יום שישי, 15 במאי 2020

התעלסות נמרים / לא נודע

התעלסות נמרים / לא נודע
המאה ה-5 לספירה, מתורגם מסנסקריט ע"י אריה זקס.

רועדת מפחד,
ראיתי התעלסות נמרים.
בפרווה מפוארת
מצאו זה את זו והזדווגו.
לו נכנסתי ביניהם,
לו ניסיתי למשוך ברעמה ולהפרידם,
הייתי מסתכנת הרבה פחות
מאשר כשעברתי בסירתי
וראיתי אותך עומד על גזע עץ כרות,
דרוך לצלול
ולהצית את הנהר. 


יום רביעי, 6 במאי 2020

יש חדש במערב / תולדות הניו-אייג' / אורי לוטן / כיצד נוצר ספר זה




כיצד נוצר ספר זה

הספר הזה התחיל להיווצר בשנת 2002 על שפת הים התיכון כאשר שתינו באחד הבקרים קפה ממכונת קפה לא מכוונת על הדֶק של בננה ביץ' לאחר שעשינו טאי צ'י על החוף. איציק פטיש שהיה אחד מחמשת הישראלים הראשונים ששהו בפונה (יחד עם אורי לוטן, ניצן מיכאלי, עופר בגט ונימי גטר) מצא מתגוללים ברחוב את חמשת הכרכים של יומני הרצל במהדורה משנת 1939. על רקע סיור הבוקר היומי של מסוקי הקרב הוא אמר שחייבים, אבל ממש חייבים, לעשות עם היומנים משהו כי החומר שלהם מדהים. הוא חשב על תוכנית טלוויזיה. מה אתה יכול לעשות עם זה? שאל. 

כדי להבהיר את השפה הארכאית עיבדתי את הפרקים הראשונים לשפה מדוברת וזה נשמע באמת מדהים. ללא ספק המילון המודרני שהועשר במינוח הניו אייג'י תרם מאוד. הרצל פשוט היה בטראנס. בשפה עכשווית/ניו אייג'ית אפשר לומר שהוא תיקשר וקיבל מסרים בזרם תודעה. לא סתם התייחסו אליו כאל משיח. הסיפור שלו זרק אור גם על הציונות החלוצית עם התפיסה הקומונארית, ארץ ישראל הייתה בהחלט הודו או סיני של אז עבור יהודי אירופה הצעירים שהשתכרו מהחופש והמרחב המואר וגם מסיבות הטראנס של ההורה במשך הלילות, ודת העבודה של א.ד גורדון וסדנאות המודעות כמו שנערכו בביתניה. אלו היו הדים גם של הרומנטיקה הגרמנית וגם של הסערה הקומוניסטית. אמרתי לאיציק שאלך לפגוש את אורי כי הוא האיש המתאים להצטרף ולעבוד על דבר כזה.

אסי (אספה פלד) החברה הנפלאה שלנו שהייתה עושה לידינו צ'יקונג על החוף סיפרה לנו שלא מזמן ראיינה את אורי בדירתו לרגל יציאת ספר מסעות שנטל בו חלק. התקשרתי לאורי שנורא שמח וקבענו פגישה מייד. עכשיו, כשסיפרתי לאחי, (ניצן מיכאלי) שהיה חברו הוותיק של אורי מתקופת פונה, הוא אמר: אני מצטרף! וכך עלינו ביחד את כל המדרגות עד לדירת הגג של אורי. אורי הכפוף והנרגש פתח לנו את הדלת ועל רקע הגולגולת של הגרייטפולדד שמעל למחשב והאור העמום האדמדם בדירה אפופת העשן הוא נראה קצת כמו ריף-רף ממופע האימים של רוקי.

הפגישה הייתה נורא שמחה עם אופי של פגישת מחזור וישבנו על הגג. אורי היה מאושר. הוא זז ללא הפסקה מעביר את גבו הנוקשה (הוא סבל ממחלה של התקשות עצמות) מתנוחה לתנוחה, החתול שלו טיפס עלינו ודיברנו עד אחת בלילה על פונה ויפן ופוסט פונה ועל יחסים וגיל וכל מיני אנשים וגם על ההחלטה שלי לעשות הוצאת ספרים שהדליקה אותו ובמיוחד הרעיון של מחבר-שותף. ובאמת הקשר נדלק.

התחלנו להיפגש בקביעות ולדבר בטלפון מידי יום והתעסקנו עם הרצל שמיצבנו אותו כאחד מנביאי הגלובליזציה וכטיפוס ניו-אייג'י וגם כמובן בענייני ההוצאה ורעיונות שקיווינו שיש בהם איזה שהוא ממש לתרגומים של ספרים קלאסיים שהזכויות עליהם הפכו לציבוריות, (הוא רצה לתרגם את ליידי צ'טרלי מחדש), ושיתופי פעולה עם הוצאות אחרות ואפילו הלכתי למפעלים אוניברסיטאיים וכל מיני רעיונות אחרים כמו תוכניות טלוויזיה וסרט. היה לו רעיון לכתוב ספר על הסי.אי. איי. וסיפור הל.ס.ד. (מופיע בפרק הל.ס.ד. בספר), הוא הראה לי את הפרק הראשון בספר שתכנן על אושו ששמו היה ''האושר ועונשו'', (מופיע כפרק שלישי מחמשת הפרקים על אושו בספר) הוא תכנן לכתוב את הסיפור של בר ושלו כרומן. הוא הגה את הרעיון שנעשה את מילון הניו אייג', ואז אורי אמר שהוא רוצה לכתוב את הספר הזה ''תולדות הניו-אייג''' והתחלנו להתעסק עם זה.

עשינו גם פגישה עם איציק שגם לא ראה את אורי מיליון שנה והיה גם לה את אותו גוון מוזר של כל הפגישות שלנו. ישבנו באפלולית עם הכרכים של כתבי הרצל במשך ארבע שעות ושתינו תה בכוסות קלקר. אחד הרעיונות המשגעים שהגענו אליו היה לעשות אופרת רוק על הרצל כי אורי אמר שבמחזות עושים הכי הרבה כסף (הה!) ורצינו, לאחר שפסלנו המון דמויות,  שחנה מרון תשחק את הרצל כי יש לה את האנרגיה הנכונה. אורי כבר ידע מי יהיה הרכב הרוק שינגן בהצגה.

עבורי זה היה תענוג כביר לדבר איתו כי הרעיונות שטפו בינינו בעוצמה והבנו אחד את השני עוד לפני שהמשפטים הסתיימו. אפשר לומר שהיינו מדיומים ומעוררים אחד עבור השני. יום אחד צלצל הטלפון: ''האאיי...!'' היה לו היי מיוחד עולה ויורד. תמיד הייתי מתחיל לצחוק. אני רוצה לקרוא לספר ''יש חדש במערב'' בפראפראזה על... ''במערב אין כל חדש'' של אריך מריה רימארק, השלמתי אותו. צחקנו ביחד.

הוא הגדיר את תחילת הספר עם הביטלס, כל המורים והזמנים באמצע והסיום עם מותו של ג'ון לנון. אהבתי. דיברנו המון בטלפון ונפגשנו בתולעת ספרים ובכנפה וכמובן בדירת הגג. אבל הדברים התחילו להתקדם רק כאשר גליה עזרן הופיעה עם מדור הניו-אייג'. שם התחילו להופיע פרקי הספר כמאמרים, היה דדליין, הייתה עורכת, ניצן התחיל לערוך עם אורי את ספרי בארי לונג בפגישות שבועיות בהוצאה שהתחילה להתהוות ואורי פרח סוף סוף מחדש לאחר תקופה ארוכה של אפלה וקיבל ים של טוקבקים למרות שהיה על הקרשים מבחינה כספית והמחשב שלו הלך ובכלל היה לא קל. היינו עסוקים בשיחות שעזרו לשנינו ושהתחילו בדיונים והצדקות על זכותו של האמן להתקיים ועל מנהלי חשבונות ובנקים שמתמחים בהוצאת הנשמה (בטח זה הקשר שלהם לניו אייג') והסתיימו במסקנה נחרצת שצריך לכתוב ובמיוחד את הספר הזה שיהיה כמובן הצלחה סוף סוף.

באחד הימים אורי התקשר לספר לי מה העטיפה שהוא רוצה: סצינת הסעודה האחרונה עם כל הגורואים. המאמרים/פרקי הספר הצטברו, דחקתי באורי שיכתוב כבר על המיסטיקה הנאצית ועל הקסלי ועל האר''י הקדוש והרצל והציונות החלוצית עם ההורה המיסטית והוידויים. שלושת הפרקים האחרונים עדיין חסרים. ואז, אורי נעלם. ניצן התקשר אלי בעשר בלילה גשום ואמר שאורי לא זמין כבר שלשה ימים למרות שהוא קבע איתו ישיבת עריכה על ספר המדיטציה. בהתחלה חשבתי ששוב ניתקו לו את הטלפון, חוויה שעברנו שנינו לעיתים קרובות, אבל חיה אמרה לי סע ותבדוק. נסעתי אליו לדירה ולא הייתה תשובה. כהרגלי הפראנואידי (או האקאשי) נכנסתי לאיכילוב לשאול במיון. כן, הם אמרו. נוירוכירורגית קומה 8, לאחר ניתוח. אורי נפל במדרגות.

ליווינו אותו בדרך הייסורים שלו בבית החולים, שם פגשתי לראשונה את גליה עזרן ובר בליניצקי ועלה ורונית סילברמן, ושרונה גורי ואילנה בלאו, אבי שינה, שרה, עיינה אילון, בלהה, ערן סאבאג, ענת הלחמי. חבורה שמשתתפיה נפגשו רק בצומת האירועים של התאונה של אורי וגם שם בין הקירות הלבנים חווינו את אותו חשמל שליווה את אורי בכל מקום וזמן. אורי לוטן עזב את גופו באפריל 2004.

סיימנו לערוך ולעמד את הספר ביולי 2006. ברקע, הקרשצ'נדו של אופרת המזרח התיכון עולה לגבהים בטילים והפצצות. אני מקווה שהקול הפרטי והשפוי של הספר הזה יפעל במשהו לאיזון ולהרגעה וכמו שאומרת האמרה האינדיאנית: יתרום להרמוניה של היקום.

העטיפה היא תמונת מחזור של כיתת הניו אייג' עם דמויות מכוננות כמו בודהה, ישוע, רוּמי, פרנציסקוס הקדוש, והאר''י הקדוש משפיעים ונותני השראה כמו לואיס קרול וג'ון לנון, ונשמות חופשיות כמו ג'רי גרסייה, ג'ים מוריסון ואנני ספרינקל. כדאי לשים לב להבעות הפנים: המתלהב, האדיש, החששן, האטום, הרציני, החמוד, החשדן, האוטיסט, המסתגר, הביישן, הסקרן וכו'. כולנו בני אדם וכאשר אנחנו מקובצים ביחד הפרסונות שלנו מוגדרות על ידי האחרות והופכות ליחסיות. חיוכו של אורי ריחף לנו מעבר לכתף, לחתול המחייך עצמו יש מקום כבוד במרכז התמונה, הנה הספר לפניכם.


בשנות השישים יצאו לאור "ספרי אישים" של מגלי עולם או ממציאים, אנשים ששינו את פני העולם וכו'. היו שם פרקים קצרים שתיארו את קוך מגלה חיידק השחפת, זמלוויס שנלחם בקדחת היולדות כמו בספר "חלוצי הרפואה", או יוהן סוטר הבעלים הקנייני הראשון של קליפורניה, הנדל יוצר "המשיח" וסקוט – חלוץ הקוטב הדרומי, שתוארו כמיניאטורות היסטוריות על ידי סטיפן צווייג בספרו "שעות גורליות". האוצר שקיבץ את האישים יחדיו לגלריה אחת ניסה לבטא את הצייטגייסט של התקופה ולשרטט את קווי הגבול שאחריהם העולם חשב אחרת. אין קשר ישיר בין האישים והזמן שבו חיו חוץ מההשתתפות בגלריה שסימנה אותם כמעצבי דעת קהל, וכחלוצים לשינוי תפיסתי-טכנולוגי, מייצגים בולטים של עולם מתחדש.

ספרו של אורי לוטן, "יש חדש במערב – תולדות הניו אייג'", משתייך לז'אנר הזה. לוטן  מקבץ גלריה של אישים שהשפיעו על תפיסה אנושית וחברתית ואשר משנתם, שנחשבה בזמנם אזוטרית, מבשרת (1975-2005) עידן חדש של תקשורת-טכנולוגיה ורב-תרבותיות. בספר אסופה של משפיעים תקשורתיים ותרבותיים, מעצבי התנהגות, מנסחי מושגים, מונחים ושפה. כשאנו קונים בסופרמרקט יוגורט אורגני או תומכים בשימוש בנייר ממוחזר או דוגלים ברב-תרבותיות, אנו שייכים לגלגול תודעתי - הצייטגייסט של ימינו, ולעתים מסקרן לדעת מי היו דובריה, סוכניה או נביאיה של אותה רוח שאנו שותפים לה. 


מחלקה פנימית


מחלקה פנימית


האם רוח בוקר קל, נושא בושמו של פרח עצים וורוד לרגע קל חולף
האם רוח רגע קל, פחוּת מפרץ רעם בגלגל, של סער עז עולה שוטף?

האם רסיס של רוח מן הכלום מצדיק את זמן ההמתנה, דממה ריקה, כאב ואכזבה?
האם חלום חולף פחוּת מספר הכללים המסודר? ומה קודם למה, חלום או מעשה, ברגע המואר?

האם עלה זעיר, נופל, צבעו זהוב, ברחוב אדיש, מכה גלים במורדו?
האם עלה נופל לבד, או שמא יש לחלום אותו?
והחולם המעולף הנכִּירו?

כי החולם זוכר, ומעצב את העומד לבוא, הילת ברזל קודחת את ראשו ואין עוד ראש על הכרים שלידו
והקצב מוריד את הקופיץ והפועל מסיר את הגלגל, והחולם עוטף אותם כולם כרוח בוקר קל.

זיכרון עולם נובע מפטפט דרכו בלי הרף, מסיע מנצנץ אבקת פרחים בזרם
וגבותיו עולות מעקימות בתהייה צוחקת ובוכה: כי מי יחלום אתכם עתה?


6.5.2005

נראה כמו גשם / ג'והן פרי ברלאו


נראה כמו גשם
ג'והן פרי ברלאו
עברית: ד.מ.


היום התעוררתי...
מרגיש את הצד שלך במיטה
הסדינים היו עדיין חמים היכן ששכבת.
הלכת...
ולבי נמלא אימה.
אפשר שלא תישני כאן עוד

(אבל) הכל בסדר, כי אני אוהב אותך
וזה לא דבר שישתנה.
סובבי אותי ופגעי בי שוב ושוב
אבל עדיין אשיר לך שירי אהבה
כתובים באותיות של שמך.
ובאומץ תבוא הסערה,
וזה בטוח נראה כמו גשם.

האם התעוררת פעם אל הצליל
של חתולי הרחוב שעושים אהבה
ומנחשת מצעקותיהם
כי הנך מקשיבה לקרב?
כי, את הרי יודעת...
שנאה זה ממש הדבר האחרון שהם חושבים עליו.
הם בסך הכל מנסים לצלוח את הלילה.

(אבל) הכל בסדר, כי אני אוהב אותך
וזה לא דבר שישתנה.
סובבי אותי ופגעי בי שוב ושוב
אבל עדיין אשיר לך שירי אהבה
כתובים באותיות של שמך.
ובאומץ תבוא הסערה,
וזה ממש נראה כמו גשם.

אני רק רוצה לאחוז בך
אינני מתכוון לקשור אותך
או לגדור אותך במסגרות
אולי אטבע.
זה רק שהתרגלתי
שתהיי בסביבה
תמונת הנוף שלי תהיה ריקה
אם הלכת.


צליבה אדומה של מת אסיר תודה / אורי לוטן / יום השנה לזכרו








צליבה אדומה של מת אסיר תודה

''אני חולם על מישהו שימציא רחם מלאכותי שיהיה משהו כמו מטריה מתקפלת שאוכל לקחת אותה לכל מקום ואז בכל פעם שארגיש רע אוכל להיכנס פנימה ולהיעלם.''
(אורי לוטן בשיחה עם ניצן מיכאלי)

בקיץ 1978 פגשתי את אורי לוטן יושב על כסא עץ רעוע ליד שולחן מתנדנד במטבח מתקלף בבית ישן בן שתי קומות שבו גרה אישה צעירה ברחוב שיינקין 24 בגבעתיים. הייתה סביבו הילה של התרגשות וחזרה ממרחקים של הרים בערפל ועלה בי זיכרונו של עמק החיות המוזרות עם סנופקין ההרפתקן. נוסעים והרפתקנים כמו סוון הדין, מאדאם בלבאצקי ובוריס ליסנוביץ, שהיו נציגי אירופה של הרומנטיקה והגילוי חייכו מעבר לכתפו. אורי היה לבוש באדום כתום כולו. צעיף מוטל ברישול חינני על כתפו שהייתה משוכה כלפי מעלה, חיוכו היה עקום ושובה לב וכשהלך, צלע מעט על רגלו.

אורי הגיע לביקור בארץ ''חם מהתנור'' כפי שהגדיר זאת ניצן, אחי, שותפו לתנור, לביקור ולאותה תקופה. התנור היה האשרם של ראג'ניש, לימים אושו, בפונה והאופנה של הלבוש בגווני אדום הייתה כרטיס ביקור של מוארים או מוארים בדרך: סיירת מטכ''ל של מחפשי הדרך וחלוצי הרחבת התודעה. הילה של סקס והעזה של התנסויות דמיוניות, יצרו בועה של ריגוש וחופש שליוותה את ה''אדומים''.

שילובים של צעיפים, גלימות, שרוואלים וכובעים, בהשראתה המהממת של וינה – אמנית בריטית ומעצבת אופנה שלקחה את הלבשתו של הגורו הכריזמטי כאתגר אישי, יצרו אופנה חדשה, רחבה, רכה ועשירה, אתנו-עתידנית שבישרה ''אתה יכול, זה מותר וזה נפלא''.

על כוס הקפה הסדוקה, של ישראל המתעוררת לאיטה מהטריפ הביטחוני וצוללת אליו חזרה, נשבו רוחות אדומות של עידן חדש שבא בעקבות האביב של ברקלי, פריז ומינכן 1968, הדלתות, האבנים, הצד הפראי של לו ריד, הצד האפל של הירח והחומה. גראס מאמסטרדם וחשיש ממזרח ירושלים. באקדמיה בצלאל בירושלים התחולל מיני מרד סטודנטים, קבוצה של לסביות זקפה את ראשה בגאווה והעיצוב הגראפי השוויצרי הקשיח והחד ששלט בכיפה, הלך ונפרץ בידי גראפיקה פסיכודאלית מקליפורניה וסוכניה בארץ יחד עם טיפוגראפיית כותרות של מגזינים אמריקאים. הגוונים המזרחיים סביבנו יגיעו אלינו מאוחר יותר דרך תיווכה של אותה קליפורניה.

מישל אופטובסקי ז''ל חזר גם הוא חם מהתנור האדום ועל צלחת קוסקוס בקפטריה המתפרקת של הבניין הישן של בצלאל תבע בתקיפות של סגן-גורו: אתה גרפיקאי או אמן? וכך קיבלתי מיני הארה מכלי אדום שני או שלישי. ''ישראל זה לא אמריקה'' כתב טרטקובר בפוסטר של אותיות אדומות גדולות, אבל אנחנו הלכנו והיינו לאמריקה עם M16  מחנות המפעל של ''יוצר השלום''-אקדח הקולט המיתולוגי של המערב הפרוע ומישל הוציא לאור מגזין שהיום היו קוראים לו אנרכיסטי, בשם ''פחחד''. אבל יותר ויותר ''אדומים'' נראו ברחוב הישראלי מסתובבים בגאוות חלוצים ומילים מוזרות כמו ''מודעוּת'', ''קונדאליני'', ''אנקאונטר'', ''טאנטרה'', ''שיאצו'', ''רפלקסולוגיה'', ו''מנטרה'' החלו לרחף בחלל. האנרגיה השתנתה. המזרח התקרב, התקרב מאוד אפילו ו''האדומים'' אכן היו מהפכה. באותם ימים הם אלה שהביאו את האביב. 

החיוך רב הקסם של אורי לוטן קרן דרך שיחותיו ברדיו, מתים אסירי תודה ליוו אותו בגיטרות חשמליות מפיצים את הבשורה החינמית של הסינרגיה בעזרתו. אורי הלך ובא. פונה, סן פרנציסקו, תל אביב. החיים כבצל. נפגשנו בקפה מרסנד ששכן בפינת שדרות חן, נפגשנו בסינמטק החדש ברחוב הארבעה, עשור חלף, המילניום התחלף, העולם השתנה בקצב מהיר יותר ויותר, הסלולרי הופיע כאילו היה מאז ומעולם, הרשת הופיעה, מממשת את הטאנטרה בפעימות חשמליות. אנחנו הפכנו מעט איטיים. אבל, אמר אורי מתעקם בחיוכו, אנחנו החייזרים.

הרשת פתחה דלתות חדשות בכל. דירת הגג בתל-אביב שוחחה עם סן פרנציסקו, אמסטרדם ודירת קרקע בגבעתיים. גילינו את הרצל כאחד מנביאי הגלובליזציה ואת הציונות החלוצית וגם את המיסטיקה הנאצית כמופעים של ה''עידן החדש''. חשבנו על הוצאה לאור שבה הסופר הוא גם חבר ושותף, עוד תראה, אמר אורי בקול ששדונים קטנים מקפצים בו כאשר המחשבים שלנו קרסו, זה יוציא אותנו מהבוץ. התפתלנו מצחוק כשיומניו הישנים של הרצל בכריכה שחורה פזורים סביבנו.

נפתח פורטל חדש של עיתון מעריב: NRG. אורי כתב את המאמר הראשון שלו באתר, או אולי, הדיבור הראשון. בראשית הייתה המילה כתוב בחזון יוחנן. ''יש חדש במערב – תולדות הניו-אייג'''. זה השם שכינה אורי את אסופת המאמרים שלא נסתיימה, שהייתה אמורה להתחיל עם הביטלס במסע בין-זמנים ולהסתיים במותו של לנון ותכננו להוציאה כספר בן שני חלקים, אותה ואת אסופת מאמרי ''סקסמים ופופנרול''.

עתה היה מבטו הבין-תחומי לבעל ערך רב. איכותו הרוחנית החמה קרנה ממש כמו קולו בשעות הלילה, דרך המלים על הצג החשמלי וזכתה למענה מיידי של תגובות במספר חסר תקדים. השיחות הישירות על מורים ותופעות העידן החדש היו אמצעי שדרכו באו לידי ביטוי ראייתו העֵרה והברק של חשיבתו.

מישל אופטובסקי נפטר מדום לב בחטף. זה ממש מפחיד אותי אמר אורי. זה יכול לקרות לנו ממש ככה! נקף באצבעותיו, מעקם את שפתיו כלפי מטה בפסקנות, קופא לרגע קל ואז מניף את גבותיו ומפשיר ברעד חיוך עוטף. בתחילת 2005 מעד אורי במדרגות ונפגע קשות.

מלווה בצליליו של ג'רי גרסייה, עטוף זרועות מתכת וצינורות שקופים, מונשם, כתר מתכת עם קוצי מתכת מקבע את ראשו וצווארו השבור כצלוב של העידן החדש, יצא לדרך מסעו החדש, שובר שיאי צליבה בקפסולה האדירה של בית החולים איכילוב בפלנטה של תל-אביב. חודש עבר ודודו גבע נפטר מדום לב בחטף. כולם יהודים טובים לפי הספר: גולים, סוכני שינוי, אזרחי עולם, בטלני ומבטלי העולם הזה, מטילי ספק מקצועיים, גחכנים על עצמם ועל העולם כולו, תמימים נטולי כוחניות ומתנגדי כוחניות, בעלי ידע רחב כים, אוהבים בקנאות את עשייתם ומבקשי אהבה לכשעצמה. מי ייתן ויהיו תמיד משום שאין מי שיחלום עבורנו מלבדם.   

השיעור שהעניק לנו אורי, בלי, או עם דעת, היה קשה ועמוק. שבור ומעוקם, הראה כי הגוף אינו המהות שלנו משום שהגוף הזה שהיה ''טוטאל-לוס'' לא פגע כהוא זה באישיות ובקסם ובתקשורת המילולית והרגשית. אורי היה שם, נוכח במלואו. קורן ואוהב ומקבל. הוא הפגיש את אלה שאהבו אותו ועטפו אותו ולא הכירו האחד את השני אלא דרכו. והוא נלחם. והוא רצה לחיות. והוא לימד בלי ללמד, בנוכחותו בלבד, את כל מי שהיה איתו מה היא המשמעות לחיות ומהו תום וכמה זעירות מצוקותינו היום-יומיות, וכמה בני מזל אנו על החיים שלנו באשר הם ובכל מצב. ליבו החם, המואר, היה האחרון שפעם לאחר שכבוּ האחת אחרי השנייה כל המערכות האחרות של גופו.

מסופר על הרבי מקוצק שהגיע באחד ממסעותיו לתחנת רכבת בחורף. בהמתנה ליציאת הרכבת, אמר כשהוא נוגע באחד מהקרונות הקפואים כקרח: איזה לב חם צריך להיות לקטר שמושך כל כך הרבה קרונות קרים.

להתראות, אורי

יהי זכרך ברוך.







יום שני, 4 במאי 2020

How are you doing? / Sergio Waksman / 7 person portraits / torn paper / May / 2020













Sergio Waksman / 7 person portraits / torn paper / May / 2020

How are you doing?

ממזר בודד


אלוהים,
ממזר בודד,
לו אנשק אותך
מבעד מלמלת
מילים.
אלוהים,
ממזר בודד, 
לו אחבק אותך
בינות כרכי
מדבר. 
אלוהים,
ממזר בודד, 
לו אגע בך 
מבעד ספריות 
גופים. 
אלוהים,
ממזר בודד, 
לו אשתוקק אליך 
בינות כתבי 
גלומתי. 
אלוהים,
ממזר בודד, 
גיליון שמך 
עומם תמיד 
לקראת 
שחר.

חוֹקֶרֶת גוֹרִילוֹת


חוֹקֶרֶת גוֹרִילוֹת

לְצֵירוּףְ הַמִּילִים חוֹקֶרֶת גוֹרִילוֹת יֵש הַשְפָּעָה מַרְגִיעָה. מְאוֹד.
רֵאשִית יֵש עֲדַיִין גוֹרִילוֹת וְזֶה טוֹב מְאוֹד.
וְאִם יֵש גוֹרִילוֹת כַּנִרְאֶה יֵש הָרִים וּצְמָחִים וְעֲרָפֶל בּוֹקֶר
וְאִם כָּך גָם מַה שֶנִקְרָא יַבֶּשֶת אַפְרִיקָה כַּנִרְאֶה עֲדַיִין קַיָים
וְלָכֵן יֵש סִיכּוּי שֶגָם יַבָּשוֹת אָחֵרוֹת עֲדַיִין קַיָימוֹת.
וְגָם מִישֶהוּ שֶקוֹרֵא לָהֵן בִּשְמַן.
וּמַפּוֹת. וְגָם חוֹף.
וְיֵש מִישֶהוּ שֶרוֹצֶה לַחֲקוֹר וְהוּא סַקְרָן
וְהַמִילָה חוֹקֶרֶת מַרְאָה שֶהַנָשִים כַּנִרְאֶה עַצְמָאִיוֹת,
וְיֵש אוּלַי מְכוֹן מֶחְקָר אוֹ אוּנִיבֶרְסִיטָה עִם חֲדָרִים מְמוּזָגִים
וְקַפִטֶרְיָה. וְקָפֶה. הָפוּך. אוֹ אָמֶרִיקָנוֹ.
וְיֵש מָקוֹם לְפַרְסֵם אֶת הַמֶחְקָר
וְחוֹקֶרֶת הַגוֹרִילוֹת בֶּטָח מַגִיעָה עִם מָטוֹס מְהֵיכָן שֶלֹא תִהְיֶה
כָּך שֶיֵש כַּנִרְאֶה שָמַים וְעֲנָנִים
וְלִפְנֵי שֶעוֹלִים לַמָטוֹס עוֹד אֶפְשָר לִקְנוֹת מַשֶהוּ בַּדְיוּטִי פְרִי
וְיֵש מְכוֹנִית הֵיכָן שֶהוּא כָּך שֶכַּנִרְאֶה יֶשְנָן דְרָכִים אוֹ כְּבִישִים
וּבֶּטָח יֵש מַצְלֵמָה, וְעֵט וּמַחְבֶּרֶת
וְאֲפִילוּ מַחְשֵב.
אָז נִרְאֶה שֶהַעוֹלָם עֲדַיִין קַיָים לְפָחוֹת מִבּוֹקֶר עַד עֶרֶב
וְכַּנִרְאֶה שֶיִהְיוּ אֲפִילוּ כּוֹכָבִים כְּשֶהַשֶמֶש תִּשְקַע
וְזֶה מַרְגִיעַ מְאוֹד


יום ראשון, 19 באפריל 2020

Yuan Tsur - Movement art - composition 23 - 2020 - Seienchin Kata




Seienchin Kata by Abraham Yuan Tsur 


אלף ימים ועוד קצת / דבי עשב / One thousand days and some / Debbi Essev




Debbi Essev TLV 042020

אלף ימים ועוד קצת

יותר מאלף ימים המלכה בוכה. המלך עומד חיוור על ידה. על הסף תמיד. מלחמה.
צומת של קריאות תיגר. השתתפות המונית של מסתננים, גרונות. שסועים. דם. דם. שלנו. לאן לא הולכים? שאלתי. ספק מרחפת ספק. אני מציעה לנגן ברצף את - נראה מה יקרה. המלכה בוכה, לעזאזל, שערותיי. סומרות. הקצב משתנה.
מצטערת הוד מעלתה, אבל איפה המלודיה? ההרמוניה?
למה את נכנעת? ולמה הוא כה חיוור? כמעט נעלם?
איפה שומרי הראש? איפה משמר הארמון? איפה אתם מחביאים את החלומות?
פרצנו פנימה, שועטים סוסים. תשוקה חמקה להזיז את המראה ולראות מה יש מאחור. קווים פורצים דרך החלונות מציתים שאלות בלהבות. צבא גדול, בתוף וקצב פוסע לעבר הארמון. הנה נחשף הכל! רגעי קסם נוכחים, מתעוררים, חומקים מן השגרה. כך זה נראה מבפנים. כן. בית ממכר האשליות. ורוד עתיק, ניצוצות, פרפרים... הגברים נבהלים ובורחים.
הנשים ממלטות את המנגנון העתיק של הרבייה בשקים כבדים. מצילות  כתמים, צבע, מרוקנות מחסנים של אנרגיה. המלכה בוכה כי העיר שהייתה כבר לא מופיעה במפות. השמלה שלה מוכתמת. הכתר נעלם.
למה המלך כה חיוור? כמעט נעלם. הנה לך שכר פסיעותייך עד כה. שטר שקוף עם סכום נאה של חוסר ממשות. אולי אפשר להפקיד צעדים בחשבון עובר ושב. לחסוך לעתיד צעד בטוח?
הולכת לצדי. מחטטת בכיסיי. חוקרת במעשיי. מישהו נרצח בתוכי.
תשקיעי את כיסופייך מתחת למים. תשגיחי שלא יגנבו ממך את שרביט הקסמים..
אמרי את הלחש השומר על הכישוף. ותחלמי. תחלמי.
את הרי אוהבת ספורים אפופי מסתורין ללא מוסר השכל.

יום שלישי, 14 באפריל 2020

הקוסמת


לאליס

ד.מ. 1993

הקוסמת 

בלב מדבר אחד
גדול, יפה וריק,
עמדה לבד קוסמת
רצתה את מישהו לחבק.

עשתה תנועות של קסם,
לאט וגם מהר
והי, ראו נא מה קרה
הופיע שם חבר!

על המישור עמדו
ראו את השקיעה
יילל התן ירד הליל
והאישה חשבה: סוכה!

ביחד הם עשו תנועות
יפות וארוכות
ומאבק וכוכבים
עלה בית חלומות.

וכך אספה מן האוויר
שטיח ותנור,
ואגרטל פרחים,
שולחן, פמוט, גפרור.

הכל הגיע למקום.
חבר ובית, רהיטים,
ביחד הם שמחו להם,
שטפו את הכלים.

הם צחקו בילו ואהבו
רקדו הרחק רחוק
ובתנועות של קסם חדשות
הופיע שם תינוק.

את המדבר הסתירו,
כי תלו וילון,
ובתנור היתה עוגה
חתול על אדן החלון

ועוד עשתה הרבה קסמים
של אוטו, אוכל, חברים
ספות ספלים וקומקומים
גינה עצים ועציצים
ותינוקות משחקים.

החליף צבעים אז המדבר
נשם עם כל הקסם
כולם היו בחגיגה
רוקדים עם כל היתר

עברו הרבה שנים
עייפה לה הקוסמת
אט אט פתחה ידה
נתנה להם ללכת

הלכו להם התינוקות
אל תוך העולמות
וכל החפצים לאט חזרו
גם הם לחלומות

חתול וכלב וחלון
הם נעלמו עם הוילון
ושם היה כמו תמיד
מדבר יפה מעט מפחיד

חייכה אז האישה
ונאנחה באושר
חבר שלי היא לחשה
עדיין יש לי כושר!

והחבר חייך,
נתן לה נשיקה,
''אני חלום, חלום שלי''
ונעלם בנגיעה.

חייכה בשקט לעצמה
נגעה בקצה אפה
ונעלמה לה הקוסמת
לאן אין איש יידע.

בלב מדבר אחד
אחרי הרבה שנים
הופיעה לה פתאום אישה
והסתכלה בעננים.