BEARER OF THIS SERTIFICATE IS A CITIZEN OF PLANET EARTH AND
ENJOYS ALL RIGHTS AND PRIVILEGES AS WELL AS OBLIGATIONS
ENJOYS ALL RIGHTS AND PRIVILEGES AS WELL AS OBLIGATIONS
david michaeli, tlv,1990
שנת האקומן / דוד מיכאלי
השנה היו לי הרבה מאוד פגישות שהנושא העיקרי בן (וגם בספרים שלנו) היה במילים אלו או אחרות המרחב הפועל, המתבונן הפעיל, ההקשרים ולא האובייקטים. דבר נוסף שאפיין את הנשים והאנשים שפגשתי הייתה רגישות וחשיפה כמעט קיצוניות. נראה לי שהמון עיניים רואות וחיות את מה שהיה נחשב פעם למוזרות סובייקטיבית במקרה הטוב. מילון המושגים משתנה, ודברים שהיו שקופים מקבלים ממשות ומתפשטים בקהלים רבים וקהילות. כשלימדתי עיצוב בזמנו נהגתי להראות לסטודנטים איך מסה מצטברת של קשקושים אקראיים מתחילה אחרי זמן מה לקבל תבניות פנימיות. אולי אנחנו פשוט חוצים את החמישים והכל נראה מעט אחרת מעבר לרכס ההורמונלי. אבל איך אפשר להסביר את האנשים הצעירים שמתבוננים ומנסחים את פני האחד בצורה שלא הייתה קיימת לפני דור? לרגישים ביותר שנמצאים בכל קבוצה ובכל כיתה יש היום הרבה יותר דלתות לעבור בהן, לפגוש אחרים ולהיות מסוגלים לממש בחירות תפיסתיות שפעם היו כרוכות בקשיים הרבה יותר גדולים. מעבר מגיוס שבטי לשאמניזם פרטי המוצא את מקומו לאחר תקופת חיפוש במערך רשתי חי. גידול עצום של שדות חדשים ומקצועות חדשים בתחומי טיפול, קישורים, ניסוח דימויים ומידע.
איך אפשר להתעלם מהתופעה של הנשים העצמאיות והכה מבריקות? שכבה שלמה של נזירות עירוניות עצמאיות מתפתחת כאן. בורגנות ותנאי חיים של ביטחון ושפע יחסיים היוו תמיד בית גידול לרעיונות, טכנולוגיות ותפיסה. לעומת זאת מלחמה וחירום חיזקו תמיד גישה הישרדותית של נשים מעניקות חיים וגברים נוטלים אותם. אבל אולי משהו שאינו חולף נובט הפעם מול הטריטוריות הגבריות שהפיקו את מיצגי האימים התעשייתיים של מלחמות העולם ואת מופעי הטוטאליטאריות האסייניות ועדיין מפיקים את מופעי הטרור העולמיים. אולי זה התחיל כבר עם המכנסיים הקצרות של החלוצה הישראלית? או אולי עם אשת הפרחים של שנות הששים? או אולי עם הנכחת דמות הגיבורה הלוחמת במשחקי המחשב ובקומיקס, שנעה אל קדמת הבמה ואל שערי החוברות והאקרנים בשנות השמונים? ובמילותיה של הכותבת מורן בצר: המציאות מתחילה מן הדמיון. במילים מפורסמות אחרות: אם תרצו אין זו אגדה.
קו מבדיל בין חברה בוגרת בעלת יכולת הפשטה והכללה שהחליפה את אדוני המלחמה שלה לבין חברה שאינה בוגרת המחזיקה בהם. אנחנו מכירים פחות או יותר את קו הזמן שחצה את העולם בתחילת המילניום הראשון לפניה''ס. קרל ג'אספרס כינה אותו תקופת הציר ובו התחוללה קפיצה תפיסתית במוקדי תרבות שלא היו קשורים אחד לשני: סין, הודו, פרס, ישראל ויוון עברו למצב של הכרה מסוג חדש בפילוסופיה, במוסר ובדת. מכאן נגזרה הנחה כי התפתחות תפיסתית המגיעה לשלב מסוים מביאה לפריצה תודעתית, השפעה התפתחותית, הגדרה והפעלה מעצבת על הציביליזציה המעורבת בעניין. הנה קו הזמן של הרנסנס שחצה את העולם ונשא עימו הן את הנחת "אם-אז" המדעית, את השכפול והן את ההכרה בעצמי. ועכשיו, הרשת. מהו קו פרשת המים הבא? מילותיה של כותבת ותיקה אחרת, אורסולה לה גווין נכתבו בשנות הששים בספרה "ידו השמאלית של החושך" (עברית: אריה חשביה), וכתובות לצד המחשב שלי: "...בהיותי יחיד ובודד, שומה עלי להאזין ולדבר. היחסים שאקשור לבסוף, אם אקשור, אינם בלתי אישיים ולא פוליטיים בלבד: לא 'אנו' ו'הם'; לא 'אני' ו'זה'; כי אם 'אני' ו'אתה'. לא יחסים פוליטיים, לא יחסים פרגמטיים, כי אם מיסטיים. מבחינה מסוימת האקומן אינו גוף פוליטי, כי אם גוף מיסטי..." האם זה ריאלי? לא אכפת לי. האם יש לזה סיכוי? זה מה שאני רוצה. ומכיוון שזה נהגה, זה אפשרי.
בחרתי לסיים במילים מבוגרות עד להפתיע של אדם צעיר מאוד, סלע גור: "אני נותן, או שאני מאפשר, או שאני לא מצליח למנוע, מהקבלה לשלוט בי... הכל חודר, הכל נכנס, הכל יפה... לפעמים עצוב מעט ונוגה, לפעמים מעט מפחיד, לפעמים יותר, אך מעל או מאחורי כל זה, הכל יפה... מקסים..."
השנה הוצאנו את "גלות, מסע, בחירה" – טיפול דרך שטח (שלי), ואת "הרשו לי לדבר איתכם על מוות" של בארי לונג - אסופת מאמרים, ראיונות וקטעי יומן המתפרסמת לראשונה בעולם. תרגם וערך – ניצן מיכאלי.
על שולחן העבודה שלנו נמצאים הספרים "אני הוא זה" של ניסרגדתה מהאראג' בתרגומה המצוין של דיויה – שחר לב, "טכנומיסטיקה" של עידו הרטוגזון, "אמנויות קרב סיניות פנימיות בראי התרבות" של אבי מוריה. הנה אנחנו באים.
שנת שלום טובה ומתוקה ומלאה באושר של אהבה ובריאות ורעב של יצירה.
דוד מיכאלי וכל צוות מדף בית הוצאה לאור
איך אפשר להתעלם מהתופעה של הנשים העצמאיות והכה מבריקות? שכבה שלמה של נזירות עירוניות עצמאיות מתפתחת כאן. בורגנות ותנאי חיים של ביטחון ושפע יחסיים היוו תמיד בית גידול לרעיונות, טכנולוגיות ותפיסה. לעומת זאת מלחמה וחירום חיזקו תמיד גישה הישרדותית של נשים מעניקות חיים וגברים נוטלים אותם. אבל אולי משהו שאינו חולף נובט הפעם מול הטריטוריות הגבריות שהפיקו את מיצגי האימים התעשייתיים של מלחמות העולם ואת מופעי הטוטאליטאריות האסייניות ועדיין מפיקים את מופעי הטרור העולמיים. אולי זה התחיל כבר עם המכנסיים הקצרות של החלוצה הישראלית? או אולי עם אשת הפרחים של שנות הששים? או אולי עם הנכחת דמות הגיבורה הלוחמת במשחקי המחשב ובקומיקס, שנעה אל קדמת הבמה ואל שערי החוברות והאקרנים בשנות השמונים? ובמילותיה של הכותבת מורן בצר: המציאות מתחילה מן הדמיון. במילים מפורסמות אחרות: אם תרצו אין זו אגדה.
קו מבדיל בין חברה בוגרת בעלת יכולת הפשטה והכללה שהחליפה את אדוני המלחמה שלה לבין חברה שאינה בוגרת המחזיקה בהם. אנחנו מכירים פחות או יותר את קו הזמן שחצה את העולם בתחילת המילניום הראשון לפניה''ס. קרל ג'אספרס כינה אותו תקופת הציר ובו התחוללה קפיצה תפיסתית במוקדי תרבות שלא היו קשורים אחד לשני: סין, הודו, פרס, ישראל ויוון עברו למצב של הכרה מסוג חדש בפילוסופיה, במוסר ובדת. מכאן נגזרה הנחה כי התפתחות תפיסתית המגיעה לשלב מסוים מביאה לפריצה תודעתית, השפעה התפתחותית, הגדרה והפעלה מעצבת על הציביליזציה המעורבת בעניין. הנה קו הזמן של הרנסנס שחצה את העולם ונשא עימו הן את הנחת "אם-אז" המדעית, את השכפול והן את ההכרה בעצמי. ועכשיו, הרשת. מהו קו פרשת המים הבא? מילותיה של כותבת ותיקה אחרת, אורסולה לה גווין נכתבו בשנות הששים בספרה "ידו השמאלית של החושך" (עברית: אריה חשביה), וכתובות לצד המחשב שלי: "...בהיותי יחיד ובודד, שומה עלי להאזין ולדבר. היחסים שאקשור לבסוף, אם אקשור, אינם בלתי אישיים ולא פוליטיים בלבד: לא 'אנו' ו'הם'; לא 'אני' ו'זה'; כי אם 'אני' ו'אתה'. לא יחסים פוליטיים, לא יחסים פרגמטיים, כי אם מיסטיים. מבחינה מסוימת האקומן אינו גוף פוליטי, כי אם גוף מיסטי..." האם זה ריאלי? לא אכפת לי. האם יש לזה סיכוי? זה מה שאני רוצה. ומכיוון שזה נהגה, זה אפשרי.
בחרתי לסיים במילים מבוגרות עד להפתיע של אדם צעיר מאוד, סלע גור: "אני נותן, או שאני מאפשר, או שאני לא מצליח למנוע, מהקבלה לשלוט בי... הכל חודר, הכל נכנס, הכל יפה... לפעמים עצוב מעט ונוגה, לפעמים מעט מפחיד, לפעמים יותר, אך מעל או מאחורי כל זה, הכל יפה... מקסים..."
השנה הוצאנו את "גלות, מסע, בחירה" – טיפול דרך שטח (שלי), ואת "הרשו לי לדבר איתכם על מוות" של בארי לונג - אסופת מאמרים, ראיונות וקטעי יומן המתפרסמת לראשונה בעולם. תרגם וערך – ניצן מיכאלי.
על שולחן העבודה שלנו נמצאים הספרים "אני הוא זה" של ניסרגדתה מהאראג' בתרגומה המצוין של דיויה – שחר לב, "טכנומיסטיקה" של עידו הרטוגזון, "אמנויות קרב סיניות פנימיות בראי התרבות" של אבי מוריה. הנה אנחנו באים.
שנת שלום טובה ומתוקה ומלאה באושר של אהבה ובריאות ורעב של יצירה.
דוד מיכאלי וכל צוות מדף בית הוצאה לאור
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה