בין עיר / מורן בצר

black holes in paradise, david michaeli, givatime, 2001

באתי אליך. פיזית ישבנו, אך רוב הזמן ריחפתי, משום שלאורך הזמן היית לידי, אני מנחשת שכך גם אתה. קיומנו נפרש אל כל מרחב וזמן אפשריים. על שני כסאות מול מסך מחשב, תמונות וקבצים התחלפו בלחיצת אצבע. מעניין. אך אני חיכיתי בשקט לרגעים בהם המסך התפנה מתוכן, כדי שאוכל לראות את השתקפות דמויותינו, סמוכות, מתבוננות במסך. הייתי הגוף והכסא, מילות השיחה וציפור השיר, הייתי במדבר ובין קירות, הייתי חבוקה בזרועותיך ונאמנה לאחר, עשינו אהבה בלי לגעת. הדמיון שלנו חגג על מיטת היחיד בחדר שבקצה המסדרון.
יצאתי ממך אל שעת אור אחרונה בעיר סואנת. יום נאסף אל נקודת האל חזור שלו. נדמה כי כולם ברחוב. השעה היפה ביותר נעלמת בתוך מהירות בני האדם. הלכתי רכה, חציתי כבישים בדייקנות דרך מעברי חצייה, מוארת, נשטפת מבטי נהגים. מלאה סימנים נסתרים המעוררים אי שקט. ראשים הסתובבו אחרי ואני, משתפת פעולה סדרתית שכמוני, חייכתי ביישנות, הזזתי שיער מהפנים בתנועה שחקנית. משננת שורות שנכתבו עבור אחרת.
עליתי לאוטובוס. כמה עולה כרטיס, הסגרתי זרותי. התיישבתי בסוף, שואפת להרחיב את נקודות המבט. הוצאתי אפרסק מהתיק, רך מטלטולי היום, אכלתי אותו לאט, משהה כל נשיכה כדי ללכוד את המיץ שנפרד מהקליפה. מה שלא נלכד בפי דגדג את מפרק ידי. צחקתי בקול. הבהלתי את הנוסע שישב לידי, סטודנט צעיר, מחזיק ספר פתוח ועושה עצמו קורא. מכל המושבים הפנויים באוטובוס התיישב לידי ושכח שלקרוא משמע להתקדם בשורות, להפוך דפים. שוב צחקתי בקול. אחר כך השתעשעתי עם השתקפותי בחלון, נמרחת על פני הנוף החולף. התחשק לי להיות דמות בחיים אחרים. בחיים אחרים רציתי שירד גשם ודמותי תמהר לדירה בקומה שניה, אל מרפסת ועץ ענק בחצר. לא הצלחתי לחשוב מה אני רוצה שיהיה בדירה, מי ישב איתי על המרפסת. רציתי להתעטף במעיל ובכובע ולמהר לאיזה מקום. לא יודעת לאן, לא יודעת מדוע. רק למהר.
ירדתי בתחנה אקראית. נעצרת על גשר, משעינה דמיוני על מעקה, מתחתיי אורות אדומים של אחורי מכוניות רודפים אחד את השני, מתוך כוונה מובהקת לא להיתפס לעולם. תנועת מכוניות מהפנטת, מושכת אותי לנסוע לכל מקום, כל מרחק, רק כדי לשנות כיוון בפנייה הראשונה ולחזור מכל מקום, כל מרחק. אליך.