, בעמדי על סכין האוכף התלול שמצפון, על הרוח הנעלמה של הישות הפראית המתפתלת עמוק ורחוק מתחתיי. שם, לפני תחילת הפיתול, המתין גב מים ירוקים. בירידה זהירה דרך הסלעים הזקופים, ניתן היה להגיע אל המים.
אל הגב הזה הייתי נוהג להגיע בדרך כלל מתוך האפיק עצמו שנראה כמו רחוב עם קירות גבוהים של אבן. כשני פיתולים במעלה ההרדוף, נפתח האפיק היבש לצדדים, מאפשר עלייה מאומצת אל הרמה המדברית דמוית פני ירח. שם, באפיק, על הקרקעית הסחופה משטפונות רחוקים, עם מעט שיחים מוטים, משוטחים בחוזקה, מצאתי את הכותאב.
הכותאב הוא אבן. הלכתי באפיק היבש. האוויר רעד מחום מעל פני הקרקע, זמזום אקראי של חרק נשמע מזמן לזמן יחד עם קולות האבנים המקישות תחת משקל צעדי. מפעם לפעם נמשך מבטי אל אבן בעלת ייחוד.
הייתי מיומן ביותר באיסוף אבנים. המדבר עצמו לימד אותי לנוע בחרגון פתוח כך שהאבן הנכונה תקרא לי לפתע, משקפת בצורתה, מרקמה וצבעיה את רוחי, תשוקותיי וזמני. הייתי נעצר מיד, נענה לקריאה הקטנה תחתי, מתבונן אל מראת נפשי הנחבאת בין אבנים אחרות. בתחילה הייתי חייב לקחת את מתנות המדבר. מסוכן וערל היה להתעלם ממתנת הישות הדוממת הפרושה לאופק. הייתי רוכן עם התרמיל על גבי ואוסף את האבן המדברת. אבן צור שחורה לימדה אותי שיר מוזר. ביתי התמלא אבנים. על אדני החלונות, מתחת למיטות, על המדפים, בחדר הרחצה. במובן זה הייתי ממשיכו של אבי מורה הדרך שלמגינת לבה של אמי הביא עוד ועוד אבנים לביתו. האבנים היו קמעות לכל דבר. הן אצרו את הלכי רוחי השונים במקומו של זכרוני אשר הלך והפך שקוף ומבהיק וקל יותר ויותר. בטחוני גבר. כמה פעמים חלפתי מעל האבן הקוראת, פסעתי כמה פסיעות נוספות לניסיון, ואז חזרתי למצוא אותה שוב, לשווא. נעלמה האבן. נוכחתי לדעת כי התגלות האבנים אינה אקראית. מבטי החושף נכון היה לנקודת זמן אחת בלבד. חדלתי להביא אבנים נוספות הביתה, כאשר התחלתי להעניק את האבנים כמתנות קמע. באפיקים היבשים הרמתי אבנים שונות מתבונן אליהן ארוכות, לפעמים מצמיד את שפתי אל האבן ואז מניח אותה חזרה, בקפידה, בגומה שיצרה.
הכותאב עצר אותי על מקומי. זו הייתה אבן בגודל אגרוף או לב. פניה היו מדורגים. היא הייתה מכוסה בפסים ורצועות שחורות ולבנות מתפתלות שיצרו מרקם וכמעט תבניות, כמעט ברות זיהוי. כאשר התבוננתי בה חשתי שאני על גבולה של הבנה כלשהי אך לא יכולתי לנוע מעבר לה. לתוכה. ביקשתי את סליחתה, נטלתי את האבן ושמתי אותה בתרמילי. יכולתי לשמוע ברוחי את המדבר מגחך.
נחתי ליד הגב הירוק, מוקף קירות מוארים גבוהים של סלע. התבוננתי ארוכות באבן. האבן סיפרה לי ששמה הוא כותאב. משמעות השם, כך אמרה, הוא כל אשר נכתב וכל אשר ייכתב. שם דממה האבן, פסיה ממשיכים להתפתל, והותירה אותי עם האפשרות לקרוא בה את כל הזמנים. התמלאתי פחד והכנסתי אותה חזרה אל אפלת התרמיל.
לידי היו שרידים מגורמים של נבלת יעל קטן. אותיות של דם יבש כהה סיפרו את סיפורו של הנמר הבהיר על פני עשרות מטרים של פני המצוק שעליו ניסה גדי הפרא למלט את נפשו.
חום השמש החזקה האיץ בי לעזוב את המקום. לפני עוד הייתה דרך ארוכה. טבלתי בגֵב ועליתי עם בגדים ספוגי מים לאורך כתמי הדם הכתובים אל רמת המדבר. על פני השטח הפתוח תרמילי הפך להיות כבד יותר ויותר. ריאותי כאבו ממאמץ הנשימה. בסופו של דבר עצרתי, הורדתי את התרמיל, הוצאתי מתוכו את הכותאב. הבטתי סביבי. אבנים אקראיות היו מפוזרות בכל. הנחתי אותה בזהירות ליד כף רגלי, התבוננתי בה שוב, בצופן הנסתר, הזדקפתי, הפכתי את פני מרים את התרמיל. התרמיל היה קל בהרבה. פסעתי תוך כדי הידוק רצועת הבטן. לאחר שלוש פסיעות הפכתי את פני. אי אפשר היה לזהות יותר את האבן.
מאוחר יותר הגעתי לבריכת מים מוקפת סלעים. על פני הסלע נרשמו פסי אור באותו צופן נעלם. כאשר התבוננתי בהם, מוקסם מתנועתם המוארת, קראתי פתאום את הזמן הקרב. הכותאב! לבי כבד עלי פתאום. עזבתי את המקום.
ימים אחרי כן בעיר הגדולה, התעלסתי באהבים עם אישה. על עורה המואר נחו פסי צללים עמומים וחמים. לפתע נתפענחו אלה מול עיני. כתמי הזמן המפותלים, נעו מחדש. עצמתי את עיני ברוגז אך לשווא. מתחת לעיני המשיך הזמן לכתוב את עצמו באדום ללא הרף.
מעתה, בכל אשר פניתי ראיתי את הזמן מתפענח מול עיני. העתיד נפתח בעלווה הנעה וצלליה, בקליפת העץ, בכתמי האור על פני המדרכה, בשבילים המנצנצים בבוקר של החשופית. בסופו של דבר התרגלתי לידיעה הבלתי פוסקת כאל רעש רקע אשר איני מתייחס אליו. לרוגזם של האנשים אני צוחק לפתע במקומות לא צפויים. אולם רוב הזמן אני דומם, מתעלם, מוקסם מהכיוונים לבדם, הנעים, מצטלבים ונפרדים, של בריכת המציאות.