על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (28 - סוף) On the Matter of the Mind

עץ תפוזים, כרכור, צילום: יצחק פטיש
Orange tree. Israel. Photo by Izak Patish

איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי


זהו סוף המאמר המצוין הזה שהעניקה לנו פרופ' איירין בלום, מתווכת נפלאה בינינו לג'ו שי וג'אנג צאי. תודה מיוחדת לגדי ישי שהעניק לנו אותו בעברית. כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור לרשומות קודמות אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008). תודה לסטיבן מור ואיציק פטיש על סדרת הפרחים.

קודה מ"קאודה" בלטינית, "זנב" באיטלקית. במוזיקה, זה קטע המביא פרק או יצירה נפרדת לכלל סיום באמצעות הרחבה. צ'ארלס בורקהארט (2005, עמ' 12) גורס, שהסיבה לשכיחותן, ואפילו נחיצותן, של קודות היא, שבשיאו של החלק העיקרי של יצירה, "קטע מאומץ במיוחד", במקרים רבים פראזה מורחבת, (ובמקרה הפרטי שלנו פרוזה מורחבת) הוא לעתים תוצר של "עיבוד רעיון עד לסיומו המבני" וכי יצירת כל התנופה הזו מחייבת בסיומה קודה, שתאפשר לחזור ולהתבונן אל היצירה עצמה, "לקלוט את כולה" ו"ליצור תחושת איזון". (תודה לויקיפדיה על העזרה בהגדרה)

קודה

בספרו על היות האלטרואיזם אפשרי (The Possibility of Altruism), תומס נייג'ל Thomas Nagel מכוון את תשומת הלב לעבר החשיבות שיש לייחס להערכת המניע האתי בכינון אותם אלמנטים המרכזיים בתפיסה המטפיסית של הסוכן את עצמו. הוא מעמת את השקפתו מול זו של קנט. אצל האחרון האלמנט המרכזי הוא החופש. ואילו לפי נייג'ל "על העצמי לתפוס את עצמו כבסך הכל (merely) אדם בין אנשים אחרים במידה שווה אמיתיים." מתקבל על הדעת לטעון כי לשני האלמנטים (החופש והשיוויון) מקום כלשהו במטפיסיקה הניאו-קונפוציאנית של תקופת סונג וחסידיה בתקופות יואן ומינג. אולם, תפיסת (רעיון) החופש שונה, במידה לא מבוטלת. זהו חופש רוחני מהסוג אותו תיאר פרופ' דה ברי (Wm. T. de Bary) בכרך זה בדיונו על Li Tong ותחושת ה- sa-luo 洒落 וגם, כפי שמצביע הציטוט האחרון מג'ו שי, חופש התקשרות ואינטראקציה אשר אינה מוגבלת על ידי מחיצות בלתי מוצדקות מבחינה מטפיסית ומוסרית. כאן האוטונומיה והבחירה במובן הקנטיאני אינן תפיסות ראשוניות; תחושת המעורבות באנושות ובהמשכיות קיומית גדולה יותר מתקשרת דווקא עם פתיחות, היענות (קבלה), אינטגרציה אישית, וקשר בין-אישי. ספק אם ג'ו שי, כמו מנציוס, היה 'מצטנע' בראיית עצמו כ"בסך הכל אדם בין אנשים אחרים באותה מידה אמיתיים"—שהייתה נתונה (במרומז) בתפיסת ה- ren—אם כי אולי מוטב להסיר את התואר "בסך הכל." במערב המודרני, עם הכניסה לעידן ה-"פוסט-אינדיבידואליסטי," אולי קימת סיבה לראות את היחיד כ"בסך הכל אדם בין אנשים אחרים באותה מידה אמיתיים." ב"תעתיק הקיר המערבי" ג'אנג צאי אמנם מתאר עצמו כ"יצור זעיר שכזה" (茲藐), אולם במונחים ניאו-קונפוציאניים היחיד לעולם איננו "בסך הכל" אדם משום שהוא חלק באינטראקציה בה החלק והשלם עצמאיים.

במונחי הדיון שלנו על אינדיבידואליזם והוליזם, המסקנה הראויה תהיה שהמטפיסיקה של האדם בקונפוציאניזם הקלאסי כמו בניאו-קונפוציאניזם, הייתה שהיחיד והכלל נתפסו במונחים דינאמיים כחלק מיחסי גומלין. החושבים הקונפוציאנים דבקו בדעה שבני אדם אינם נולדים, וגם לא גדלים, בוגרים, או מגשימים עצמם בנפרד מהקונטקסט המשפחתי והחברתי. יחד עם זאת הם התמקדו בעובדה שהחברה תלויה בפעולות האינדיבידואלים. מרקמי החיים האנושיים הרגילים הם אלו אשר עושים את החברה למה שהיא, וחיי אנשים רגילים יכולים להיות מושפעים באופן ניכר מפעולות אינדיבידואלים בלתי רגילים. בפרספקטיבה קונפוציאנית, יחסים אנושיים רגילים, במיוחד אלו בין הורים לילדים, קבעו רבות. כך גם המופת של איש המעלה או הנאור. עבור ג'ו שי, האלמנט המרכזי בתפיסה המטפיסית של האדם הוא כושר הנפש לקשר בין האינדיבידואל והכלל, שניהם זקוקים האחד לשני. תחושת תלות הדדית זו מוצגת אולי בבהירות הרבה ביותר בהצהרה הפשוטה הבאה: "בלעדי נפש השמים והארץ שתפיק את הדברים, לא היה גוף זה שלי. בזכות גוף זה של דם וצ'י בכוחה של נפש השמים והארץ להפיק את הדברים ולהיות שלמה."

על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (23) On the Matter of the Mind

כובע הנזיר, כרכור, צילום: יצחק פטיש
Flower 18. Israel. Photo by Izak Patish

איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב

Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."

מאנגלית: גדי ישי

כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור לרשומות קודמות אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008)

ההמשך: (23) עם הניאו-קונפוציאניזם של סונג

עם הניאו-קונפוציאנים של סונג, הנפש, כמרכז המאחד את האדם והסוכנות המחברת את האינדיבידואל והכלל, נתפסה במונחים דומים לאלו של מנציוס. אולם גם ההבדלים ראויים לציון. חלק מהפרובלמטיקה הניאו-קונפוציאנית נתונה בעובדה ששלמות האדם כבר לא טבעית, כפי שהייתה עם מנציוס. במידה ומתכוונים לממש את האפשרויות המוסריות של טבע האדם, כבר לא ניתן לקבל את שלמות האדם כמובטחת אלא יש להגשים אותה, הן באופן תיאורטי והן באופן מעשי, באמצעות מאמץ אדיר של הנפש. הנפש הופכת לדאגה מרכזית בסונג, ואין זה קשה להבחין הן בהתקרבות אל המחשבה הבודהיסטית על הנפש והן באותות לתגובה אינטנסיבית נגד הבודהיזם. בהרגל שלהם לבטל את הידיעה החושית ולהנמיך את "התאוות האנושיות העצמיות," הניאו-קונפוציאנים מגלים לכל הפחות זיקה אל הבודהיסטים. אולם במשיכתם לעבר תפיסה הרואה את הנפש המוסרית כמפקד האדם השלם המסוגל לביטוי מוסרי ולהתפתחות מוסרית באופן משמעותי, הם שללו את ההנחות המטפיסיות הבודהיסטיות.

יש לייחס חשיבות עליונה לעובדה שתפיסת הנפש הניאו-קונפוציאנית, כפי שבאה לידי ביטוי בייצוגי הנפש במחשבת צ'נג-ג'ו, לא פחות מאשר במסורת לו שיאנגשאן Lu Xiangshan, 1139-1193)), לגמרי מוציאה מכלל חשבון דואליות נפש/גוף כמרכז המאחד את האדם. דואליות המציאות האידיאלית והפיסית, אוניברסליות העיקרון וייחודיות התכונה הפסיכו-פיסית, ללא ספק אמיתית וחשובה. אולם הרבה ממה שיש לג'ו שי לומר על הנפש, הטבע, והרגשות, משמש לאשר את אפקטיביות הנפש כסוכנת האינטגרציה. "הטבע הוא עיקרון הנפש; הרגשות הם תנועת הטבע; הנפש היא אדון הטבע והרגשות." מחוננת באינדיבידואליות, הנפש בכל אופן מסוגלת להגשים מציאות על-אישית (transpersonal); מתפקדת כתודעה היא בכל אופן נושאת את העיקרון, שהוא בעת ובעונה אחת המהות שלה או התוכן והמקור או הקרקע המטפיסית שלה. הנפש אינדיבידואלית בייחוס שלה עם צ'י, על-אישית בייחוס שלה עם עיקרון, תיפקודית בייחוס שלה עם צ'י ורגשות, ומהותית בייחוס שלה עם העיקרון והטבע. הטיפוח העצמי בלימוד הנפש (心學), מתרכז קודם כל בהבטחת הפיכתה של ה"נפש האנושית" הנתונה באינדיבידואל הפסיכו-פיסי המסוים, שתהיה קשובה ככל האפשר ל"נפש הדאו" (道心), היא הביטוי לאחדותו או שלמותו הכוללת-כל של העיקרון.

ההמשך: (24) אחד היסודות המטפיסיים לאופטימיות

על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (21) On the Matter of the Mind

Flower 16. Israel. Photo by Steven Moore

איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי

כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור לרשומות קודמות אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008)

ההמשך: (21) תפקיד הנפש במערכת של ג'אנג צאי היה לחבר

תפקיד הנפש במערכת של ג'אנג צאי היה לחבר (connect) בין הטבע והרגשות. הצהרתו 心統性情者也 ("הנפש מחברת את [או מפקדת commands על] הטבע והרגשות"), יחד עם התפיסה הבסיסית, שהנפש מסוגלת לאחד מהות ושימוש (體用), תרמה את אחת התרומות המשמעותיות ביותר למטפיסיקה הניאו-קונפוציאנית של האדם. ג'אנג ניסח רעיון זה אחרת ב- 正蒙 (Zhengmeng, תיקון אשליות נעורים) באומרו שהנפש היא המאחדת את הטבע והתודעה 合性與知覺有心之名. ניסוח זה היה פחות מקובל על ג'ו שי, משום שמההבחנה בין טבע לתודעה עלול להשתמע כי טבע האדם הנו מקשה אחת בלתי נפרדת. אולם רעיון הנפש המחברת (או כפי שג'ו שי פירש "מפקדת") את הטבע והרגשות תרם להבהרת תפיסת האדם השלם (המאוחד). הדפוס האידיאלי המיוצג על ידי הטבע המקורי, והביטויים הפסיכו-פיסיים האינדיבידואליים הנובעים מהטבע הפיסי, הופיעו יחדיו בנפש האחת.

(308) לג'אנג צאי היו גם כמה הרהורים משמעותיים ביחס לכושר האינטגרטיבי של הנפש. הצהרתו ב- Zhengmeng על "הגדלת הנפש" כדי שיתאפשר "להיכנס פנימה לכל הדברים בעולם" מציגה את תפקידה העיקרי השני של הנפש בניאו-קונפוציאניזם של סונג, הכנת הבסיס המטפיסי עבור העצמי המורחב:

"על ידי הגדלת הנפש היחיד יכול להיכנס לכל הדברים בעולם. כל עוד נותר דבר-מה לתוכו טרם נכנס, עדיין נותר דבר-מה חיצוני לנפש. נפש האנשים הרגילים מוגבלת להיות צרה בהתאם לנראה ולנשמע. אולם הנאור מפתח את הטבע במלואו ואינו מאפשר לנראה ולנשמע להצר את נפשו. הוא רואה את כל הדברים בעולם כעצמיותו. לכן מנציוס אמר שהיחיד הממצה את נפשו באופן מרבי, ביכולתו לדעת את הטבע ואת השמים. השמים כה נרחבים כך שאין דבר מעבר להם. לכן הנפש המותירה משהו בחוץ אין ביכולתה להתמזג עם נפש השמים. הידיעה הנובעת מראיה ומשמיעה המושגת באמצעות מגע עם דברים, נופלת מהידיעה המושגת באמצעות טיבעו המוסרי של היחיד. הידיעה המושגת באמצעות טיבעו המוסרי איננה נרכשת באמצעות ראיה ושמיעה."

כאן ג'אנג מניח כי הנפש האנושית הנתונה ברשות כל יחיד באופן שווה אך רק הנאור ממצה אותה ביעילות המרבית, מסוגלת לגדול באמצעות הרחבת התודעה האתית. כאשר יחיד מגדיל את הנפש שלו (大其心) הוא מסוגל להיכנס לתוך כל הדברים בעולם (體天下之物). הפעולה המנטאלית הנרמזת בקונטקסט זה על ידי המושג 體 (ti) אולי לא ניתנת להגדרה מדויקת. בכל אופן, מדובר על הפנמת (incorporating) אובייקט התודעה לתוך העצמי, או, באופן מרשים, הקרנת העצמי לתוך עמדת האחר כך שעובדת השותפות מופנמת במלואה.

כאן ניכרים כמה קווי דמיון למה שהרברט פינגרט מתאר "יצירת אנלוגיה דימויית של העצמי עם האחר" כמוקד העניין האתי במאמרות, אם כי בין הניאו-קונפוציאנים במסורת צ'נג-ג'ו רעיון זה זכה לאופי מקיף יותר, ועם ג'ו עצמו, הוא קיבל כיוון אינטלקטואליסטי מובהק. ג'ו שי קרא ב- Zhengmeng את המילה ti במשמעות של "כניסה לתוך"—מילולית, הכנסת נפש היחיד לתוך הדברים או הצבת נפש היחיד בתוך הדברים (置心在物中), כך שרוכשת הבחנה לתוך עקרונותיהם. הוא הצהיר כי התהליך המתואר על ידי ג'אנג צאי כמוהו כחקר הדברים והרחבת הידיעה בתוכנית תורת הגדול 大學. ההתנהגות האתית בקונטקסט המהייני, אשר נושאת משהו מאופי הבלתי נתפס, אמנם זעזעה את הזיקה הקונפוציאנית החיונית בין האפיסטמולוגיה והאתיקה. אולם כאן היא זכתה לאישור מחודש הן כחיונית והן כטבעית, שכן הוצגה כנובעת ממבנה האישיות. בפרספקטיבה הקונפוציאנית הידיעה תמיד כוללת הכרה ברגשות, נטיות, וצרכי האחרים. כאן מורחב טווח הדאגה כך שיכלול את כל הדברים.

ההמשך: ההישג שג'אנג צאי שאף אליו

על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (19) On the Matter of the Mind

Flower 14. Israel. Photo by Steven Moore

איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי

כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור לרשומות קודמות אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008)

השגות על מושג הנפש באסכולת צ'נג-ג'ו בתקופת סונג – המשך (19)

את המחשבה הקונפוציאנית ביחס לאדם מאפיינת באופן מובהק הוודאות ביחס לשלמותו הטבעית של האדם ותקופת החיים הבלתי-נפרדת. כלומר, בקונפוציאניזם, המטפיסיקה של האדם, תוך הימנעות ראויה לציון מדואליות נפש/גוף או הכרה/רגש, הצטרפה אל התפיסה ההיסטוריסיסטית הסינית, ונטייתה לקבל את מעגל תקופת החיים האנושית הטבעית והרגילה כמשמעותית הן בפני עצמה והן כחוליה מקשרת בין דורות קודמים ועתידיים. אולם חוסן התפיסה הסינית לא עמד בפני הזעזוע שהביאה הספקנות הבודהיסטית ביחס לתנאי האחדות האישית. הגוף הפיסי, אשר התקבל כנתון טבעי, ספג מידה של חוסר טוהר, התמותה הבלתי נמנעת שלו נראתה כאזהרה לקלישות ושבירות היחסים בין מרכיביו. הנפש אותה הקונפוציאנים כיבדו כאדון האדם, הפכה לקורבן אפשרי להטעיות ואשליות, גם אם ראו בה גורם אשר בסופו של דבר בו תתגשם ההארה לאמת הריקנות. מסגרת הזמן ההיסטורי נתגלתה כאשליה, ועם תורת הקרמה, החלו להטיל ספק אף בנוגע לאפשרות "לעבור בדרך זו ולו רק פעם אחת."

ההמשך: השגות על מושג הנפש באסכולת צ'נג-ג'ו בתקופת סונג

על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (11,12) On the Matter of the Mind

Flower 9. Israel. Photo by Steven Moore

איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי

קונפוציוס ומנציוס על הנפש – המשך (11)

מכאן אולי נובעת המגמה האופיינית למנציוס, כמו גם למאמרות, להציג את המונח 志 (zhi), או הרצון, במובן של החלטיות, כוונה, או נחישות (resolve, purpose, determination). קונפוציוס מתייחס לכינון הרצון ללימוד, לאנושיות, לדרך, ול- "לימוד מקיף ברצון כן." מנציוס מדבר על כינון הרצון לאנושיות ולדרך ועל "הקמת הרצון." אפשר "למקד את הנפש וליישם את הרצון" עד לכדי שליטה באומנות כמו משחק שחמט. לעיתים קרובות, היחיד מגשים (או לא מגשים) את רצונו, או, אולי באופן קולע יותר, את כוונותיו או את שאיפותיו (dezhi 得志). הרצון קשור מעט בבחירה והרבה בהחלטיות, מחויבות, או נחישות. כל זה ניכר במה שהיחיד חווה תוך כדי יחסי הגומלין בין העצמי והאחרים. כפי שקונפוציוס ציין, לא ניתן לקחת את הרצון אפילו מהאדם הפשוט, ויחד עם זאת, בתנאים מסוימים רצונו של איש המעלה עלול להילקח ממנו. המלך שואן ממדינת צ'י מבקש ממנציוס "לסייע" לרצון שלו, ודאגת האדם התרבותי היא, לפי מנציוס, לרומם את רצונו.

בחירות חייבות, כמובן, להיעשות, אך באופן כללי אין דרמטיזציה. כאשר מוצבת בפני מנציוס הברירה, אשר כביכול מכילה סתירה, בין המנהגים הטכסיים לבין הצרכים המעשיים—כלומר, בין הכלל האוסר מגע ידיים בין גברים ונשים כאשר מוסרים ומקבלים דבר מה, והצורך של הגבר להשתמש בידיו כדי להציל את דודניתו הנתונה בסכנת טביעה—אין מקום לייסורים בנוגע להחלטה. יש להציל דודנית הנתונה בסכנת טביעה, כיוון שזה טבעי, כפי שצריך להציל תינוק העומד לפול לתוך באר, ובשל אותן סיבות פסיכו-מוסריות. כאן מנציוס מתאר סיטואציה בה מעורב מצב חירום (quan權) (פיקוח נפש), לפי תרגום לג (J. Legge). (301) לא ייתכן שהטכס, במידה והובן כהלכה, יעמוד כמכשול בדרכו של הדחף הטבעי והראוי של הנפש האנושית. כמו ג'ינג (經 jing, עקרונות קבע או נתונים), הטכס (לי li 禮) יכול לכל היותר לספק את המודל הכללי אותו יש להתאים לנסיבות הנתונות. אך כאשר יריבו מעלה בפני מנציוס את האנלוגיה של העולם במלואו הנתון בסכנת טביעה ("הממלכה כולה עומדת לטבוע. האם לא תיחלץ להצלתה!"), מנציוס עומד על כך שאין להציל את העולם בכל מחיר (לא באמצעים בלתי כשרים מבחינה מוסרית) אלא על בסיס הדרך (dao 道).

ההמשך: הן הלי 禮 והן הג'ינג 經 כרוכים בסדרים וביצירה אנושית


קונפוציוס ומנציוס על הנפש – המשך (12)

הן הלי 禮 והן הג'ינג 經 כרוכים בסדרים וביצירה אנושית. הם אינם קשורים בסמכות כבדת משקל כמו זו של האל היהודי-נוצרי הנשגב, עליון בעליונים, וכל-יכול, שרצונו מייצג את כוח הנגד העצום אשר מול הרצון האנושי. שאלת הסמכות השמימית לעומת הגורם האנושי אינה עולה. כמעט שאין להעלות על הדעת שהאינדיבידואל הקונפוציאני יוצב מול דילמה כה נוראה כמו זו של אברהם כאשר אלוהים הורה לו להקריב את בנו יחידו את יצחק על מזבח האמונה והציות. הרעיון שחסיד הדאו הישר יידרש על ידי השמים לדכא את הנביעות הטבעיות והספונטאניות ביותר שבנפשו נטול כל בסיס מטפיסי ותכלית טלאולוגית (מובילה למטרה).

יתכן כי העובדה המשמעותית ביותר במטפיסיקה של האדם היא שהנפש מובנת הן כמרכז המאחד את האדם והן כגורם המאחד בין בני אדם. באמצעות סוכנות התקשרות זו האדם מכיר בשותפותו היסודית עם אחרים ועם הקיום המוחלט. נפשות אנושיות נחשבות כבעלות נטיות זהות, לתפקד באופן אנלוגי, ולהתפתח בדרכים דומות. על פי השקפת מנציוס, הנטיות המשותפות, הנודעות כ"ארבע ההתחלות" (siduan 四端) של המידות, חיוניות להוויה האנושית. הפעולה המוסרית איננה עניין למחשבה מודעת או בחירה, על כן אין היא נושא לפירוש או לשיפוט אלטרנטיביים. זו נקודה מובנת מאליה בדיון המנציאני על "ארבע ההתחלות"—תחושת (מילולית, נפש) הרחמים והחמלה, נפש הבושה והדחייה, נפש הצניעות והמסירות, ונפש ההבחנה בין טוב ורע.

ההמשך: מעניין לציין כי מנציוס מנמק רק את ההתחלה הראשונה

על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (4) On the Matter of the Mind

Flower 4. Israel. Photo by Steven Moore

כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008)

על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (המשך 4) איירין בלום
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."

מאנגלית: גדי ישי

הקדמה – המשך (4)

רעיון האדם כסוכן בחירה היה דומיננטי במערב כבר מתקופה מוקדמת. לא כן בסין, שם קשרים ביולוגיים ומשפחתיים סיפקו מטאפורות המשכיות. אילו מסקנות (296) יש אם כן להסיק ביחס להבנת האדם הפילוסופית והדתית בסין לעומת המערב? כל השוואה בין-תרבותית מלווה בסיכונים. לעיתים קרובות מאפילה יותר מאשר מאירה, מאחר ומשקפת באופן לא מספק את המגוון והמורכבות המאפיינים כל מסורת גדולה. בכל זאת אני [IB] מעונינת ליטול על עצמי את ההכללה המסוכנת הבאה ביחס לאסכטולוגיה (חזון המשכיות החיים) והמטפיסיקה של האדם במערב הנוצרי לעומת המסורת הקונפוציאנית.

כפי שנרמז למעלה, מחויבות האדם כלפי השיפוט השמימי והברכה או החרפה הנצחית הצפויה בעקבותיה, המבוססת על שיפוט סופי, מהווה נושא מרכזי במחשבה הנוצרית המערבית. מה שקובע באופן מוחלט את השכר או את העונש הנצחיים, זהו הלב (core) הבלתי ניתן להפחתה של האינדיבידואל, עצמיותו המודעת, החייבת לשאת באחריות, שכן היחיד נחשב אחראי למעשיו במודע ומרצון. על סמך מסורת ארוכה מסוג זה הגדיר ג'ון לוק את האדם ב"מסה על ההבנה האנושית" (An Essay Concerning Human Understanding) כ"מונח משפטי, המתאים פעולות לערכיותן." כמו כן, ציין את התודעה כקריטריון הזהות האישית, והצביע על האחריות הנתונה ברשות האדם כאינדיבידואל, כנושא מכריע בשאלת הזהות והשונות וקביעת הגורל הרוחני העצמי.

בקונפוציאניזם הקלאסי, ככל הידוע לי, האספקט הגופני, אשר בסופו של דבר הוא בר-תמותה, מעולם לא הוצא מהגדרת האדם. כן גם מעולם לא הוצגה דרכה של נשמה מסוימת כמסע לקראת הנצח. תפיסת האדם הקונפוציאנית התאפיינה, לא במונחי אחריות ותגמול – שיקולים בעלי השלכות דחופות עבור האינדיבידואל אשר בסופו של דבר יעזוב את העולם לבדו לאחר שעיצב בעצמו את גורלו – אלא במונחי יצירה ותקשורת, יכולות אשר הפכו אותו לחוליה בשרשרת. בהגדרת אדם זו שמור מקום מרכזי להמשכיות החיים הביולוגיים, לקיום דפוסי שותפות וקשרי-גומלין (interaction and relatedness) אנושיים, אמנם ארעיים, אך בכל זאת משמעותיים, בתהליך חיים המשכי. מבחינת מסגרת הזמן, מסלול העצמי אינו נמתח עד אין קץ, אם כי, מבחינת החשיבות המיוחסת לשותפות הביולוגית והפסיכולוגית, הבסיס המטפיסי שלו מורחב (expanded) באופן משמעותי. מה שמובא להלן הוא ניסיון להסביר הצהרה זו במלואה.

סוף ההקדמה
ההמשך: קונפוציוס ומנציוס על הנפש