יום רביעי, 30 באפריל 2008

---


timedoors. 1999


גיבוי

ילדי הצג פתוחים ומחליפים צבעים כחול לבן כחול
ובגני הילדים כבר מקלידים תק תק ת''ח ת''ט
הדגל מתרומם וחצוצרה נשמעת. הדי נאום רחוק.
ומלך מרושע ובת פרעה כורעת, עשן עולה אצל המשרפות.
הצג כבר התמלא עכשיו צופן גיבוי
הכל עובר לזיכרון הכל הכל חסוי.
בבוא שעה נשים דיסקט, מסך יואר פתאום.
תופיע הרשימה.

ביפ ביפ אדם ביפ ביפ עשן ביפ ביפ כאן רך נולד.
ביפ ביפ חורבן ביפ ביפ תקומה השם עומד לעד.

כל ילד בתורו לפי הגיל
אוחזים אותו בסנטרו ומרימים למעלה את הראש.
ואז עם אבן קודש פצל חדוד, נוגעים, נוגעים בלחי.
ולפי האות עם הצפירה חורצים עד צאת הדם,
את תו הזיכרון בגרות נקם.
ועם חנית מתנת השבט, זה סמל של זכרות דוקר
כמו סריטה על התקליט בתום כל סבב נזדקר.
כי זהו צופן שורטני אנחנו הגברים שלו
וכל צפירה וכל איום תמיד תמיד נזכור אותו
אנחנו המצפון של העולם אנחנו הדיסקטים של העם
כל גבר בתורו תכנת.

ביפ ביפ אדם ביפ ביפ עשן ביפ ביפ כאן רך נולד.
ביפ ביפ חורבן ביפ ביפ תקומה השם עומד לעד.

---


דידו

לזכר הזמן, 2003


---


מצמצם את הכל לממד המובן:
קיר גדול ובו חלון קטן.
בצד אחד חדרון ואיש מביט, והוא מוכן.
בצד השני חדר ואנשים צפופים צפופים
צפופים.
והאיש מביט בהם והוא מוכן, וכשהם מתים
הוא מנתק את זרימת הגז.


פולין יוני 2001
לזכר הזמן, כרמל, ירושלים, 2003

יום שלישי, 29 באפריל 2008

nothing


bezalel, hamsin may, Jerusalem 1980, herzl 2, silkprint




sergio waksman, 20th century


THE Z RIDDLE


He returns

haunting me.

Am I

real, imagined, honest.

Living dream

games unborn,

answers no question


asks none.

מסכות: הפאשיזם לובש שחורים.


Heads 15. 1984


הפאשיזם הוא שלב בהתבגרות חברתית של קהילות והוא כנראה מקביל להתגודדות של נערים בשחר התבגרותם המינית עם מרכיב הקונפורמיות, האחווה, הציות, התקפי הזעם והקנאות. ככל שהטכנולוגיה העומדת לרשותה משוכללת יותר רמת הנזק עולה.
הפאשיזם מכתיב אופנה. בתפר הזמן שבין העור לפלסטיק, הפאשיזם של תחילת המאה העשרים התעשייתית לבש שחורים, השתמש בחגורות חומות ורצועות עור מלוכסנות לחגירה ועיטור כנראה בהשראת חילות הפרשים הרומנטיים מהמאות הקודמות. אפשר למצוא את הסטייל הזה בצילומים של קבוצות מיליטנטיות. מוצרי האופנה הזאת בטאו כוח, החלטיות ומטרה. סלוואדור דאלי הספרדי היה מוקסם מהמיצג של רצועות העור הצבאיות המהודקות והעור הלבנבן שמתחת למדים.
פאנק, S&M והבי-מטאל משתמשים באופנה דומה שהתפתחה כציטוט ורטרו ובעצם מצביעים על התבגרותה של החברה האזרחית.
גם הפאשיזם האסלאמי לובש שחורים, משתמש במועל יד וצועד ברגל מתוחה וישרה. לאופנה הכוחנית המרתקת הזאת של ייצור אנשים כפריטי נשק הוא הוסיף את מסכת הפנים כביטוי מקורי ובמצעדים ובהפגנות לא רואים פרטים אלא רק מסה של בובות אנושיות מכוסות פנים עם חותמות ייצור בכתב ערבי. מלחמת המשובטים.
אם נחקור את המקורות המעשיים של המסכה הזאת אולי נגיע אל הכפייה והרעלה כמכסי פנים מול קרינה וחול בערבות אסיה ועד למסכות הנינג'ה. מסכת הפנים הזאת התפשטה כאופנה צבאית וכוחנית חדשה.
המסכה יוצרת כוח באמצעות האשליה של הסתרת האנוש בעל תכונת האחריות והלובש אותה הופך לשליחה הכוחני, למותר מאחריות ולמגויס בשירותה. הסתר פנים.

יום שבת, 26 באפריל 2008

אירוע ספורט ויחסים משפחתיים

אנשים כחולים 8. 1998
אירוע ספורט ויחסים משפחתיים


הוא היה כתב ספורט.
היא היתה שדרנית ספורט
הם נפגשו בבית קפה
הם עברו לגור ביחד
הם התחתנו
הם סיקרו את אירועי הספורט ביחד
ראו שידורים חוזרים ביחד
והיו להם את כל הקופסאות החשמליות השחורות.
הם עשו אהבה בשידור חי ובשידור חוזר בגמר גביע.
השדרנית היתה בהריון.
היא השמיעה לבטנה את שירים ושערים, ואהובה הספורטיבי
הקריא לה ניתוחי ליגה מפורטים
עונה שלמה חלפה. הם היו אלופים.
עם צירים בין הקורותיים היא הגיעה לבית היולדות
אהובה ראיין אותה ושכתב סיפורים.
במהלך לידה של תשעים דקות עם הארכה אחת
נולד להם במזל טוב כדורגל.
כדורגל יפהפה עם צבעים מושלמים של שחור ולבן
קפיצי מנופח עם ריח נפלא
הם סדרו לו מגרש ילדים קטן עם דשא רך
הם הניחו אותו בעריסה של שער עם רשת
הדודים איחלו לו שיקרע אלפי רשתות
הם חיתלו אותו בצעיפים חד פעמיים
של ביתר ירושלים והפועל תל אביב
ולפעמים מכבי חיפה ופתח תקווה
הכדורגל היה עילוי.
הוא קרא את מדורי הספורט כבר בעריסה
וניתח את שידורי הספורט בטלוויזיה תוך כדי קפיצה
הוריו היו מאושרים, הם הקפיצו אותו בעדינות וחיבה
שמונה עשרה שנים
בגיל שמונה עשרה הניחו אותו על הדשא במגרש הגדול
אמו מחתה דמעת התרגשות ביציע וצילמה
ואביו בעט בו בפעם הראשונה
לשער
הכדור טס בעצמה אדירה
הוא בכלל לא הביט בשער
הוא היה עסוק במעוף, בטיסה
הכדור עף למעלה,
גבוה,
ונעלם.

יום שישי, 25 באפריל 2008

הכוח אשר דרך המַתַך הירוק מניע את הפרח The force that through the green fuse drives the flower


טל. כרכור 2008. צילום: יצחק פטיש.



הכוח אשר דרך המַתַך הירוק מניע את הפרח
דילן תומס

הכוח אשר דרך המַתַך הירוק מניע את הפרח
מניע את זמני הירוק; זה ההודף את שרשי העצים
הוא מחריבי.
ואני סתום מלספר לוֶרד הרכוּן
עלומַי נכפפים באותו קֶדח חורפי.

הכוח הנוהג את המים דרך הסלעים
נוהג את דמי האדום; זה המייבש נחל מפכה
הופך את שלי לדונַג רפה.
ואני מטומטם מלמלל אל נימַי
היאך את מעיין ההר יונק אותו הפה.

היד המסחררת את המים בבריכה
בוחשת חול טובעני; זו התולה את הרוח הנושבה
גוררת את מפרש תכריכִי.
ואני טיפש מלספר לתלוי
היאך הסיד לתליין נוצר מעפרי.

שפתי הזמן עוֹלְקוֹת אל ראש המבוע;
אהבה מטפטפת ונאספת, אך הדם הנופל
ישקיט יסוריה.
ואני בָּלוּם מלספר לרוח נִכְוֶונֶת
היאך קָצב הזמן סביב הכוכבים רקיע.

ואני אילם מלְגלות למצֶבֶת המאהב
היאך במסתרים אותה התולעת עושה את דרכה בסדיני.






The force that through the green fuse drives the flower
Dylan Thomas


The force that through the green fuse drives the flower
Drives my green age; that blasts the roots of trees
Is my destroyer.
And I am dumb to tell the crooked rose

My youth is bent by the same wintry fever.


The force that drives the water through the rocks
Drives my red blood; that dries the mouthing streams
Turns mine to wax.
And I am dumb to mouth unto my veins
How at the mountain spring the same mouth sucks.


The hand that whirls the water in the pool
Stirs the quicksand; that ropes the blowing wind
Hauls my shroud sail.
And I am dumb to tell the hanging man
How of my clay is made the hangman's lime.


The lips of time leech to the fountain head;
Love drips and gathers, but the fallen blood
Shall calm her sores.
And I am dumb to tell a weather's wind
How time has ticked a heaven round the stars.


And I am dumb to tell the lover's tomb
How at my sheet goes the same crooked worm.


יום רביעי, 23 באפריל 2008

farewell פרידה


גליה ואירופה, 1990,Galya and Europa



פרידה

נילי לנדסמן


היה לי פעם מורה שלא נפרדתי ממנו כראוי. ואולי לא היתה דרך להיפרד, חוץ מלהסתלק. על כל פנים, הוא אמר לי פעם שתלמידים הם כפויי טובה ולכן אסור למורה לתת להם יותר מדי מעצמו. הייתי אז מורה בתחילת דרכה, וחשבתי שזאת אמירה אומללה. עם הזמן, כעסתי פחות, ופחות נזקקתי לתירוצים להצדיק את כשלון היחסים ההם, ויכולתי להתבונן באמירה הזאת, שהבליחה מפעם לפעם ברגעי התסכול כאזהרה.

הלא קל מאוד לדבר על אהבה ללא תנאי, על הימנעות מציפיות, על טיפוח שוויון הנפש כלפי מחמאות ואכזבות, אך קשה מאוד להתנהל במערכת יחסים על תקן הקדוש שאינו מפתח ציפיות. בבסיס כל מפגש מלבלבת האפשרות לפתח ציפיות מהקשר, בעיקר כשמהעבר השני ניצב תלמיד קשוב, ההולך ונפתח ונקשר אליך. והמורה, הרי הוא בן אנוש, העלול להחליק, מבלי משים, אל המלכודת הזאת. מעל כל קשר של מורה ותלמיד מרחפת הסכנה של מניפולציה וסחטנות רגשית.

על כל תלמיד בודד שמחליט לכרות ברית עם מורה ולדבוק בו, יהיה אשר יהיה, ישנם רבים, עוברי אורח, חולפים. חלקם מעולם לא התכוונו ליותר, אחרים נואשו מסיבותיהם. על כל אחד שמבקש שתלווה אותו במסע הרצוף פרידות תמידיות מדברים שחשבנו שלעולם יהיו חלק מאיתנו (כולל, כמובן, המלווה במסע הזה), נכנסים ויוצאים אלה שמחפשים להם מאמן כושר, גואל, הורה שיכריח אותם לפעול, או אובייקט להיקסמות.

תלמידים נאחזים ונושרים. מתלקחים, בוערים וכבים. מחפשים סיבות לחדול כי זה קשה, תובעני, לא כיף כמו בהתחלה, יקר, לא מביא תוצאות מובטחות בקצב המתאים, מכאיב, מתיש, נמשך, או כי סתם נמאס להם. אבל המורה, הוא אמור להישאר. להמשיך. ללא שבחים וללא תרועות. אפילו לא לצפות לראות את התלמיד חוזר. נגזר על המורה לתרגל ללא הרף: לתת מבלי לצפות.
ואם מתחשק לו גם להתבלבל קצת, מוזמן הוא ללכת אצל המורה שלו.

מורה ותלמיד יחדיו בדלת. מה מחכה להם שם? מה ביניהם? מה הם חולקים? הבנה, הנובעת מתוך הניסיון המשותף ובסופו של דבר בדידות. אכן, בדידות גדולה.

להרהר בהבנה שהמורה והתלמיד חולקים זה עם זה ברגעי החסד, הבנה שהיא לרוב בשתיקה, בבדידות שלעולם נוכחת, של רצים למרחקים ארוכים, מתחנה לתחנה. הנוף חולף, הרים, עמקים, ים מכסיף, שדה טרשים זעוף סבר, אנשים עולים ויורדים. השמש נעה, היום מחשיך.

בדידות שזורה לבלי הפרד ביחסים של מורה ותלמיד שנפשם נקשרה. המורה יכול לספק נחמה, תמיכה, קרן מזבח שאפשר להיאחז בה. לעיתים שלובים השניים האחד בשני כך שאחד מחזק את השני וכל פריצת דרך אצל האחד מסייעת לאחר.

מה מלמד המורה?
מה שלמד מהמורה שלו ומה שלמד מעצמו ומה שילמד מתלמידו.
אולי כבר אינו מלמד מה שלמד כי היה לכופר. אולי הוא משנה בקצוות כדי להטביע חותם. מה לומד המורה? אוזלת יד, צניעות, יוהרה, סבלנות, סלחנות?
והאין תפקידו של המורה הגדול ללמד את התלמיד את חכמת הפרידה? מהרגליו, מדעותיו הקדומות, מתפישתו, מאשליות ומציפיות. ממאמץ להידמות.
ובסוף, להיפרד ממנו עצמו.

יום שני, 21 באפריל 2008

קטה קולביץ Kathe Kollwitz 22 - 4


קטה קולביץ ובעלה מאובנים בבקשת סליחה מבנם שנהרג בחזית מלחמת העולם הראשונה. אנדרטה של קטה קולביץ בבית קברות בבלגיה.
Kathe Kollwitz: The Grieving Parents, a memorial to Kollwitz' son Peter,Vladslo Diksmuide, West Flanders, Belgium

קטה קולביץ Kathe Kollwitz 22- 4

המלבל''ג אגור שיף

אמנית הדפסים, רשמת ופסלת אקספרסיוניסטית, שעבודותיה מתארות את סבלו של מעמד הפועלים בגרמניה, בתחילת המאה העשרים.
קטה קולביץ נולדה כקטרינה שמידט ב-8 ביולי 1867 בקניגסברג שבפרוסיה המזרחית (כיום קלינינגראד, רוסיה) לבנאי מומחה ולבתו של כומר שפרש מהכנסיה הלותרנית והקים קהיליה עצמאית. את לימודי האמנות התחילה כילדה בעידודו של אביה והמשיכה בהם בברלין ובמינכן באקדמיה ללימודי אמנות לנשים.
ב-1890 חזרה לברלין ונישאה לקרל קולביץ, רופא שהתמסר לטיפול בעניים ובמוכי גורל. חיי המחסור והרעב ברובע הפועלים שבו התגוררה באותה תקופה, הפכו לחומר העיקרי שמנו יצרה קולביץ את עבודותיה לאורך כל שנות פעילותה, והם גם שהשפיעו על תודעתה הפוליטית.
ב-1898 התפרסמה קולביץ בזכות סדרה של שלושה תחריטים ושלוש ליטוגרפיות תחת הכותרת "האורגים", וכעשור לאחר מכן עוררה סדרת התחריטים שלה,"מלחמת האיכרים", רושם עז.
ב-22 באוקטובר 1914, נהרג בנה הצעיר פטר (יליד 1896) באחד מגלי ההתקפה הראשונים של הצבא הגרמני בחזית המערב. מיד עם תום המלחמה התחילה קולביץ לעבוד על אנדרטה לזכרו, אבל העבודה נשלמה רק ב-1932 כשהורשו הגרמנים להקים בתי קברות צבאיים מסודרים בשטח בלגיה. אנדרטה זו – שבה אם החייל המת (דיוקנה של קטה קולביץ עצמה) ואביו (דיוקנו של קרל קולביץ) כורעים משני עבריו ומבקשים את סליחתו – הפכה לאחת העבודות הידועות ביותר של קולביץ.
ב- 1920 היתה קולביץ לאשה הראשונה שנבחרה לאקדמיה הפרוסית לאמנויות. באותה שנה הצטרפה ל- IAH, ה"ארגון הבינלאומי לעזרה לפועלים", ועיצבה לאירגון את הכרזות: "עיזרו לרוסיה", "וינה גוססת!" ו-"עזרה לילדים!" . עבודות אלה כמו גם "דפי הזיכרון לקרל ליבקנכט", סדרת חיתוכי עץ אנטי מלחמתית תחת הכותרת "מלחמה", ושלושת הכרזות "ילדי גרמניה רעבים", "לחם" ו- "מלחמה – לעולם לא עוד!" מיצבו את קולביץ כתועמלנית פוליטית של תנועות השמאל.
עם עליית הנאצים לשלטון נאלצה קולביץ להתפטר מהאקדמיה לאמנויות, יצירותיה הוכרזו כ"אמנות מנוונת" וכל עבודותיה הוסרו מתצוגות פומביות. אולם בניגוד לאמנים נרדפים אחרים בחרה קטה קולביץ לא לגלות מגרמניה. פרסומה העצום בעולם כולו הגן עליה מפני רדיפות הגסטאפו.
ב-1936 פירסמה את סדרת הליטוגרפיות "מוות" שמציגה באמצעות חזון נבואי מקאברי ומעורר אימה את הצפוי למעמד הפועלים שבגד והתמכר לנציונאל סוציאליזם.
ב-1940, מת בעלה, קרל, וב-1942 נהרג נכדה פטר (בנו של הנס, בנה הבכור) בחזית המזרח.
ב-1943 גלתה קטה קולביץ מברלין וכמה חודשים אחר כך נהרס ביתה בהפצצות ועשרות מעבודותיה אבדו. בחודשי המלחמה האחרונים התגוררה קולביץ בת ה-78 במוריצבורג שליד דרזדן. אבל היא לא זכתה לראות את סופו של הרייך. כשבועיים לפני הכניעה, ב-22 באפריל 1945, מתה.

The Great Equalizer – Democratic Death. המשווה הגדול – מוות דמוקראטי


המשווה הגדול – מוות דמוקראטי.


המוות מכונה לעתים המשווה הגדול. בתי הקברות הצבאיים השיטתיים כפי שאנחנו מכירים אותם היום הם תופעה שעוצבה לראשונה במלחמת האזרחים האמריקאית. ערכי השוויון וחרות הפרט האמריקאיים יושמו בקבורה זהה המכבדת את הנופל האינדיבידואלי. משם הגיעה הבשורה לאירופה התעשייתית. מדמנות המוות העמוקות וקברי האחים של חללי מלחמות אירופה סודרו כביטוי ומיצג שוויוני של כבוד האדם לחייל הפשוט ולגנרל והיוו ביטוי טקסי שעוגן בחוק לערכי המהפכה הצרפתית: חרות, שוויון, אחווה. המתים הפכו לקהילה שמטרתה לאשש את פולחן המדינה הדמוקראטית ואת פולחן הרעות העומד בבסיסה. הביטוי הטקסי של שדות קבורה מוסדרים כולל מרכיב הטבע שמקורו בפולחן הטבע הגרמני הוא אחד מהמאפיינים הייצוגיים של המדינה הדמוקראטית המודרנית התעשייתית אשר פועלת מערכתית במסות גדולות בייצור, בניהול וארגון בירוקראטיים, באכסון ובאספקה. מלחמה תעשייתית יצרה קבורה תעשייתית.

בתי הקברות המודרניים הם ביטוי של גריד אורבאני דו-ממדי כצל המוטל על ידי העיר התלת ממדית ותחום או מפוצל ממנה גיאוגרפית והם נמצאים במגמה לעבור לתלת-ממד.

לקריאה נוספת: ג'ורג' מוסה, פולחן החייל המת; בתי קברות לאומיים ותחייה לאומית, זמנים 6, 1981, רבעון להיסטוריה, בית הספר להיסטוריה, אונ. ת''א




The Great Equalizer – Democratic Death.


Death is sometimes called the Great Equalizer: we are all equal in death. Military cemeteries as we know them today are a phenomenon that first appeared during the American civil war where values of equality and individual freedom were applied to the dead and to the burying of the dead. From America the idea spread into industrial Europe. The deep bloody mud and the anonymous mass graves of the European wars were transformed into grids of individual graves as an expression and installation of new democratic ideals of human equality and human worth: the same for the private and for the general, echoing the values of the French Revolution: liberty, equality and fraternity.
This ceremonial expression of bureaucratically designed grave fields, including the natural factor rooted in German folklore, is one of the characteristics of a modern industrialized state which acts systematically with the masses in manufacturing, organizing, storage and supply. Industrial war product is industrial graveyards.

A cemetery is a two-dimensional projection/shadow of the three-dimensional city, whether bounded within the city or separated from it geographically. The modern cemetery is moving toward a three-dimensional grid.

יום ראשון, 20 באפריל 2008

nothing


sergio waksman, 20th century


FREE DEALING BROTHERS
WHOSE OCCUPATION
IS UNKNOWN,
TELL US THE SECRETS

CARRIED IN YOUR
SQUARE BLACK
MINDS. (please)

תחי החירות Freedom Live

The customer samurai, 1996
שני שירים משנת 1984 (כמה סמלי). פחד ושנאה אודות הנעלמים בארגנטינה. לכל הטריטוריות חסרות החירות.

פחד

רגלי טובעות עקבות שחורים מתפשטים
הזיעה מצטברת בחריץ העכוז
בתי השחי שלי מסריחים
שיערי מיטנף מתמלא קשקשים
דבוק מסתבך לרגליי
ניגרר מתלבט ונועץ ציפורניים
הפחד שלי חסר לב, לבן, בלי עיניים.
זעקות רצות הלוך וחזור
מפי הטבעת שלי לגרוני
באגם של פחד משתקף אור עיני
ולבי שוקע לצד השני.
מכות של חשמל ביום חורף
שמות את קולי על מדף
מפותל וחרוק מאומץ ופתוח
לנצח.
לידו נשענת שורה של קולות
במגרש גרוטאות מפלצתי
היכן הם היכן הם היכן הם
נוהמים השכנים מסתכלים
לאחור ולצד
כשאני נגרר מחושמל מנופח
וגפי מזדקרות
והפה הוא קצה של צינור
היכן הם היכן הם היכן הם
הרוח נושבת בלילה
שותקים העלים
מותכים ארוזים מודבקים
מושקעים אל שדות נפט של הנצח הבא
אני והפחד
אני ואתה.



השנאה

כשאני מתפשט ונכנס למקלחת
שוטפת אותי השנאה
בזרם חזק של אפור התרגשות
ושל פחד.
אז נהיה לי בור בבטני
ועורי מאדים ברוח נושבת
עוצם את עיני
מתנדנד לי למעלה
אל תוך זרמים שקופים וחדים
באפור וצהוב וסגול ושל פחד.
השנאה נופלת עלי ורועפת
מנקה מקיזה מגבשת
ציפורני מתקלפות משיירים
אני עוצם את עיני בשמחה
ופוסע לתוך מישורים
מישורים ושטחים נקיים
ונגב נפרש בצבעי לבנה
יבש עם חול מאווש בנשיבות של שנאה.
פלטות של שיש בצבע צהוב חצי מת
מבט קר של עייש סגול עם פסים אפורים.
רחבות לבנות ממתינות לצופה
להביט אל אופק רחוק ודומם לא מותווה.


יום שבת, 19 באפריל 2008

אה! !AH


ריואנג'י, יפן. אפריל 2008. צילום: אריה קוץ. Ryoanji, Japan. April 2008. Photo: Arie Kutz



אה!

על השירה הקצרה בעולם.

"מעט מאוד דברים יכולים לקרות לעם שיהיו חשובים יותר מאשר גילוי צורה חדשה של שירה". ט.ס. אליוט.

1.
הייקו הוא תבנית שיר יפנית המורכבת משלוש שורות שיר: בשורה הראשונה חמש הברות, בשורה השנייה שבע הברות ובשורה השלישית שוב, חמש הברות ובסך הכל שבע עשרה הברות בלבד. זוהי מסגרת קפדנית ובעלת היסטוריה לפעמים מכובדת לפעמים פרועה, ובמסגרת הזאת אנו מציגים תמונות מצב. כל תמונה עומדת בפני עצמה. התמונות לכאורה פשוטות. כדי להיכנס לעניין ניקח מצלמת קטנה, ונעשה סדרה של שלוש תמונות רגילות בתכלית, למשל: כפית על השולחן. או, כוס קפה שהתהפכה, או, המכנס הרטוב, או למשל: השמש שוקעת בחוף תל אביב ושורת הכיסאות על הטיילת ומלון דן מאחור, לפנינו סדרה של שלוש תמונות. כאשר אנו מתבוננים בתמונה אחת, יש לה משמעות משלה. כאשר אנו מתבוננים בסדרה, יש משמעות גם ליחס שבין תמונה לתמונה. יש משמעות חשובה לחיבור ביניהן, וזה כבר דבר חדש. ערך מוסף של חיבור. עכשיו אפשר לשים את התיאורים של התמונות אחד אחרי השני למשל:

שמש שוקעת
שורת כסאות ריקים
בית מלון

אנחנו יכולים להחליף את סדר התמונות כמו בלוטו של ילדים למשל:

שורת כסאות ריקים
שמש שוקעת
בית מלון

או,

שורת כסאות ריקים
בית מלון
שמש שוקעת

אבל, אנחנו רואים שדווקא בהנחה הראשונית של התמונות שהיא...

שמש שוקעת
שורת כיסאות ריקים
בית מלון

...פרחה איזו שהיא משמעות מעבר לתמונות. אה! יש לנו סיפור! וההקשרים הנובעים הם:
שמש שוקעת - כמצב של סיום,
שורת כיסאות ריקים - כלומר כולם הלכו,
ובית מלון - כאירוח לזמן קצוב.
פשוט לא?
אבל התמונה על החוף, הרבדים השונים והנוספים של סוף היום ותחילת הלילה, כלומר בין הזמנים, כמו "צ'ק אין" ו"צ'ק אאוט" ותחושת הסיום והכיסאות הריקים שבמובן הסיום של היום והשקיעה מתחברים לסוף אירוע, ובית המלון המתפקד כשעון חול של זמני אירוח, בתשלום כמובן, ובכן – סוף, זמן קצוב, וסקלה עולמית של זמן – השמש, יוצרים אצלנו אמירה על החיים, על עצמנו, ועל מקומנו כאן. וזה גדול! זאת אמירה ענקית ביחס לתמונות כל כך קטנות. אבל, עובדה היא שזה קורה. וכל האמירה הענקית הזאת באה לידי מיצוי בזק באנחה הקטנה הזאת: אה!

מי אומר את ה"אה!"? האמן המתרשם. ומי עוד? הקורא, וזאת בתנאי שהאמן הצליח ליצור באמצעיו המוגבלים את התחושה. "אני מרגיש, ובכן, אני קיים!" אומר האמן ומנסח את תחושתו המופיעה לפתע. "אני מרגיש, אני קיים!" אומר הקורא כאשר זיכרון תחושתו מקבל ניסוח לפתע. ומיד עולה שוב שאון הקיום לאחר שהעולם נמוג לרגע קט.

עלה מנצנץ
ממטרה מבדרת
זנב בשמש

כמובן שהאמן המצלם באופן אקראי מובל על ידי מצב רוחו באותו הרגע. זה אשר מצלם את מכולת הזבל למשל, יכול להתרכז בפתח המכולה, במכולה עצמה, בחתולים שליד המכולה, בעץ הנוגע במכולה וכמובן בזבל. תמונות קטנות מאד. אבל הצלם, הנדרש רק לצלם באופן אקראי לחלוטין, או אם תרצו, הרי זה אני הנדרש לחשוף את יכולתו הרגשית על מנת שהמציאות תרשם עליה. ובכן, אם הוא זחוח ונינוח, אולי יבחר את החתול המנמנם. אם הוא נרגז ומתוח, אולי יבחר ( אקראי, אקראי…) את הפתח הפעור של המכולה. ואם, ואם, ואם... אבל כאשר נחבר את התמונות הרי לפנינו סיפור. וסיפור יש לערוך. אז אנחנו משחקים עם התמונות, והסיפור שבו נחשפת החוצה משמעות ואווירה ותחושה מוחלטים, הוא הסיפור הנכון. ועלינו לזכור: מוחלט אינו חייב להיות ברור. כלל וכלל לא. למעשה, אמירה ברורה לגמרי אינה משאירה לנו את ההשתתפות והריגוש, אלא רק את הצפייה. לא כדאי לחשוף הכל, אה?

עכשיו ללא המצלמה הקטנה, אנחנו מצלמים בעיני רוחנו, ממסגרים את הרשמים הנראים, המוחשים או הנשמעים של החיים, הזמן והנופים המשתנים סביבנו, תמיד בפשטות, ובונים את הסיפור. אנו הקוראים, אנו הצופים בתערוכת מצבים. האם הצלם הצליח לעורר בנו משהו? האם מרחפת רוח מעל שבע עשרה ההברות?

ראי על הקיר
מתג החשמל מורם
דלת נפתחת

שלשה עצמים. אבל אלו יחסים! הה! האם זהו ראי הקסם, האם המתג מדליק את הראי, האם הדלת נפתחת בראי, האם הדלת נפתחת בחדר, האם המתג יפתח את הדלת, האם הראי הוא הדלת, מי בא, מי יוצא, האם, האם, סוף סוף… כל כמיהתנו לעולם חדש, לסוד נסתר, לגוף נאהב, ליכולת לנסוע בין העולמות עולה מבין השורות.
שלוש תמונות – תערוכה.
מה שמה של התערוכה? השיר.
הייקו.

2.
כשלימדתי פעם עיצוב וציור מצאתי את ה''הייקו'' היפני ככלי מושלם על מנת ללמד ביטוי מרוכז ללא עודפים טפלים, לבטא רגש אישי ופרטי ללא מסננים תרבותיים וחברתיים וכמו כן את היכולת לערוך סדר עניינים. דיבור פשוט היוצר שירה, לוכד ומבטא משמעות ורוח דרך פורמט מצומצם. לאחר הצעדים הראשונים של כתיבת הייקו שבהם התנסינו בניפוי הטפל ולכידה של הרגע עצמו, נתבונן בתוצאה: מהי הרוח?

ראשה הצחור
שותתת ריח מתוק
חבצלת החוף

ההרגשה מופיעה כצליל על והיא אחד מסימני האיכות של הביטוי. מינוח הודי בן מאות שנים הוא ''ראזה'' והוא מגדיר תחושה זו כתוצאה ממשית הנדרשת כמטרה מהיוצר ומהיצירה. כל עבודת היצירה מכוונת לכך כמנסחת תחושה. ישנן שתי דרכים למצוא את ה''ראזה''. האחת היא בבנייה מודעת על מנת להשיג את המטרה. השנייה והיא מתאימה יותר לענייננו, היא לכידת הרגע עצמו ללא כוונות מיותרות. אז בהתבוננות חוזרת ניווכח מיד האם אור נסתר זה של התחושה מופיע או אינו מופיע.

שתי דרכים אלו הן הויכוח, הנצחי כמעט, אודות הדרך להארה. ליטוש ושינון עד הרגע שבו נופל המסך או הליכה סקרנית בדרכך עד אשר תמצא את עצמך ''במקרה'' מצדו השני של המסך. מבחינה זו יצירה זו של יפן תואמת את פריצותיו של הזן. היה ריק. לך ישר. ראה. ראה.

המצבים עצמם באים משדות שונים של האחד ההווה סביבנו שיש להבחין ביניהם בבירור: סביבה, גוף, יחסים. אלו שדות יסודיים. עליהם נבנים וצומחים שדות על גבי שדות היוצרים במורכבות מופלאה את עולם התופעות או החלום. זהו המסך שדרכו צריך לפרוץ. אין שום סיבה לבטלו, גם אין אפשרות, אולם עינו הנוקבת של היוצר נחה לרגע על דבר משותף לכל. זהו רגע חסר אינטרסים ומשום כך הוא חסר תועלת במהותו. אז יכולה, במבט המשותף, להיווצר אחווה, ועימה כצליל-על קורטוב של עצב על העובדה שמבטנו, מה שאנו רואים, ואנו עצמנו, כולנו כה רגעיים.

לשירים יש כיוונים. ממני אל עלה צף במי שלולית. משיח התבלין וריחו הנישא אלי. מבטי נמשך לשמשת מכונית, השתקפות אור ניתזת מולי. בהתאמה, אני קורא את השיר, השיר מדבר אלי, אני מתעמת עם השיר וגם, השיר הוא אני. שלושת חלקי השיר מרכיבים שאלה נסתרת והנחה עם מסקנה.

ביפן מולדת ההייקו נדרשו הכללים הבאים: מספר הברות מדויק, אזכור של אחד מזמני השנה שהם: האביב, הקיץ, הסתיו והחורף, על ידי ייצוג של שם או דימוי, ואם אפשר, תמונת טבע. כל אלו היו חלק מדופק החיים היפני. ההייקו נולד מסגנון שירי מורכב יותר בשם "טנקה", שלצידו צמח ה"קיוקה" כשיר סטירי. סגנון זה נקרא "שיר מטורף". הייקו שימש כבידור חברתי ואינטלקטואלי עילי כאשר הוצג שיר כאתגר שממנו היה צריך לשרשר שיר חדש העונה לנושא שהוצג מחד ופותח נושא כאתגר חדש מאידך. שרשראות כאלה נקראו רנגה. לצד ההייקו עצמו צמח ה"סנריו" (על שם יוצרו) שהוא הייקו סטירי, חורג לעיתים מהמבנה ההברתי, ועוסק בעיקר בנוף האנושי. סגנון המשלב פרוזה והייקו רווח ביפן וקטעי הפרוזה נקראים הייבון.

עם יד על הלב, לכתוב הייקו בשפה זרה זה לשחק ב''כאילו''. המבנה ההברתי החד של היפנית, המצלול, המרווחים ותודעת הזן המושרשת, כל אלו הם כלים שאופייניים ליפנית ואינם בנמצא בעברית. אבל אני רוצה להאמין שרוח הדברים אכן חולפת בתוך צורות שונות ומשתנות ואני אוהב לשחק.


3.
ששת חלקי הדיבור המקובלים הם שמות עצם, פעלים, תארים, תוארי פועל, מילות יחס ומילות קישור. נסו לכתוב את השיר שלכם בשימוש בשמות עצם ושמות פועל בלבד. שני חלקים נטולי חיווי ופרשנות מתוך ששה. זהו תרגיל מצוין לוותר על קלישאות אוטומטיות וסיסמאות ספרותיות ועיתונאיות, נוסחאות לשוניות תעשייתיות המשתלטות ומלסטמות את התחושה שאמורה להיות ראשונית ומקורית שלכם בלבד.

לא פשוט לוותר על כך משום שאנו מזדהים עם האופנה הדיבורית הזאת כמעט באופן מוחלט. לוותר על כך משמעו להתעורר, לוותר על לחשי השבעה לשוניים, הגזמות, העצמות והדגשים שמתפקדים כביטוח מילולי ורגשני, תוספת רעש, נוצות אינטלקטואליות, נזמים לשוניים, ואז לגשש את הדרך אל עצמנו מבעד לתכנות חברתי המעניק ציונים לשבח על עיבודי המוּכּר.

כל התארים והתחושות צריכים להופיע כצליל-על מתומצת מעל העובדות היבשות של הקיום המצולם בשיר. זהו הקסם.

משחיר הים
קול אווז-בר
מלבין נעלם.
(באשו).

רגעיות, עונת מעבר, עמידה מול הנצח, טביעה, בדידות, געגוע, דמעה, פחד. עם מי אפשר לחלוק דבר כביר כל כך? כיצד ללכוד את כל האפוס התחושתי הזה לשירה? לשירה מצומצמת? לשירה מינימליסטית? לשורת קוד פרטית ביותר ואוניברסאלית בו-זמנית? אין לנו ולאינטרסים הקטנוניים שלנו, לפחדים שלנו, לתאוות הפרסום שלנו, מקום שם. אין מקום. זו ההישרדות המאפשרת רק את ההכרחי ביותר. נאמר: אמן טוב אינו מותיר עקבות. לכן, היעלמו ממה שכתבתם ויהיה לכם סיכוי להתחבר לרוח העולם.

ראשה הצחור,
שותתת ריח מתוק,
חבצלת החוף.

פגיעות, עונת מעבר, דימום רגעי החיים, היכחדות אקולוגית, געגוע, דורסנות, זיכרונות, תום שנעלם, כורכר, דיונות.

העגלה
מתמהמהת לרגע
ויוצאת בעקבות הסוס.
(פוקיאו).

הזמן הנפתח (!), כובד חיינו, עייפות החומר, התמדה, משימה, יעוד, חובה, הכרח, עבודת פרך, רתמה, מרידה, כניעה, מותרות וחסד של התבוננות, ניצחון האהבה.

הדייר עזב
בין סלעי הגבעה
מוטל שריון צב

ההברות הספורות בקפדנות של ההייקו מרחפות מעל לתהום של תפיסת הדאו אשר המשורר האמיתי רואה אותה בבירור. שם הסתמי נשגב דרך חלונות עיניו. הרואה רואה את הריק ואת החומר כאחד ומבין את יחסי הגומלין התמידיים ביניהם בזרימה ובהתמרה בצמיחה וקמילה, כשירה שהוא אחד מחומריה, מושאיה ומשורריה.

ניתז בשמחה
צליל האסלה הזהוב
בבוקר אביב

דאו, הדרך או הנתיב, הכיוון, המוחלט או הקבוע או התמידי, החוק, הטבע, העיקרון העילאי, אוֹפֶן, אוֹרַח. התהוות שאין לנו אפשרות של בעלות עליה, היבט אלוקי שהיה הווה ויהיה והדרך לגשת אליו היא להיות, לקבל ואפילו לגחך והכל יחדיו מתכנס לחיוכו הפנימי של היוצר שנעלם. זהו זן ושורשו של הזן הוא אכן הדאו, והייקו וכל שירה אמיתית היא כולם כאחד. חמלה ופגישה, יופי, נס, נשגב, ושמיימי. עולם שלם ברגע פרטי.

הסתמי נשגב
דרך חלונות עיניו
של המשורר


4
כמו הסושי והמצלמה הדיגיטלית הפך ההייקו לביטוי אמנות בינלאומי הנכתב בשפות רבות ומתאים באופן מושלם לתקשורת הרשתית והסלולרית בפורמט של אימיילים ומסרונים וכמובן לא נפקד גם מקומן של הודעות לקוניות של המדיה הטכנולוגית המעוררות בנו פרץ רגשות עז:

חשבונך חסום
אנא פנה לסניף שלך
תודה ושלום


יישום לא חוקי
התקשר בבקשה
לספק שלך

אפשר לומר עליו, על ההייקו שהוא פשוט המתין שלוש מאות שנים לטכנולוגיה המתאימה והנה זה בא, באמפליטודה מרהיבה משירה צרופה עם דימויי טבע, אל גלגול ויראלי של סלנג אורבני ופלסטיקי מקודד שבתורו ימריא כנראה למרחב פואטי חדש. וכפי שפתחנו את המאמר בקביעתו של ט.ס. אליוט: "מעט מאוד דברים יכולים לקרות לעם שיהיו חשובים יותר מאשר גילוי צורה חדשה של שירה".

שוֹמֵר מָסָך
עַל פְּנֵי גָן הַמִילִים
חַשְמָל מִתְהַפֵּך

אולי בהקשר זה כדאי להזכיר את דוברי האנגלית/אמריקאית שבגלל יחס הברות שונה בין השפה היפנית לשפה האנגלית הם צמצמו אל מבנה של שלוש חמש שלוש המכונה "לוּן" (Lune) בכדי להגיע לאופי דומה יותר ליפנית. ישנן שתי גרסאות של לון. האחת מיוחסת לרוברט קלי, פרופסור אמריקאי לספרות המונה חמש הברות, שלוש הברות וחמש הברות. השניה מיוחסת לג'ק קולום שלימד ילדים ושכח את סדר המניה של ההברות.במקומן הוא מנה שלוש מילים, חמש מילים ושוב שלוש. דבר שהיה קל יותר לילדים.

ועדיין, ועל אף כל המשחקים, ההתפתחויות, הגרסאות, העיבודים והניסיונות, בסופו של דבר כפי שקבעה מסורתית, במחיאת כף יד אחת, גרטרוד סטיין:

שושנה
היא שושנה
היא שושנה.

יום רביעי, 16 באפריל 2008

And death shall have no dominion ולא תהי למוות ממשלה



אזכרה לניר קריצ'מן 17 לאפריל יום ה אחה''צ 17:30

ולא תהי למוות ממשלה.

דילן תומס

ולא תהי למוות ממשלה.
גברים עירומים מתים המה יהיו לאחד
עם האיש שברוח ובירח מערב;
כאשר ילוקטו עצמותיהם נקיות
ועצמות נקיות יימוגו,
כוכבים יהיו להם למרפק וכף רגל;
אם כי נטרפו שפויים יהיו,
אם כי ירדו תחתיות דרך ים מחדש יקומו;
אם כי יאבדו אוהבים לא תאבד אהבה;
ולא תהי למוות ממשלה.

ולא תהי למוות ממשלה.
תחת תכריכיו של הים
הם שרועים כערגה לא תגווע בסוּפה;
מתעוותים על שברם עת גידים נפתחים,
רצועים לגלגל אך בלתי נשברים;
האמונה בידיהם תתבקע לשניים,
וזדונֵי החדקרן דרכם נחלפים;
בביקוע הכל מסתיים בם סדק לא נִבעה,
ולא תהי למוות ממשלה.

ולא תהי למוות ממשלה.
לא יצווחו השחפים יותר באזנם
או גלים ברעם יישברו על חופם;
היכן שפֶּרח פַּרח יותר פרחים לא יהיו
להרים את ראשם למפץ הגשם;
אם כי יהיו מוטרפים ומתים כמסמרות,
ראשי הם המותווים הולמים דרך מרגניות;
ירדו בשמש עד כי שמש שוּבְּרה,
ולא תהי למוות ממשלה.




And death shall have no dominion
Dylan Thomas

And death shall have no dominion.
Dead men naked they shall be one
With the man in the wind and the west moon;
When their bones are picked clean and the clean bones gone,
They shall have stars at elbow and foot;
Though they go mad they shall be sane,
Though they sink through the sea they shall rise again;
Though lovers be lost love shall not;
And death shall have no dominion.

And death shall have no dominion.
Under the windings of the sea
They lying long shall not die windily;
Twisting on racks when sinews give way,
Strapped to a wheel, yet they shall not break;
Faith in their hands shall snap in two,
And the unicorn evils run them through;
Split all ends up they shan't crack;
And death shall have no dominion.

And death shall have no dominion.
No more may gulls cry at their ears
Or waves break loud on the seashores;
Where blew a flower may a flower no more
Lift its head to the blows of the rain;
Though they be mad and dead as nails,
Heads of the characters hammer through daisies;
Break in the sun till the sun breaks down,
And death shall have no dominion.

יום שני, 14 באפריל 2008

בלוק BLOCK


ביקורי בית


תערוכה בביאנלה של בת ים אוצרים: בלוק מגזין

42th st. NY2004 Yuan Tsur


42th st. NY2004 Yuan Tsur



לפני צבא LSD
בצבא TNT
אחרי צבא USA


כתובת גרפיטי בשירותים צבאיים 1982

יום שישי, 11 באפריל 2008

כאן

אש. כרכור. צילום: יצחק פטיש. Fire. Carcur. Photo: Izak Patish


עומם ברוח
כאבו של הגחל
בסוף הלילה



דוד מיכאלי

הייקו

טל, כרכור. צילום יצחק פטיש.




noon

the egret shifts from stillness

to stillness


Timothy Russell's 1999 Shiki Salon Grand Prize winner



צהריים
האנפה עוברת מדום
לדום

מאנגלית: אריה קוץ


זה השיר הנפלא שציטט יענקלה רז אתמול בדברים שנשא על הייקו ביום חמישי בשמונה ועשרים באוניברסיטת תל אביב בהשקת ספר ההייקו של תות נייר. יזהר נוימן – נייר והפקה, תרצה פייטן סלע - קליגרפיה, הדסה בירמן - תרגום. שני כרכים קטנים עטופים בבד, כל אחד מגילה מקופלת בין שתי לוחות עץ, 30 עותקים, 800 ש''ח לעותק.

יום חמישי, 10 באפריל 2008

אורי לוטן 11 לאפריל

צלם לא ידוע

תשוקה Passion

חורים שחורים בגן עדן

דוד מיכאלי


אבשל לך אוכל מלא תשוקה.
רצועות של עוף
עם רצועות של פלפלים אדומים
שוטים רחבים של להט
על בשר לבן
אזֶה מלח על הלכה הבוערת
של הפלפל
האודם יפשוט
בתוך מרקם הבשר הרך
הנושם מתכווץ במחבת
גרגרים של הל קשים
יעמדו כאיים של רצון קר
עיקש ואפל בתבשיל
הגיהינום ירתח סביבם
תשוקה ואדום ולשונות של שדים
אנמיך את הלהבה
ואקבע אותה היטב שלא תזוז
התבשיל כפות.
ועכשיו די.
אכבה את האש.
נרגיע את הפצעים הפתוחים
שמן זית ועלי מנטה קרירים.
מפויס עם זיכרון מטורף
יתמתח התבשיל על השולחן:
אכלי אותי.

אל תלכו בשקט אל תוך הלילה טוב הזה Do not go gentle into that good night


אש. כרכור. צילום: יצחק פטיש. Fire. Carcur. Photo: Izak Patish


אל תלכו בשקט אל תוך הלילה טוב הזה
דילן תומס

אל תלכו בשקט אל תוך הלילה טוב הזה,
על בני זקנה להתלקח להתקומם בנעילת יומם,
זַעם, זְעם אל מול גסיסת האור.

אם כי יודעים החכמים כי אפלה נַכונה אחריתם,
על כי לא פַּצלו ברק הן מילותם
אל תלכו בשקט אל תוך הלילה טוב הזה.

והטובים, גל אחרון חולף, בוכים היאך ברק
פעולתם הרפה יפזוז אולי ביְרַק עלי דפנה,
זַעם, זְעם אל מול גסיסת האור.

והפרועים אשר תפסו ושרו את השמש במעופה
והבינו, מאוחר, כי בדרכה ביכו אותה,
אל תלכו בשקט אל תוך הלילה טוב הזה.

והתשושים, קרבים למות, הרואים במבט סנוורים
עיניים סומות יכולות לבהוק ככוכבים נופלים עולצים
זַעם, זְעם אל מול גסיסת האור.

ואתה, אבי, שם ברום העצב,
קלל, ברך, אותי עתה בדמעותיך הפרועות, אתפלל.
אל תלכו בשקט אל תוך הלילה טוב הזה.
זַעם, זְעם אל מול גסיסת האור.





Do not go gentle into that good night
Dylan Thomas


Do not go gentle into that good night,
Old age should burn and rave at close of day;

Rage, rage against the dying of the light.

Though wise men at their end know dark is right,
Because their words had forked no lightning they
Do not go gentle into that good night.

Good men, the last wave by, crying how bright
Their frail deeds might have danced in a green bay,
Rage, rage against the dying of the light.

Wild men who caught and sang the sun in flight,
And learn, too late, they grieved it on its way,
Do not go gentle into that good night.

Grave men, near death, who see with blinding sight
Blind eyes could blaze like meteors and be gay,
Rage, rage against the dying of the light.

And you, my father, there on the sad height,
Curse, bless, me now with your fierce tears, I pray.
Do not go gentle into that good night.
Rage, rage against the dying of the light.

יום רביעי, 9 באפריל 2008

על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (28 - סוף) On the Matter of the Mind


עץ תפוזים, כרכור, צילום: יצחק פטיש
Orange tree. Israel. Photo by Izak Patish


איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי


זהו סוף המאמר המצוין הזה שהעניקה לנו פרופ' איירין בלום, מתווכת נפלאה בינינו לג'ו שי וג'אנג צאי. תודה מיוחדת לגדי ישי שהעניק לנו אותו בעברית. כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור לרשומות קודמות אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008). תודה לסטיבן מור ואיציק פטיש על סדרת הפרחים.


קודה מ"קאודה" בלטינית, "זנב" באיטלקית. במוזיקה, זה קטע המביא פרק או יצירה נפרדת לכלל סיום באמצעות הרחבה. צ'ארלס בורקהארט (2005, עמ' 12) גורס, שהסיבה לשכיחותן, ואפילו נחיצותן, של קודות היא, שבשיאו של החלק העיקרי של יצירה, "קטע מאומץ במיוחד", במקרים רבים פראזה מורחבת, (ובמקרה הפרטי שלנו פרוזה מורחבת) הוא לעתים תוצר של "עיבוד רעיון עד לסיומו המבני" וכי יצירת כל התנופה הזו מחייבת בסיומה קודה, שתאפשר לחזור ולהתבונן אל היצירה עצמה, "לקלוט את כולה" ו"ליצור תחושת איזון". (תודה לויקיפדיה על העזרה בהגדרה)



קודה

בספרו על היות האלטרואיזם אפשרי (The Possibility of Altruism), תומס נייג'ל Thomas Nagel מכוון את תשומת הלב לעבר החשיבות שיש לייחס להערכת המניע האתי בכינון אותם אלמנטים המרכזיים בתפיסה המטפיסית של הסוכן את עצמו. הוא מעמת את השקפתו מול זו של קנט. אצל האחרון האלמנט המרכזי הוא החופש. ואילו לפי נייג'ל "על העצמי לתפוס את עצמו כבסך הכל (merely) אדם בין אנשים אחרים במידה שווה אמיתיים." מתקבל על הדעת לטעון כי לשני האלמנטים (החופש והשיוויון) מקום כלשהו במטפיסיקה הניאו-קונפוציאנית של תקופת סונג וחסידיה בתקופות יואן ומינג. אולם, תפיסת (רעיון) החופש שונה, במידה לא מבוטלת. זהו חופש רוחני מהסוג אותו תיאר פרופ' דה ברי (Wm. T. de Bary) בכרך זה בדיונו על Li Tong ותחושת ה- sa-luo 洒落 וגם, כפי שמצביע הציטוט האחרון מג'ו שי, חופש התקשרות ואינטראקציה אשר אינה מוגבלת על ידי מחיצות בלתי מוצדקות מבחינה מטפיסית ומוסרית. כאן האוטונומיה והבחירה במובן הקנטיאני אינן תפיסות ראשוניות; תחושת המעורבות באנושות ובהמשכיות קיומית גדולה יותר מתקשרת דווקא עם פתיחות, היענות (קבלה), אינטגרציה אישית, וקשר בין-אישי. ספק אם ג'ו שי, כמו מנציוס, היה 'מצטנע' בראיית עצמו כ"בסך הכל אדם בין אנשים אחרים באותה מידה אמיתיים"—שהייתה נתונה (במרומז) בתפיסת ה- ren—אם כי אולי מוטב להסיר את התואר "בסך הכל." במערב המודרני, עם הכניסה לעידן ה-"פוסט-אינדיבידואליסטי," אולי קימת סיבה לראות את היחיד כ"בסך הכל אדם בין אנשים אחרים באותה מידה אמיתיים." ב"תעתיק הקיר המערבי" ג'אנג צאי אמנם מתאר עצמו כ"יצור זעיר שכזה" (茲藐), אולם במונחים ניאו-קונפוציאניים היחיד לעולם איננו "בסך הכל" אדם משום שהוא חלק באינטראקציה בה החלק והשלם עצמאיים.

במונחי הדיון שלנו על אינדיבידואליזם והוליזם, המסקנה הראויה תהיה שהמטפיסיקה של האדם בקונפוציאניזם הקלאסי כמו בניאו-קונפוציאניזם, הייתה שהיחיד והכלל נתפסו במונחים דינאמיים כחלק מיחסי גומלין. החושבים הקונפוציאנים דבקו בדעה שבני אדם אינם נולדים, וגם לא גדלים, בוגרים, או מגשימים עצמם בנפרד מהקונטקסט המשפחתי והחברתי. יחד עם זאת הם התמקדו בעובדה שהחברה תלויה בפעולות האינדיבידואלים. מרקמי החיים האנושיים הרגילים הם אלו אשר עושים את החברה למה שהיא, וחיי אנשים רגילים יכולים להיות מושפעים באופן ניכר מפעולות אינדיבידואלים בלתי רגילים. בפרספקטיבה קונפוציאנית, יחסים אנושיים רגילים, במיוחד אלו בין הורים לילדים, קבעו רבות. כך גם המופת של איש המעלה או הנאור. עבור ג'ו שי, האלמנט המרכזי בתפיסה המטפיסית של האדם הוא כושר הנפש לקשר בין האינדיבידואל והכלל, שניהם זקוקים האחד לשני. תחושת תלות הדדית זו מוצגת אולי בבהירות הרבה ביותר בהצהרה הפשוטה הבאה: "בלעדי נפש השמים והארץ שתפיק את הדברים, לא היה גוף זה שלי. בזכות גוף זה של דם וצ'י בכוחה של נפש השמים והארץ להפיק את הדברים ולהיות שלמה."

nothing


sergio waksman, 21th century
I have gotten older
No more no less than
Anyone else

יום שלישי, 8 באפריל 2008

nothing


sergio waksman , 1980


the pickup

was to be effective

unceremonially

searching knowledge

yet her warmth

called

she took me

for a ride.

על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (27) On the Matter of the Mind

פרח, כרכור, צילום: יצחק פטיש
Flower 20. Israel. Photo by Izak Patish

איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי

כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור לרשומות קודמות אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008)



ההמשך: (27) בתהליך המתחיל עם הופעת המגע הקל ביותר

בתהליך המתחיל עם הופעת המגע הקל ביותר של ירוק בעץ ונמשך בהדרגה באמצעות אינספור הטרנספורמציות המעורבות בצמיחת הענפים, העלים, הפרחים, והפרות, דחף היצירה והיצירה מחדש (生生) בא לכדי ביטוי. ביחס לדחף זה להפיח חיים, ג'ו שי מעיר, "לשם מה אם לא לשם האנושיות והאהבה?" ביסוד ביטחונו של ג'ו שי בכושר האנושי להתפתחות מוסרית ולעשייה מוסרית אפקטיבית נמצאת אמונתו בנפש השמים והארץ ליצור את הדברים (天地生物之心) ולגרום לאינספור תמורות התהליך הטבעי. הבסיס היא אותה נפש בה שותפים בני האדם ובעלי חיים אחרים. "אנושיות," הוא אומר, "היא נפש השמים והארץ ליצירת הדברים והיא הנפש של בני האדם והדברים האחרים." Qian Mu הציג את משמעותה המטפיסית של הצהרה זו במילים הבאות:

מה שניתן לתפוס אותו כמאחד את השמים והארץ ואת כל הדברים הוא פשוט צ'י אחיד
(unitary qi). הנפש היא צ'י זה בהיבט הרוחני ביותר שלו (其氣之最精爽者). לשמים ולארץ יש נפש, וגם לכל הדברים יש נפש. 仁 הוא העיקרון החיוני והדחף החיוני הפועל במסגרת אותו צ'י.

דונלד מונרו (Donal J. Munro) מציע שדוקטרינת ren זו נושאת דמיון ל- animism בכך שמתמקדת בדחף החיים והפריון שבכל הדברים. אמנם בלטינית המילה anima, או "נשימה," ממנה נובע המונח, מרמזת על הקבלה אפשרית עם מושג ה- צ'י. אולם, דווקא הניגוד בין שני המושגים כפי שהתפתחו הוא היותר מרתק; המונח anima מתקשר עם נשמה או רוח מובחנת מחומר, מונח הצ'י לא מרמז על כל הבחנה שכזאת. האנימיזם שהגה George Ernst Stahl בתחילת המאה השמונה-עשרה, סובב סביב הרעיון שנשמה אל-חומרית דיסקרטית, נפרדת מהחומר, דרה בתוך אובייקטים חיים וקובעת את התפתחותם האורגאנית. עבור ג'ו שי, צ'י מקיף לא רק את ממד החומר ואת ממד הרוח (קרוב לודאי שעצם ההבחנה ביניהם לא עלתה על דעתו). מונחים כמו 鬼 ו- 神 (gui ו- shen, לעיתים קרובות מתורגמים כ"רוחות" או "כוחות רוחניים חיוביים ושליליים") הם הדינאמיקה של התהליך של מה שמגיע ומה שעוזב (coming and going), התרחבות והצטמצמות, התאספות והתפזרות ה- צ'י האחיד ש- Qian Mu הזכיר בציטוט הקודם.

כמו כן ראוי לציין, בעוד ג'ו שי מיקם את היצירה והפריון במסגרת הקונטקסט הגדול יותר של הטבע בכלל, ובכך הדגיש את המשכיות החיים, נראה כי כמו כן האמין שבמונחים מוסריים, (316) קיים פער ניכר בין בני אדם ובעלי חיים אחרים. בני האדם מובחנים מבעלי חיים אחרים בזכות איכות הצ'י וטבע התודעה שלהם—באופן ספציפי, בזכות כושר המעורבות והדאגה הדדית שלהם. בנוסף לדחף החיים ואהבת החיים, המשותפים לכל, בני האדם ניחנו בפוטנציאל להשתתף באופן נרחב יותר בשמים ובארץ, וביכולת לסייע בתהליך היצירה והתמורה באמצעות הרגלים ומנהגים של דאגה טיפוח והסדרת החיים באמצעות ממשל. דעה זו אינה עומדת בסתירה לטענתו כי השוני בין אדם לאדם קטן יחסית. הנאור נבדל מהאדם הפשוט בזכות כושרו להשלים את מלוא הפוטנציאל האנושי הייחודי [וזאת] על ידי שחרור הנפש מהעיוותים, העצמיות, והצרות השורים בדרך כלל בנתונים שלה ובאפשרו לנפש להקרין את זיקתה אל נתוני השמים, בהיותה נכונה (in its correctness), אוניברסלית, ונרחבת—הווה אומר, באמצעות הגשמת אנושיות הנפש.

דחף זה להרחבת העצמי, כה בולט במטפיסיקה של ג'ו שי וחכמי מינג (Ming, 1368-1644) שבאו אחריו, כרוך יחדיו עם הבנתו את הנפש כהדדית (relational) בטבעה. כפי שהוא ניסח זאת כאשר נשאל על הרעיון המנציאני של "הגדלת" ו"השלמת" "ארבע ההתחלות":

"להגדיל" זה להרחיב (張開). "להשלים" זה להגשים (放滿). נפש הרחמים והחמלה אינה רק משהו המתרחש ברגע בו היחיד מבחין בילד [העומד לפול לתוך באר], אלא נתון בכל פעולה. אם היום היחיד מרחיב לכיוון מסוים ומחר לכיוון אחר, בהדרגה תבוא לביטויה המלא. מתוך בית בודד תתפשט למדינה, ומהמדינה לעולם, ויהיה בה די לקיום כל אשר בארבעת הימים. זו ההשלמה המובילה להתפתחות מלאה.

שאלה: האם "להגדיל" ו"להשלים" כמוהם כלפתח את העצמי ולהרחיב את העצמי?
תשובה: זה פשוט להגדיל ולהשלים אותה (נפש) היכן שקודם היו מחיצות. זה כמו כאשר היד אוחזת במברשת, משימה אותה על הנייר, ויוצרת מילים. לא ניתן לקבוע כי היד היא מסוג אחד והמילים מסוג אחר. הילד העומד לפול לתוך הבאר במקום מסוים ונפש הרחמים והחמלה המתעוררים ביחיד הם אותו הדבר. לא ניתן לומר כי הילד העומד לפול לתוך הבאר נמנה עם אותו "אחר," בעוד נפש הרחמים והחמלה נמנית עם היחיד [הצופה].

"להגדיל ולהשלים [את העצמי] היכן שקודם היו מחיצות" זה לא להסיר את ההבחנה בין העצמי והאחר אלא להכיר בהשלכות השותפות ויחסי הגומלין הבין-אנושיים (human interrelatedness and interaction) ולתפוס שהעצמי מגשים עצמו בתגובתיות ולאו דווקא בהסתגרות. אולם, רעיון זה הוא יותר ממוסרי; הוא גם מטפיסי. דבריו של ג'ו שי מהווים הצהרה ביחס לטבע התודעה. מהפרספקטיבה של הפילוסופיה המערבית במאה העשרים, יש בה גוון מודרני.
ההמשך: קודה

יום שני, 7 באפריל 2008

טיפוח

הקדוּשה עושה נפלאות לעור הפנים

מתוך שיחה עם נאווה שמש יום ב' פארק הירקון

nothing


sergio waksman, 1980


remember a day,

I wore my shyness

wanting so much to be

in your mind.

I would have cleaned out

your refrigerator

then fall --- fast asleep

and remember you as

good.

על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (26) On the Matter of the Mind


Chaya, Jerusalem. Photo: Ron. שעיר מצוי Otus Scops. דורס לילה קטן ממשפחת הינשופים. עם ערב ובמשך הלילה הוא משמיע שעות ארוכות קריאות בנות הברה אחת הנשמעות למרחוק. הן מלוות הברה חרישית.


איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."

מאנגלית: גדי ישי


כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור לרשומות קודמות אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008)


ההמשך: (26) למרות מורכבות השקפות ג'ו שי

למרות מורכבות השקפות ג'ו שי על ה- li וה- qi והיחסים בין הטבע המקורי והטבע הפיסי, הרצון (313) ניצב ביחסים מאוד דומים עם הכוחות הפיסיים כפי שהיה עבור מנציוס, אשר אמר כי "הרצון ראשון וה- qi עוקב אחריו." בהערה אשר, לפי Qian Mu, נאמרה בשלהי חייו, ג'ו שי ביטא את ההשקפה הבאה:

הכוחות הפיסיים שלנו לעיתים חלשים ולעיתים חזקים, אך כוח הרצון לעולם לא מאכזב. היחיד אשר דרך קבע מקיים רצון זה, אפילו כאשר מבחינה פיסית לגמרי חסר אונים, הרצון אינו נפגע. כמו עם אותה מחלה זו הגורמת לי עתה להיות כשבר כלי. זה לא שאני לא יודע שעלי לאפשר לעצמי לקום מאוחר כדי להתחזק ולהתגבר על המחלה. אולם בנפשי אני באופן טבעי חסר מנוחה, ובשעה החמישית כבר איני יכול לישון. למרות שהייתי רוצה להכריח את עצמי לישון, נפש זו שלי היא זו של אדם אשר כבר התעורר ומסרב להישאר במיטה. מכאן ניתן לדעת שאם אנשים מקיימים כוח רצון זה, לא יתכן שיילקח על ידי הכוחות הפיסיים שלהם. אלו אשר הכוחות פיסיים שלהם מניעים אותם הם אנשים אשר "פועלים נגד עצמם" ו"משליכים עצמם הלאה."

המונחים אשר באופן די לא הולם מתורגמים כאן כ"כוחות פיסיים" ו"כוח רצון" הם, מילולית, "דם-צ'י" (血氣) ו"רצון-צ'י" (志氣). בציטוט הקודם, הרצון היה מיוחס למעמקי הנפש (心之深處); כאן נראתה כפועלת מה שהיום היינו מכנים רמת התת-מודע. ג'ו שי בהחלט מדווח מניסיונו האישי: דבריו מרמזים על מומנטום מנטאלי (פסיכי) כה חזק שהן stamina פיסית כושלת והן תכתיבי תבונה רגילים לא יכולים להתערב ולשבש את פעולתה.

בשנותיו המאוחרות ג'ו שי אימץ את השקפת Hu Hong על פיה יש להעניק משקל שווה לכינון הרצון (立志) באמצעות לימוד ולקיום הרצון (chizhi持志) באמצעות כיבוד ורצינות. הפעלה זו של הרצון, אשר אפשר להבינה ככרוכה במאמץ קבוע וחמור אך לא כעימות בעל ממדים אוגוסטיניים, נשענת על הזיקה בין האדם ומציאות מטפיסית רחבה יותר ונתמכת על ידי שכנוע עז במשמעות ההשתדלות המוסרית:

וו-פנג (Wu-feng [Hu Hong, 1100-1155]) אמר, "הצלחת הלימוד מותנית בכינון הרצון. הכיבוד נועד להבטיח את קיום רצון היחיד." מילים אלו מנוסחות כהלכה. היין והיאנג ניצבים זה מול זה, וברגע שהרצון נכון, העצמי נכון עם היאנג. אמנם לעיתים אפשר שיאבד את אחיזתו ויכנס ליין, אך כאשר יבין זאת, ישוב חזרה אל היאנג. המלומדים העכשוויים כולם מצביעים על אחרים ואומרים עליהם שהם יאו (Yao) או שון (Shun) בעוד הם (העכשוויים) עצמם אנשים רגילים. כיצד אפשר שאנו הננו יאו או שון? הם שואלים. האומרים כך נופלים מה- Sudhana הבודהיסטים, שאמרו, "אני כבר נולדתי עם נפש הבודהי. ללא קשר למה שאעשה, אהיה לבודהא." הוא מסוגל להיות לבודהא, ואילו הם אינם מסוגלים להיות ליאו או שון!

לכן שאלתי: "בוודאי נכון לכונן את רצון היחיד. אך כיצד עושים זאת?" תשובה: היחיד מכונן אותו באמצעות התחלה מהראשית וכינון היסוד. בגופו היחיד שותף לשמים ולארץ, וכאדם רגיל הוא מביא שלום לעולם. זהו עיקרון אמת.

(314) האישור להפעלה זו של הרצון והיסוד לביטחונו של ג'ו שי ביכולתו של כל אדם רגיל לשאוף להישגים של הנאורים נבעו מראייתו את ה- ren 仁, או האנושיות, כמהות המקורית של הנפש האנושית כמו גם אופייה או כושר ההתקשרות שלה. כפי שמוזכר למעלה, ג'ו קיבל את האפיסטמולוגיה של ג'אנג צאי כפי שבאה לידי ביטוי בהנחה של ג'אנג ש"בהגדלת נפש היחיד, אפשר לו להיכנס לתוך כל הדברים בעולם." אמנם ב- Zhengmeng, בקטע ה- Daxin 大心 [הגדלת הנפש], ג'אנג לא השתמש במילה 仁, אך ג'ו הבין את כושר התקשרות הנפש שג'אנג דן בו בקטע זה כתמצית ה- 仁. כפי שניסח זאת, במילים, "על ידי הגדלת נפש היחיד אפשר לו להיכנס לתוך כל הדברים בעולם," הביטוי "להיכנס לתוך" הוא כמו "仁 הנכנס לתוך כל היחסים ונוכח באופן אוניברסאלי." המשמעות היא שעיקרון הנפש זורם כמו מערכת הדם הממוחזרת באמצעות הגוף. אם ישנו עוד דבר אשר אליו טרם הגיע, אז נותר מקום אליו עוד טרם התרחב, ההיקף חסר, ונותר דבר כלשהו מחוץ לנפש. אגואיזם (私意) אם כן גורם להפרדה ולהצבת הדברים מול העצמי, כך שאיננו יכולים לבטוח בכך שאפילו הקרובים אלינו ביותר לא יוותרו בחוץ. לכן הנפש המותירה דבר מה בחוץ אינה מסוגלת להתאחד עם נפש השמים.

כושר זה של הנפש להתאחד עם נפש השמים—כלומר, להתגבר על תחושת מתח כלשהי בין העצמי והאחר ולהיכנס ליחסים מוסריים יצירתיים עם כל הדברים—זה בדיוק מה שג'ו שי הבין כתמצית החיונית של 仁, מהותה השלמה של הנפש. לעומת האידיאל הבודהיסטי של חוסר-בית, ג'אנג צאי ב"תעתיק הקיר המערבי" מצא את ביתו בכל מקום ודבר. ג'ו גם כן טיפח את תחושת הביתיות בעולם. בהעלותו את רוח ג'אנג צאי ובהזכירו את השפה המנציאנית, אמר, "כאשר נפש זו רחבה וללא שריד עצמיות, מכוונת בדיוק על ידי מצפן השמים והארץ, זה 'לשכון בבית הרחב של העולם,' זה לשכון ב- 仁.

Wing Tsit-chan ו- Qian Mu הצביעו על כך שעם ג'ו שי התווסף פן מטאפיסי לפן המוסרי של ערך ה- 仁 (ren). במובן אחד מסוים הוא המונח המטפיסי הראשוני. לפי Qian Mu, רק אם מבינים את רעיון ה- 仁 של ג'ו שי ניתן להעריך כראוי את תיאוריית ה- li וה- qi שלו, את היחסים ביניהם, ואת האיכות הדינאמית של שניהם במערכת שלו. בעקבות האחים צ'נג, אשר ראו ב- 仁 עיקרון יוצר, דמוי זרע המעביר דחף חיים וצמיחה בעולם הטבע, ג'ו זיהה את המהות המקורית של הנפש האנושית עם נפש השמים והארץ ועם הרוח היוצרת או כוח החיים ביקום. כמו הצ'נגים, הוא ראה ב- 仁 את כל ארבע המידות; הוא גם קבע את ההתאמה עם עולם הטבע על ידי כך שהצביע על רוח האביב והבריאה המורחבת באמצעות ומאחדת את כל מחזור החיים:

(315) אנושיות, צדק, טכסים, וחוכמה הן יצירה, פריחה, התקדמות, ונכונות. אם באביב לא היה נתון פוטנציאל להפיח חיים, אז עם בוא הקיץ לא הייתה כל סיבה לצמיחה, בסתיו ובחורף לא היה אפשר לאסוף ולאגור.
כוח החיים [צ'י] של הצמיחה האביבית נוכח בכל, האנושיות מכילה דחף תנועה וטוב.

ההמשך: (27) בתהליך המתחיל עם הופעת המגע הקל ביותר

יום חמישי, 3 באפריל 2008

על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (25) On the Matter of the Mind


Water. Photo by Steven Moore


איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי

כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור לרשומות קודמות אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008)

ההמשך: (25) עבור ג'ו שי כמו עבור צ'נג

עבור ג'ו שי, כמו עבור צ'נג יי, מסלול הטיפוח האתי ערוך להוביל את האינדיבידואלים דרך הפרטיקולריות לעבר המקור המאחד בעיקרון אוניברסלי יחיד. ג'ו שי חושב אחרת מהבודהיסטים בכך שמבחינתו תהליך הטיפוח באמצעותו האינדיבידואל משתתף בכולל-כל לא כרוך בפיזור תודעת העצמי האינדיבידואלי או עזיבת האינטואיציות החיוניות של הדיסקרטיות, הגיוון, או אישיות. עבורו, הטיפוח כרוך בהרחבת תחושת העצמיות באמצעות הגברת ההכרות עם הטבע המוסרי (אשר במסגרת אסכולת צ'נג-ג'ו מזוהה עם העיקרון) ובתחושת גידול של שותפות בין-אנושית. במילים אחרות, ההתפתחות המוסרית של היחיד כרוכה בהתגברות על אי בהירות הנפש הנובעת משקיעה (indulgence) ב- "תאוות האנושיות העצמיות," תוצר התכונה הפסיכו-פיסית האינדיבידואלית. התהליך כרוך לדעתם לא בהגבלת האישיות, אלא בשחרור מהעכירות והעצמיות אשר מנמיכים ומגסים את העצמי. הנפש האנושית, המכילה עיקרון ומקשרת את או מפקדת על הטבע והרגשות, מצוידת באופן אידיאלי לעבור מהפרטיקולריות לעבר האחדות; תוך כדי התהליך היא אינה מאבדת דבר אלא מצמצמת את העצמיות והבידוד.

(312) במידה ונדרשת השוואה בין השקפה זו ופרספקטיבות מערביות על הנפש, נראה כי תפקידה האופייני של הנפש האנושית כפי שנתפסה בסונג ניאו-קונפוציאניזם הוא לא לבצע בחירה ולאשר את אפשרות האוטונומיה האנושית אלא להכיר ביחסי הקשר ולשחזר את הקרקע המטפיסית עבור השותפות והקשר הבין-אנושי (relatedness and communication). ג'ו שי בדיונו על הרצון הרחיק מעבר למנציוס בכך שהציע שהשקפה זו, לא מערבת חריגה קיצונית מההשקפה הראשונית של הרצון כהחלטיות (resolve), כוונה, ונחישות. זוהי מחויבות למטרה, או, אולי, החוזק וההחלטיות באמצעותם היחיד מכוון את הנפש למטרה. כאשר נשאל בנוגע לקטע במאמרות 2:4 בו קונפוציוס מתאר את התבגרות הנפש שלו כ"כינון הרצון ללמוד." ג'ו שי מאשר את הרעיון שהרצון הוא התכווננות (directedness) הנפש (心有所之謂之志). הוא מוסיף, אמנם, כי ישנה השלכה נוספת:

"בעולם ישנן התפצלויות רבות ואינספור דרכים ואילו הנאור לא פנה לדרך סתמית אלא לדרך זו בלבד. הרצון נתון במאגרים העמוקים של הנפש, לכן הרופאים אומרים כי הרצון קשור לכליות. בין התלמידים בימינו אין שלא רודף לימוד, אולם לא ניתן לומר על כולם כי "כוננו רצונם ללמוד." מי שיכול לכונן רצונו ללמוד, באופן טבעי אינו מסוגל להפסיק. מי ש- "לומד וכל הזמן מתרגל את מה שלמד" מגיע לנקודה בה נהנה ממנו, עבורו כל שלב בא בעתו. כמוהו כאדם שבחודשים הקרים באופן ספונטאני נוטה לקראת מקום בו יש אש ובחודשים חמים נוטה באופן ספונטאני לעבר מקום בו תהיה רוח קרירה. כאשר משרת את שליטו מניע אותו הכיבוד; כאשר משרת את הוריו מניע אותו כיבוד אבות. למרות שתוך כדי כך נתקל בקשיים, אך אינו נרתע מהקושי אלא מבצע את אותן פעולות ביסודיות."

דימוי ההתפצלות (מזלג) בדרך מופיע כאן, אולם הנושא הוא לא בחירה בין אלטרנטיבות. קונפוציוס הפגין את הרצון שלו בכך שהתמסר באופן מוחלט לדרך הלימוד האחת. בצומת זו הלימודים מפתחים את המומנטום הפנימי שלהם: כאשר פנה אל דרך הלימודים המיוחדת (אשר מעבר לדרישות המקובלות), אשר אפשר שיחולו בה עיכובים בתגובה לדרישות אחרות, ו"כונן את הרצון ללימודים," הניעה אותו מסירות טוטאלית למטרה – "באופן טבעי לא מסוגל להפסיק." כמו מנציוס, אשר ייחס לבני האדם נטייה טבעית ספונטאנית לעבר הפעולה המוסרית – "ממש איבר מוסרי," כפי שארתור דנטו (Arthur Danto) ניסח זאת – ג'ו שי משווה כאן את הדחף לפעולה מוסרית ל- thermotropism. מנציוס התנה את פיתוחן המלא של "ארבע ההתחלות" של המידות לדרישה הכרתית, באומרו, "מאחר וכל בני האדם ניחנו בארבעה עקרונות אלו בעצמם, יש לאפשר להם לדעת כיצד לפתח ולהשלים אותן והעניין יתפתח כמו אש שהחלה לבעור, או מעיין אשר מצא סדק לנבוע." עם ג'ו שי, אשר הדגיש את ההתפתחות ההכרתית אף יותר, הרצון חייב להיות נכון והכיוון והנתיב מותקנים בטרם יפעל הדחף באופן אמין, בנקודה בה כבר אין יותר שאלה של בחירה בין דרישות סותרות או טענות מתחרות.

ההמשך: (26) למרות מורכבות השקפות ג'ו שי

ניתוח יום ששי

אהובתי,
היום נהיה צנועים
נכיר בגורלנו במבט קריר.
דג סול צונן נקי מתשוקה
מזבח השיש הוא משכנו הטבעי
פרוש פתוח טהור סביל
אור מגיה מעל
נופל על עור לבן, שקוף, סומר, נטול שיער.
נניח אותו בתרדמת קרה
על סדין שומר ירוק בהיר.
נחבר אותו לשום.
המשפחה פוכרת ידיים
ליד השולחן.
עוד שמן!
עוד חמאה!
פלפל שחור!
סגור את האש!
שעון השום תם.
גבישים זהובים
סדין שוּמָר גלי.
מתאושש על הצלחת
שפתי נוגעות בעורו הרך
של מטופלי.

יום רביעי, 2 באפריל 2008

על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (24) On the Matter of the Mind

פרח, כרכור, צילום: יצחק פטיש
Flower 19. Israel. Photo by Izak Patish


איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."


מאנגלית: גדי ישי


כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור לרשומות קודמות אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008)


ההמשך: (24) אחד היסודות המטפיסיים לאופטימיות

אחד היסודות המטפיסיים לאופטימיות בנוגע להתאמה בין הפרט והכלל נתגלה בתפיסת אחדות (311) העיקרון וריבוי תופעותיו הייחודיות (the oneness of principle and the diversity of its particularizations ,理一分殊). יהא אשר יהא החוב של ג'ו שי ל- Hua-yen בודהיזם עבור הדוקטרינה המטפיסית של האחד והרבים ומורכבות המציאות התופעתית בכללה, הוא התוודע אליה דרך התיווך של צ'נג יי ולי טונג (Li Tong, 1093-1163), שכוונותיהם היו קודם כל אתיות ובאופן נחוש אנטי-בודהיסטיות. צ'נג יי, אצלו הניסוח הניאו-קונפוציאני הופיע כנראה לראשונה, ראה את רעיון ה- liyi fenshu (lyfs) כמשתמע מהפרספקטיבה האתית המופיעה בתעתיק המערבי (Ximing 西銘) של ג'אנג צאי. כאן הטבעיות, האינטימיות, והסמיכות המשפחתית הקונפוציאנית (צ'נג יי פירש אותה במונחים של מגוון פרטיקולריזציות) נשמרו כבסיס לאוניברסליזם אתי חובק-כל (צ'נג יי הבין אותו במונחים של אחדות העיקרון). לי טונג, גם הוא, הקדיש תשומת לב לציווי האתי הנתון בנוסחת ה- lyfs, ועבור ג'ו שי התפיסה עבדה הן באופן מטפיסי והן באופן מוסרי.

במונחים של ג'ו שי, ה- lyfs מבטא יחסים בין li ו- qi. כאשר נשאל בנוגע ליחסים אלו, ענה, "יי צ'ואן (צ'נג יי) ביטא זאת היטב כאשר אמר 'העיקרון הוא אחד; הופעותיו מרובות.' כאשר מדברים על השמים, הארץ, וכל הדברים ביחד, קיים רק עיקרון אחד. אולם כאשר מתאימים זאת לבני האדם, כל יחיד נושא עיקרון." כאן מוקם היחס בין האחדות (unity) המטפיסית המבוססת על אחדות (oneness) העיקרון וריבוי תופעתי המבוסס על פרטיקולריזציה או דיפרנציאציה של עיקרון במגוון צורות פיסיות. פרטיקולריות העיקרון איננה אשליה שבסופו של דבר נפטרים ממנה, אלא, כפי שג'ו שי האמין, הצ'י הוא משכן הלי ("בלעדיו ל- לי לא יהיה היכן להתגורר"), צ'י מוכר כאלמנט החיוני, חומר החיים בלעדיו החיים עצמם לא יעלו על הדעת.

ההמשך: (25) עבור ג'ו שי כמו עבור צ'נג

סירוב לבכות את המוות, באש, של ילדה בלונדון / דילן תומס A Refusal to Mourn the Death, by Fire, of a Child in London / Dylan Thomas


תרגום: דוד מיכאלי


אף פעם עד המעשה האנושי
ציפור, חיה ופרח
אבוּת וחשיכה מַצנעת כל
מספרים בדממה את פציעת האור האחרונה
והשעה הדוממת
באה מן הים המתהפך בריתמה

ושוּמה עלי להיכנס שוב למעגל
ציון של אֵגל המים
ובית הכנסת של גלוּמַת הדגן
האשא תפילת צל של צליל
או אזרה את זרעי המלוח
בעמק הפַּחוּת של שק הבַּכוּת

המלכוּת והבעירה של מות הילדה
אנוכי לא ארצח
את האנושות שלה בלכתי עם אמיתות הקברים
וגם לא אחלל את תחנותיה של הנשימה
עם כל תוספת
קינה על תום נערוּת

עמוקות עם המת הראשון נחה בת לונדון
עטופה בחברי עֶרֶג
הגרגרים שמעבר לגיל, הנימים הכהים של אִמה,
צפוּנה בידי מים שאינם מבַכִּים
של התֶמְז הדוהר
לאחר מוות ראשון, אין אחר.


Never until the mankind making
Bird beast and flower
Fathering and all humbling darkness
Tells with silence the last light breaking

And the still hourIs come of the sea tumbling in harness
And I must enter again the round

Zion of the water bead
And the synagogue of the ear of corn
Shall I let pray the shadow of a sound
Or sow my salt seed
In the least valley of sackcloth to mourn

The majesty and burning of the child's death
I shall not murder
The mankind of her going with
grave truth
Nor blaspheme down the stations of the breath
With any further
Elegy of innocence and youth

Deep with the first dead lies London's daughter,
Robed in the long friends,
The grains beyond age, the dark veins of her mother,
Secret by the unmourning water
Of the riding Thames.
After the first death, there is no other.

יום שלישי, 1 באפריל 2008

על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (23) On the Matter of the Mind


כובע הנזיר, כרכור, צילום: יצחק פטיש
Flower 18. Israel. Photo by Izak Patish

איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב

Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."

מאנגלית: גדי ישי


כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור לרשומות קודמות אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008)


ההמשך: (23) עם הניאו-קונפוציאניזם של סונג

עם הניאו-קונפוציאנים של סונג, הנפש, כמרכז המאחד את האדם והסוכנות המחברת את האינדיבידואל והכלל, נתפסה במונחים דומים לאלו של מנציוס. אולם גם ההבדלים ראויים לציון. חלק מהפרובלמטיקה הניאו-קונפוציאנית נתונה בעובדה ששלמות האדם כבר לא טבעית, כפי שהייתה עם מנציוס. במידה ומתכוונים לממש את האפשרויות המוסריות של טבע האדם, כבר לא ניתן לקבל את שלמות האדם כמובטחת אלא יש להגשים אותה, הן באופן תיאורטי והן באופן מעשי, באמצעות מאמץ אדיר של הנפש. הנפש הופכת לדאגה מרכזית בסונג, ואין זה קשה להבחין הן בהתקרבות אל המחשבה הבודהיסטית על הנפש והן באותות לתגובה אינטנסיבית נגד הבודהיזם. בהרגל שלהם לבטל את הידיעה החושית ולהנמיך את "התאוות האנושיות העצמיות," הניאו-קונפוציאנים מגלים לכל הפחות זיקה אל הבודהיסטים. אולם במשיכתם לעבר תפיסה הרואה את הנפש המוסרית כמפקד האדם השלם המסוגל לביטוי מוסרי ולהתפתחות מוסרית באופן משמעותי, הם שללו את ההנחות המטפיסיות הבודהיסטיות.

יש לייחס חשיבות עליונה לעובדה שתפיסת הנפש הניאו-קונפוציאנית, כפי שבאה לידי ביטוי בייצוגי הנפש במחשבת צ'נג-ג'ו, לא פחות מאשר במסורת לו שיאנגשאן Lu Xiangshan, 1139-1193)), לגמרי מוציאה מכלל חשבון דואליות נפש/גוף כמרכז המאחד את האדם. דואליות המציאות האידיאלית והפיסית, אוניברסליות העיקרון וייחודיות התכונה הפסיכו-פיסית, ללא ספק אמיתית וחשובה. אולם הרבה ממה שיש לג'ו שי לומר על הנפש, הטבע, והרגשות, משמש לאשר את אפקטיביות הנפש כסוכנת האינטגרציה. "הטבע הוא עיקרון הנפש; הרגשות הם תנועת הטבע; הנפש היא אדון הטבע והרגשות." מחוננת באינדיבידואליות, הנפש בכל אופן מסוגלת להגשים מציאות על-אישית (transpersonal); מתפקדת כתודעה היא בכל אופן נושאת את העיקרון, שהוא בעת ובעונה אחת המהות שלה או התוכן והמקור או הקרקע המטפיסית שלה. הנפש אינדיבידואלית בייחוס שלה עם צ'י, על-אישית בייחוס שלה עם עיקרון, תיפקודית בייחוס שלה עם צ'י ורגשות, ומהותית בייחוס שלה עם העיקרון והטבע. הטיפוח העצמי בלימוד הנפש (心學), מתרכז קודם כל בהבטחת הפיכתה של ה"נפש האנושית" הנתונה באינדיבידואל הפסיכו-פיסי המסוים, שתהיה קשובה ככל האפשר ל"נפש הדאו" (道心), היא הביטוי לאחדותו או שלמותו הכוללת-כל של העיקרון.

ההמשך: (24) אחד היסודות המטפיסיים לאופטימיות

Ho, God או, אלוהים


אחרי הגשם. כרכור. צילום: יצחק פטיש


הו אלוהים/ אילזה לסקר-שילר
מגרמנית: יהודה עמיחי


בְּכל מקום רק שֵׁנָה קְצָרָה

בָּאָדָם, בָעֵשֶׂב, בגביע הרוחות.

כָל אחד שָב הביתה אל תוך לִבוֹ המת.



לו העולם הָיָה עוד יֶלֶד

וידע לספר לי עַל נְשִימָה רִאשֹונָה.

לפנים הָיְתָה אמונה גדולה בַשָמַיִם

הכוֹכבים נתנו, זה לָזה לקרא בתנ"ך.



לו אךְ יכלתי להחזיק פעם אחת את יַד אדוֹנָי

או לראות את הַיָרֵחַ שֶבְאֶצְבָּעוׁ


אלי, אלי, מה רחקתי מִמֶּךָ.