יום שלישי, 4 בנובמבר 2014

דבי עשב / שבת של חתן



שבת של חתן

מפסגת הר אלף המערות
ראיתי אנייה נכנסת לנמל. 

שלושה ימים עוכבה לאבא נרגש ואמא מודאגת- הארץ המובטחת ... קרובי משפחה שחיכו לעולים הלכו וחזרו...
מפסגת הר הראש הגדול
ראיתי מפרץ וים כחול מפריד ביני לבין הילדות, לעת נישואיי. ראיתי ים ומפרש לבן.
שם בקריות של מים.
סבתא נהגה לעבור דירה, שונאת את אבא, מקללת ביידיש שכנים, אוהבת אותי.
קופסאות דבש, המון כפתורים, מכונת תפירה, סרט מדידה ופולין.
קייסכיכל.
ראיתי את חברי נישא ברוח, את אבא מת ואמא גוססת.
בבית קטן בקומה רביעית ללא מעלית שמעתי על אודיסאוס, סירנות, ענקים עם עין אחת.
וארוחת צהריים בספרדית ואהבה ומפעל לבתי- זיקוק.
שם ממעבדת ההר הנושק לים
נטמעו השפתיים במלח המרחב. במלון על ההר,
פתחתי חלון לשחרר ציפור, למצוא יבשה. עייפו כנפיה, נעצמו עיניה.
ומבעד לזיכרון, בשפה שבורה
מצאתי את פניי על פניי המים
וגוש כאב צף ושקע למצולות.
החתן והכלה הלבנה ופייטן בלי תוף
נשאו תפילה וספר תורה שרעד בין שמים לארץ.

יום חמישי, 16 באוקטובר 2014

כמו זרעים ברוח



כמו זרעים ברוח
על ספרות, משיחיות, הרפתקה וטרור

חלק א. עיר וברברים

המאבק הקוסמי כפול הפנים מבטא מתח מתמיד בין שוליים למרכז. אנחנו נמצאים בתקופה שבה מבני הלאומיות הולכים ומשתנים. למה הם משתנים? המבנה החדש בזמן  הוא המגא-עיר. זו למעשה המצודה המודרנית שהמודל שלה היה הטירה הימי-ביניימית עם האריסים או הכפריים מסביב. היום קוראים לזה עיר ופריפריה. שוליים ומרכז. ספרו של קפקא הטירה מהווה את אחד המיפויים הנפשיים הראשונים והמושכלים של המבוך חסר הפשר שהיום הוא מוצף באורות ניאון ובו כל אחד צריך למצוא את עצמו בתוך האנונימיות.

אחת הדרכים למציאת העצמי היא האנרכיה, הטרור. הרעיון אינו חדש. כתב על זה הרמן הסה בספרו ''זאב ערבות''. הסצנה החלומית שבה הגיבורים יורים במכוניות אקראיות על הכביש התממשה להפליא בקבוצת באדר-מיינהוף ובמיתוס של אמריקה המודרנית האבודה עם בוני וקלייד. כתב על זה אנדרה ברטון הסוריאליסט: ''לצאת לרחוב עם אקדחים ולירות ולהמשיך לירות כמה שאפשר אל תוך ההמון''. כתב על זה בקונין האנארכיסט, שר על זה סיד וישיס הפאנקיסט ועכשיו שרים על זה ראפרים. אלו המתקיפים המודרניים של העיר הגדולה מבנה העל החדש העולה ומחליף את המבנים הלאומיים. מבנה נפשי חדש המאיים על המבנה הנפשי הקודם. סדר כנראה הוא הסדין האדום של האנטרופיה על כל הצורות שהיא לובשת. שיווה ההודי הוא אל ההרס. עת לבנות ועת להרוס אמר ירמיהו.

מרקו פולו, במאה ה-13 בסין, סיפר על ערים ממושטרות בנות מיליוני תושבים, ועל הסדר הממסדי והמערכתי המורכב והממושמע שהקונפוציאניים הראשונים ראו בו ערך אנושי עליון יחד  עם הרעיון שהגו לפני הספירה הנוצרית כי כל בני האדם נולדו שווים. הסדר מצדיק אמונה בטוב, ואם לא בטוב לפחות בנוח. בד בבד סיפר מרקו פולו על ''הזקן מן ההר'' חאסן אבן צבאח מנהיג כת החשישיים האיסמעילית ממבצר אלאמות ההררי שיצא במסע רצחני כנגד ערכי העיר וקהילות ההון ושלטון. מרקו פולו אמנם לא קישר בין הדברים אבל אנחנו, במבט ההוליסטי של מחפשי ארכיטיפים ודפוסים, אנו יכולים לראות את הקישור שהנו כה מובהק היום בין העיר הדמוקראטית במהותה לטרור.

בתחילת המאה העשרים תיאר ביולוג גרמני בשם יקוב פון איקסקול קיום רב רבדים של אוכלוסיות שונות על פני אותו מרחב כאשר כל אוכלוסיה משתמשת ומקיימת היבט אחר של המרחב. למשל עץ בשדה מהווה מרחב שבו מתקיימות בו זמנית אוכלוסיות שונות הנמצאות בשורשים, בגזע, בקליפה, בענפים, בעלים, בבלוטים ובאדמה שהעץ מצל עליה. לכל אחד המרחב הייחודי שלה וזמני הפעילות שלה וביחד מתקבל מרחב אקולוגי שלם. הבניין הרב-קומתי הוא מודל דמוקראטי דומה בשדה של העיר הגדולה. העיר שמאפשרת נטישה של  דיבוק המשיחיות והכיבוש לטובת התבוננות הזן בספל המקיאטו, ישיבה בספרייה וטיול בגנים יחד עם תלוש משכורת קוראת בעצם מהותה למשיחיות להתפרץ לתוכה. מאז ומעולם מתקיים דיאלוג מלחמה מתמיד בין שתי המהויות הללו.

חלק ב. הרומנטיקה של הלהקה

תמיד יש טריגר שמתחיל את ההפעלה. באדמה הכל נמצא בפנים. כל הרעיונות, כל הדעות, כל הטקטיקות, כל הנבטים העתידיים. אם יורד מספיק גשם, תוכנת ההפעלה נפתחת. האדמה מתכסה בצמחייה. מה שלא נמצא באדמה מסוימת מגיע ממקום אחר בתקשורת של אבק ברוח, חרקים ובעלי חיים נודדים, או לחילופין תחת דחק, פרטים משנים מופע והופכים ללהקה ותנועה מכלים.
הגרעינים או הזרעים הם אגדות ומיתוסים. גם מה שנקרא בדיון משום שפרטי התפאורה או הטכנולוגיה אינם חשובים. מה שחשוב הוא ביטויו של הארכיטיפ, ביטויו של דפוס התנהגות שהקרקע כשרה להצמיחו בעת הנכונה עבורו. הניו אייג' הוא משתלה או מאגר מסוג זה שהפך לשקוף בגלל אמצעי התקשורת של ימינו שמאפשרים לשכפל ולהפיץ מיידית והרחק.

אחת מן האגדות האלו היא אגדה מודרנית השייכת לסוגת הספרות הבדיונית שנקראת חולית. כתב אותה אמריקאי בשם פרנק הרברט שמיוחסת לו גם האמירה: "לעולם אין למעֵט מכוחו של מוח אנוש להאמין במה שהוא רוצה להאמין, חרף כל הראיות הסותרות".  
אמריקה הייתה מאז ומעולם פזרנית מאוד בשימוש בדימויים בשם חופש הביטוי והפרט ובמיוחד משום שהמילים והדימויים והספרים הפכו להיות מוצרים נמכרים וממכרים. הספר מספר על משיח ואפוקליפסה. התפאורה היא עולם מדברי ואקולוגיה הכוללת תולעי ענק טורפות. זהו עולם בעל משאב טבע של סם מנטאלי שכל הגלקסיה מכורה לו. הדימוי האמוני והתרבותי שנבחר כתפאורה לעלילה היה המאהדי – משיח איסלאמי והג'יהאד יחד עם מילון מושגים תואם. והנה כך שפשף פרנק הרברט בחן רב את המנורה וג'ין ענק ונורא שהיה רדום הגיח. למען ההגינות של המחזה יש לומר שהקרקע הייתה מוכנה היטב לקראת הופעתו של השד. וכמו שאנחנו יודעים, כשהתלמיד מוכן – המורה מגיע. ובנוסף, כל סופר חושש מן הרגע האפשרי שבו מילותיו המשולחות יתגשמו.

בספר חולית ישנו שילוב של עלילה סוחפת ושל הגות רגשית ותודעתית המופיעה הן בציטוטים מתוך כתבי קודש מדומיינים והן מתוך חניכה לקרב. למשל: "אל לי לפחוד. הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן המביא כיליון מוחלט. אעמוד בפני פחדי. אניח לו לחלוף סביבי ובעדי. וכאשר יחלוף על פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו. במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר. רק אני איוותר."

זהו ספר קלאסי שנכתב לקהל נוירוטי שגדל וחי על מצע מנותק מהקרקע, מההישרדות ומפעולה אמיתית של קיום ולכן גם מדוכא קלות או קשות ומחפש משמעות. שני המרכיבים של עלילה סוחפת ושל הגות רגשית ותודעתית חולפים כרוח מלהיבה בתודעתו של הקורא ומספקים לו את הקטרזיס לצד התקווה בחיים אלטרנטיביים ראשוניים של מהירות, דם ואהבה. ביחד נוצר השילוש הקדוש הרווחי של הצרכן, הדמיון, ומחוז חפץ אלטרנטיבי לקיים. הפעולה שתתחולל תהיה רכישת ספרים וסרטים, שיח מרגש בקבוצת ההשתייכות ואימוץ דימוי רומנטי לרגעים בודדים.

בדיחה ישנה שואלת מה ההבדל בין נוירוטי לפסיכוטי. וזה הולך כך: אם שואלים פסיכוטי כמה זה שתיים ועוד שתיים הוא יענה מיד: חמש. הנוירוטי יודע שזה ארבע, אבל זה מעצבן אותו. כך, תארו לעצמכם, מה קורה כאשר הספר אינו נופל על קרקע נוירוטית? הוא נופל על קרקע פסיכוטית? כלומר צדיק שבאמונתו חי, שסביבתו מדבר מציאותי שאינו מדומיין, שמושגיו כוללים נקמה פיזית, שתחושתו המולדת והחינוכית היא קיפוח כפול הן מצד מצבו המשפחתי והן מצד העולם הלבן המסומן כאויב מסורתי. ובנוסף משאביו כמעט בלתי מוגבלים וביכולתו לחיות את הסרט ולא רק לצפות בו. השילוש הקדוש הפסיכוטי של הצרכן המאמין, השטח התואם ומאמת את האמונה, והדמיון כחזון אסטרטגי. זו היא מסה קריטית היוצרת פעולה שכבר כונתה בשם הן בספר והן באסלאם: ג'יהאד.

הייתכן שבן לאדן קרא את חולית? או ראה את הסרט? ייתכן מאוד. אם כי כאן אנו עוברים לתחומי ההשערה והדמיון. הוא גדל בג'דה שבסעודיה, למד בבית ספר יוקרתי, חילוני יחסית למקובל, שבו למדו זרים רבים. פוטנציאל החשיפה לסיפור הוא גדול. הסיפור מציב את המרכיבים והשחקנים השונים בהתאמה גבוהה לג'יהאד של אלקעידה: סביבה, אמונה, קיסרות מושחתת, נידח שהיה למשיח, מלחמה קדושה המתחילה בגרילה יצירתית ומתפתחת לעימות גורלי מכריע.

מלחמה תמיד הייתה עניין רומנטי. דפוסי ההתלקחות ההמוניים שלה הם אישיים וויראליים כמו סערות ההתאהבות וגם כמו התלהקות של ארבה או שריפת יער. פעמים רבות הסערה הרומנטית מתומרנת לעשיית רווחים מסחריים וטריטוריאליים. המרכיב הרומנטי של המלחמה נבנה מתוך פעולת האמת ההישרדותית החוברת לזיכרון המיתי של קבוצת ההשתייכות. בתזמון המרכיבים המתאים, הישג חיי הנצח או משך הזיכרון השמור על ידי ההמון, יחד עם תנועה לאופק פרוץ, מחליף אצל הפסיכוטי, את גבורת הקיום המקומי התחום כיוצר ומשכפל זיכרון ביולוגי ואנושי.

חלק ג. הטוטאליטאריות של החסה

שורשיו של כל ביטוי רוחני ואידיאולוגי מצויים בקרקע של פיתוח טכנולוגי. כל התפתחות טכנולוגית יוצרת פלטפורמה לריקוד רעיונות חדש. המשוורת של הפרשים בסוף ימי הביניים שחררה את ידיהם לשימוש בחץ וקשת והכריעה מערכות. הסניטציה, התקשורת  והגלולה שחררו את החופש המיני ושינו את הקהילה.

המונוקולטורה – סוג אחד או תרבות אחידה או אולי, תרבית אחידה, שמתקיימת על שליטה תאגידית בהרבה קרקע מחייבת ארגון, פיקוח, שיווק והפצה. המונוקולטרה מתאפשרת תודות לארגון תכנון ושיתוף פעולה. הקצה האחר של המונוקולטורה הוא הסופרמרקט הנוח שליד ביתכם שבו החלב מגיע מרפתות ענק מהונדסות, התירס משדות ענק מהונדסים והשמפו ממפעלי ענק כימיים והם מתפזרים על פני המדפים שוב למולטי קולטורה – ריבוי סוגים, אם כי מסודרת ומתוייגת, נוחה לקטיפה מן המדף, משחררת אותנו מטרחת הגידול ומאפשרת לנו ללכת ללמוד אמנות ורוחניות. הבעיה היא שזה גם משחרר אותנו מאחריות. על הסטייק למשל. האחריות היא מושג גורף. איבדת אותה לגבי נושא אחד, איבדת את הכל ואז באים הברברים.

המונוקולטורה אינה נעצרת בחקלאות. זו מהות הנדסית וארגונית כאמונה דמוקראטית. המיסוי והבנקאות למשל הם מונוקולטורה של כסף. ועכשיו גם הטרור של היום הוא מונוקולטורה. יש בהחלט מקום לחשוב מה קורה אם איננו מצליחים לנהל פלורליזם בונה, כי אז בפרפראזה על התפסן בשדה השיפון: אם כל החסות מרוססות או מהונדסות נגד תולעים, לאן ילכו התולעים? קל מאוד לגלוש מכאן לדעות שהן מונוקולטורה בפני עצמה ובשפה פוליטית פאשיזם: שילכו התולעים לעזאזל. מי צריך אותן? או מצד שני: אנחנו אשמים. מגיע לנו שיאכלו אותנו התולעים. אבל הדיון הוא בכלל לא על התולעים. התולעים הן חלק בלתי נפרד מן החסה. הדיון הוא על הטוטאליטריות של החסה כפי שעיצבנו אותה.

זה מביא אותנו לרובד עמוק יותר לאצות במקום לחסות. האצות לא רואות אף אחד ממטר. תן להם אגם שהתערער בו מעט האיזון האקולוגי, הכימי, או הטמפרטוראלי והנה הן יוצרות את הטוטאליטאריות או הטרור של האצות על פני כל האגם ויושביו עד שיעברו הן בעצמן מסה קריטית ויחנקו את עצמן ואת סביבתן למוות שיהיה בתורו דשן לחיים אחרים. ככה זה.

 תנאים מתאימים של הסרת גבולות ואחריות גורמים לכל אחד ולכל קבוצה להתפשט ללא מעצור. הטוטאליטריות היא מונוקולטורה של צמיחה. מה עשינו רע? הרי צריך לצמוח. נכון? ועובדה שלא מצליחים לעצור אותנו. וכאן במלכוד של השיח קפיטליסטי אפשר לומר נכון. הם צודקים. ולראייה: זה עומד במבחן התוצאה המפורסם שמולו ניצבים משוררים ואמנים בידיים שמוטות למרות שבליבם הם יודעים שזהו נימוק השטן, נימוק קצר רואי המכלה את עצמו ואת סביבתו.


יום שבת, 4 באוקטובר 2014

-------




אבל הרי החופש הוא גופי
לפקוח את עיני שלי
בהולם לב פרטי
ללא משא הפחד
כמו אבן מתעוררת במדבר בין אבנים
שומעת את קולות המים הקטנים
הרחק
ומקווה, בחירותה שלה, להיקוות

 -------


בסך הכל מצב העבדים לא רע בכלל. לכולם יש גג ומקום לגור. לחלקם הגדול יש חופשות נדיבות. אוכל יש בשפע. לכל אחד יש טלוויזיה. מצב העבדים ממש לא רע. ישנן שפחות מהממות בשנתונים האחרונים. מי שרוצה יכול לשחרר לחצים בדיבורים. עם פיקוח כמובן. ואנחנו לא רואים סכנות מיוחדות. בסך הכל מצב העבדים לא רע בכלל.

הדת מתפקדת יפה מאוד. אפילו באופן יוצא מהכלל. מעבר לכל הציפיות. הרבה מאמינים. הרבה משתתפים בטכסים. זכרים ונקבות. כמובן עם התנהגות נאותה. המתנבאים יכולים לצעוק בכיכר העיר בכתום או בשחור או כובעים או קרחת או תכשיטים. את מוכרי הסמים אנו מחזיקים תחת פיקוח כמובן. כן. מצב העבדים ממש לא רע. בכלל.

אנחנו מצוידים בהרבה נשק. יש לנו שליטה על ערוצי הכספים. הכל זורם כמו שצריך. ויש שפחות מהממות בשנתונים האחרונים. הטלוויזיה מאוד טובה. התנועה בכבישים בסדר וכמות ההרג סבירה. הטרור מעט גבוה אבל כמות ההרג סבירה מאוד. סך הכל מצב העבדים לא רע בכלל.

אין סימנים של תסיסה או מרד בצבא. הלגיונות מחומשים ובדוקים באופן מניח את הדעת. מעבר לגבול מפנים את בעיות העבדים שלהם אלינו. אבל בסך הכל אנו שולטים במצב. את רוב האימונים של הצבא אנו עורכים על שטחים מעבר לגבול ורוב החיילים מראים התלהבות נאותה. אנו מוכנים אפשר לומר. ומצב העבדים סך הכל לא רע בכלל.

הילדים מחונכים כיאות על ידי הרבה מטפלות מוכשרות. אנחנו מקפידים על קיום הרבה טקסים. אנחנו מספקים באופן קבוע סרטים והסברים על רגשות טבעיים. את אלה ששואלים יותר מדי בדרך כלל אנחנו מוציאים. כן. בסך הכל מצב העבדים לא רע. לא רע בכלל.


 --------


אני כותב הרבה שטויות
זה מין מקצוע.
אני רוצה שישלמו לי
אם לא, אלך לנוח.
השטויות הן לשוטים
ואני שוטה.
אך התשלום הוא לשתיה
ואני שותה.
לכן נשטה, נשתה, נשטה
לכן נכתוב שטויות.
וכך נוכל לחזור עם ערב
לפגוש את השתויות.
שתויות יפות עם צל כהה
סובב את העיניים
שטויות יפות אני מולל
רוצה אל השדיים.
נחמתי היא השתיה
אני שוטה אמת
וכך כל ערב מחדש
אני שותה שוטה שותת.


 -------


אירוע ספורט ויחסים משפחתיים

הוא היה כתב ספורט
היא הייתה שדרנית ספורט
הם נפגשו בבית קפה
הם עברו לגור ביחד
הם התחתנו
הם סיקרו את אירועי הספורט ביחד
ראו שידורים חוזרים ביחד
והיו להם את כל הקופסאות החשמליות השחורות.
הם עשו אהבה בשידור חי ובשידור חוזר בגמר גביע.
השדרנית הייתה בהריון.
היא השמיעה לבטנה את שירים ושערים ואהובה הספורטיבי
הקריא לה ניתוחי לליגה מפורטים
עונה שלמה חלפה. הם היו אלופים.
עם צירים בין הקורותיים היא הגיעה לבית היולדות
אהובה ראיין אותה ושכתב סיפורים.
במהלך של לידה אחת של תשעים דקות עם הארכה אחת
נולד להם במזל טוב כדורגל.
כדורגל יפהפה עם צבעים מושלמים של שחור ולבן
קפיצי מנופח עם ריח נפלא
הם סדרו לו מגרש ילדים קטן עם דשא רך
הם הניחו אותו בעריסה של שער עם רשת
הדודים איחלו לו שיקרא אלפי רשתות
הם חיתלו אותו בצעיפים חד-פעמיים
של ביתר ירושלים והפועל תל אביב
ולפעמים מכבי חיפה ופתח תקווה
הכדורגל היה עילוי.
הוא קרא את מדורי הספורט כבר בעריסה
וניתח את שידורי הספורט בטלוויזיה תוך כדי קפיצה
הוריו היו מאושרים, הם הקפיצו אותו בעדינות ובחיבה
שמונה עשרה שנים
בגיל שמונה עשרה הניחו אותו על הדשא במגרש הגדול
אמו מחתה דמעות התרגשות ביציע וצילמה
ואביו בעט בו בפעם הראשונה
לשער
הכדורגל טס בעוצמה אדירה
הוא בכלל לא הביט בשער
הוא היה עסוק במעוף, בטיסה.
הכדור עף למעלה,
גבוה,
ונעלם.


------


המקרר

שני עקרבים קפואים
נמצאים אצלי בתוך קופסה בפריזר
לפעמים אני שומע אותם נאנחים
מתהפכים בשנתם בין הסנפרוסט
שניצל הטבעול והפיתות.

כל פעם שאני פותח את הפריזר
להוציא מצרך חדש
מביטות בי עיניהם הקרות
מבעד לדופן הקופסה השחורה
מחופת המסקינג-טייפ והניילון.

עוד לא, עוד לא, אני אומר
וסוגר בבושה וחיפזון את הדלת.
עוד לא הגיעה השעה.

בחוץ האוויר מתחמם ומתקרר
לאט כמו חזה של ענק
ערים מתנפחות ומתרוקנות
לפי הקצב.

יום אחד תבוא רעידת אדמה
ביתי ייסדק וייטה על צידו
המקרר יחליק, יתמוטט, ייפתח
שניצל סנפרוסט וחלה קפואה
ייפלו על אדמה מעלת עשן
ושני עקרבים ייצאו מן הקופסה.

מכוסים כפור על קרקע חמה
לאט לאט יזיזו מפרקים
ימתחו צבתות יפרשו זנב
עם עוקץ.
עמוד האוויר החם ממדבר יהודה
יאמר להם: קדימה, עכשיו!

שני עקרבים זריזים
רצים על קרקע סדוקה.
אנשים שוכבים בין מצרכי מזון
מפוזרים
ומכוניות עם מכסים פתוחים.
הם מחפשים אותי, רוצים לקחת
אותי אתם. עכשיו אפשר.


 ------------


הילחמי תל אביב!

הילחמו על העוגיות!

הילחמו על קפה ומאפה, על קצר וארוך והפוך
ועל שקדים וקינמון ותפוחים ועוגות פרג,
על פריחת הסיגלון, נערות על אופניים,
שדרות מוצלות, בתים לבנים, אוטובוסים, שווקים
הילחמו על גבינות ועל שוקולד ועל יין ועל עגבניות
הילחמו על דוכנים וקבצנים, וחומוס יום ששי
וערק אחרי הצהריים. על כלבים ועל חתולים,
על פינות שתייה לציפורים וחבצלות מים
על קשישים אוחזי ידיים, על רוכבי אופניים
הילחמו על חול הים, הגלים והגלשנים
על מטקות ועל קרם ההגנה ושיער מפוזר
על סיגריות ונשיקות שחר בחוף הים, על רצים ורצות
הילחמו על הבירה בערב ונשים על קטנועים
ועל דוחות החנייה, על הפיצוציות ועל המסיבות
על ההפגנות ועל המחאות, על שקט סוף שבוע בסתיו
על נרות בחלונות בחורף, על בחירה ועל מהירות מופרזת
על כבישים רטובים, מכוניות נוסעות לאט ולחיים קרות בגשם
ועל החמסין הראשון ויפי הגוף, והבגד הקל
על המבט, על הצחוק הגבוה והשיחה הרמה
על ההשתוקקות, על המגע, על פריחת המכנף והצאלון
הילחמו על השקמים שנותרו, ריחות חרובים ועל חיבוקי הבוקר
על החוצפה ועל האהבה, על הספרות ועל השירה
הילחמו על פרחי הרוע, על עלי עשב, על לוויתן לבן
על ספסלי רחוב, ריחות של פלאפל וחנויות פרחים
הילחמו על המוזיקה הקלאסית ועל הרוקנ'רול, ועל גני הילדים
על ערבי שירה ופתיחות של תערוכות, על ציירים ועל פסלים ברחובות
הילחמו על פריחת השקדייה ועל גלידה של אגוזים
על כוס תה בחמש אחרי הצהריים ועל חנויות הספרים הקטנות
על האחים מרקס, על השמחה לדבר שטויות
הילחמו על מסעדות, ועל איפור, נעליים ובגדים יפים
על מרי פופינס, על הארי פוטר ועל מלחמת הכוכבים
הילחמו על העוגיות!