בין רגל לרגל / מורן בצר

long nude / david michaeli / 1990

בשעות שקטות חשכה חיצונית מתגברת על הפנימית. תמונה אחת מוקרנת לי בראש בבהירות. חדר סתמי בדירה תל אביבית מוזנחת ורועשת. החדר מחזיק מאות שעות משותפות ואלפי מילים שעברו ממני אלייך ולהפך. חדר בו התעוררתי בבקרים רבים של סוף חורף, בהם הייתי יפה בעיניך מאד, ומעזה אני לומר, אף יפה בעיני עצמי, כמו שמעולם לא הייתי. במראה הענקית שכיסתה את הקיר מול המיטה חייכה אלי דמותי מאושרת, נאהבת, מתעלמת ממטלות היום, מותחת רגליים ארוכות ונוהמת בסיפוק. מוזה ברונטית, פזורת שיער ודעת, מחלקת פירורי רגש על מגש גופה הצחור ולא מרגישה מחסור, לפחות לא מיד. היו ימים שזה החמיא לי. כל מריבה הייתה הופכת מתחת ידייך לשיר, מתנת פיוס. לא הבנתי שאתה מכור לדרמה, שרק ככה אתה יכול ליצור, לא מתוך אושר אלא מתוך כאב. מחפשת להבין מה רצית ממני. את הרמזים פיזרת בשתיקות, במבט העיניים, במגע. מגע מטורף מכאב, מגע שנכנע לתשוקה פעם אחר פעם, מבקש להספיק הכל ועכשיו, כי המחר לא יגיע. תשוקה עזה, מלווה בתחושת סכנה תמידית. ימים ומעשים שנגעו תמיד בקצה, שאיפה למשהו שלא יוגשם. מה שלא ידעתי אז, חוזר אלי היום. נואש אתה מנופף בידיך להדגיש את ההרגשה ורק מערבל את האוויר. המילים שלך, נשלחות, כמו מבעד לזכוכית אטומה, ריקות. בלילה ההוא ידעתי. לא משנה כמה ניסינו מעשה האהבה לא בא. התחבושת על הרגל שלי מילאה את המרחב, תפסה את כל המיטה. מותשת ומתוסכלת, הטחתי אגרופים קטנים בחזה שלך ובכיתי. לא ליטפת, לא אמרת מילה. מבט מיוסר. שתיקה. עם רגל נקועה, חסרת אונים, לא הייתי שלמה. כאב לי והייתי צריכה אותך. לא יכולתי לרקוד סביבך עירומה, לא יכולתי להתלבש יפה ולצאת אל הפאב הקרוב למשקה של לילה. גוף נפגע הפחיד אותך, בדמיונך תמונות תלות וזיקנה. כאילו הרגל תישאר כך תמיד. האוטו שלי היה רחוק, אפילו לא ידעתי איפה. אחרי הצילום במרפאה הורדת אותי בבית ונסעת להחנות אותו באזור מותר. רציתי לצרוח עליך ובו זמנית לקבור את הראש עמוק בתוך בית השחי שלך. רציתי להכאיב לך, כמו שידעתי שאתה עתיד להכאיב לי. עוד לא ידעתי עד כמה. אילם, מפוחד, בהית בי עוברת לישון בסלון, סופרת את השעות עד הבוקר. לא פתחת את הדלת, לא הצעת שנתחלף. התחבאת בשמיכות, מתפלש בצערך ובשיר הבא. בוקר. צלעתי אלייך, מסננת פקודות. תביא את התחבושת, תעטוף את הרגל, תאסוף את החפצים שלי, תקרב את האוטו. נעת בחדר כמו צל. עושה ושותק. על הכל יכולתי לסלוח. על הכל סלחתי. לא על זה. נתת לי את המפתחות ושאלת אם אני בטוחה שכדאי שאנהג במצבי. הניסיון שלך להביע אמפתיה עורר רחמים יותר מניסיוני שלי לברוח. בקושי נתתי לך לסחוב לי את הדברים למכונית. רק במושב הנהג, לבד, הגיעו הדמעות וטשטשו הכל, כל איבר כאב לי, הרגשות ניצלו את חולשת הגוף והשתוללו חופשיים. למה גוף מאבד הכרה רק מכאב פיזי. רציתי לנשוף, לנשוף לרוקן את כל האוויר להתעלף לשכחה. בבית חיכתה לי מיטה ריקה וחמישה ימי מחלה לשכב עם הרגל למעלה. כל מה שצריך כדי לא להחלים. מה שלא ידעת אתה, הולך לאיבוד, בין מחשבה אחת, בין זיכרון לשכחה.