Flower 9. Israel. Photo by Steven Moore
איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי
קונפוציוס ומנציוס על הנפש – המשך (11)
מכאן אולי נובעת המגמה האופיינית למנציוס, כמו גם למאמרות, להציג את המונח 志 (zhi), או הרצון, במובן של החלטיות, כוונה, או נחישות (resolve, purpose, determination). קונפוציוס מתייחס לכינון הרצון ללימוד, לאנושיות, לדרך, ול- "לימוד מקיף ברצון כן." מנציוס מדבר על כינון הרצון לאנושיות ולדרך ועל "הקמת הרצון." אפשר "למקד את הנפש וליישם את הרצון" עד לכדי שליטה באומנות כמו משחק שחמט. לעיתים קרובות, היחיד מגשים (או לא מגשים) את רצונו, או, אולי באופן קולע יותר, את כוונותיו או את שאיפותיו (dezhi 得志). הרצון קשור מעט בבחירה והרבה בהחלטיות, מחויבות, או נחישות. כל זה ניכר במה שהיחיד חווה תוך כדי יחסי הגומלין בין העצמי והאחרים. כפי שקונפוציוס ציין, לא ניתן לקחת את הרצון אפילו מהאדם הפשוט, ויחד עם זאת, בתנאים מסוימים רצונו של איש המעלה עלול להילקח ממנו. המלך שואן ממדינת צ'י מבקש ממנציוס "לסייע" לרצון שלו, ודאגת האדם התרבותי היא, לפי מנציוס, לרומם את רצונו.
בחירות חייבות, כמובן, להיעשות, אך באופן כללי אין דרמטיזציה. כאשר מוצבת בפני מנציוס הברירה, אשר כביכול מכילה סתירה, בין המנהגים הטכסיים לבין הצרכים המעשיים—כלומר, בין הכלל האוסר מגע ידיים בין גברים ונשים כאשר מוסרים ומקבלים דבר מה, והצורך של הגבר להשתמש בידיו כדי להציל את דודניתו הנתונה בסכנת טביעה—אין מקום לייסורים בנוגע להחלטה. יש להציל דודנית הנתונה בסכנת טביעה, כיוון שזה טבעי, כפי שצריך להציל תינוק העומד לפול לתוך באר, ובשל אותן סיבות פסיכו-מוסריות. כאן מנציוס מתאר סיטואציה בה מעורב מצב חירום (quan權) (פיקוח נפש), לפי תרגום לג (J. Legge). (301) לא ייתכן שהטכס, במידה והובן כהלכה, יעמוד כמכשול בדרכו של הדחף הטבעי והראוי של הנפש האנושית. כמו ג'ינג (經 jing, עקרונות קבע או נתונים), הטכס (לי li 禮) יכול לכל היותר לספק את המודל הכללי אותו יש להתאים לנסיבות הנתונות. אך כאשר יריבו מעלה בפני מנציוס את האנלוגיה של העולם במלואו הנתון בסכנת טביעה ("הממלכה כולה עומדת לטבוע. האם לא תיחלץ להצלתה!"), מנציוס עומד על כך שאין להציל את העולם בכל מחיר (לא באמצעים בלתי כשרים מבחינה מוסרית) אלא על בסיס הדרך (dao 道).
ההמשך: הן הלי 禮 והן הג'ינג 經 כרוכים בסדרים וביצירה אנושית
קונפוציוס ומנציוס על הנפש – המשך (12)
הן הלי 禮 והן הג'ינג 經 כרוכים בסדרים וביצירה אנושית. הם אינם קשורים בסמכות כבדת משקל כמו זו של האל היהודי-נוצרי הנשגב, עליון בעליונים, וכל-יכול, שרצונו מייצג את כוח הנגד העצום אשר מול הרצון האנושי. שאלת הסמכות השמימית לעומת הגורם האנושי אינה עולה. כמעט שאין להעלות על הדעת שהאינדיבידואל הקונפוציאני יוצב מול דילמה כה נוראה כמו זו של אברהם כאשר אלוהים הורה לו להקריב את בנו יחידו את יצחק על מזבח האמונה והציות. הרעיון שחסיד הדאו הישר יידרש על ידי השמים לדכא את הנביעות הטבעיות והספונטאניות ביותר שבנפשו נטול כל בסיס מטפיסי ותכלית טלאולוגית (מובילה למטרה).
יתכן כי העובדה המשמעותית ביותר במטפיסיקה של האדם היא שהנפש מובנת הן כמרכז המאחד את האדם והן כגורם המאחד בין בני אדם. באמצעות סוכנות התקשרות זו האדם מכיר בשותפותו היסודית עם אחרים ועם הקיום המוחלט. נפשות אנושיות נחשבות כבעלות נטיות זהות, לתפקד באופן אנלוגי, ולהתפתח בדרכים דומות. על פי השקפת מנציוס, הנטיות המשותפות, הנודעות כ"ארבע ההתחלות" (siduan 四端) של המידות, חיוניות להוויה האנושית. הפעולה המוסרית איננה עניין למחשבה מודעת או בחירה, על כן אין היא נושא לפירוש או לשיפוט אלטרנטיביים. זו נקודה מובנת מאליה בדיון המנציאני על "ארבע ההתחלות"—תחושת (מילולית, נפש) הרחמים והחמלה, נפש הבושה והדחייה, נפש הצניעות והמסירות, ונפש ההבחנה בין טוב ורע.
מכאן אולי נובעת המגמה האופיינית למנציוס, כמו גם למאמרות, להציג את המונח 志 (zhi), או הרצון, במובן של החלטיות, כוונה, או נחישות (resolve, purpose, determination). קונפוציוס מתייחס לכינון הרצון ללימוד, לאנושיות, לדרך, ול- "לימוד מקיף ברצון כן." מנציוס מדבר על כינון הרצון לאנושיות ולדרך ועל "הקמת הרצון." אפשר "למקד את הנפש וליישם את הרצון" עד לכדי שליטה באומנות כמו משחק שחמט. לעיתים קרובות, היחיד מגשים (או לא מגשים) את רצונו, או, אולי באופן קולע יותר, את כוונותיו או את שאיפותיו (dezhi 得志). הרצון קשור מעט בבחירה והרבה בהחלטיות, מחויבות, או נחישות. כל זה ניכר במה שהיחיד חווה תוך כדי יחסי הגומלין בין העצמי והאחרים. כפי שקונפוציוס ציין, לא ניתן לקחת את הרצון אפילו מהאדם הפשוט, ויחד עם זאת, בתנאים מסוימים רצונו של איש המעלה עלול להילקח ממנו. המלך שואן ממדינת צ'י מבקש ממנציוס "לסייע" לרצון שלו, ודאגת האדם התרבותי היא, לפי מנציוס, לרומם את רצונו.
בחירות חייבות, כמובן, להיעשות, אך באופן כללי אין דרמטיזציה. כאשר מוצבת בפני מנציוס הברירה, אשר כביכול מכילה סתירה, בין המנהגים הטכסיים לבין הצרכים המעשיים—כלומר, בין הכלל האוסר מגע ידיים בין גברים ונשים כאשר מוסרים ומקבלים דבר מה, והצורך של הגבר להשתמש בידיו כדי להציל את דודניתו הנתונה בסכנת טביעה—אין מקום לייסורים בנוגע להחלטה. יש להציל דודנית הנתונה בסכנת טביעה, כיוון שזה טבעי, כפי שצריך להציל תינוק העומד לפול לתוך באר, ובשל אותן סיבות פסיכו-מוסריות. כאן מנציוס מתאר סיטואציה בה מעורב מצב חירום (quan權) (פיקוח נפש), לפי תרגום לג (J. Legge). (301) לא ייתכן שהטכס, במידה והובן כהלכה, יעמוד כמכשול בדרכו של הדחף הטבעי והראוי של הנפש האנושית. כמו ג'ינג (經 jing, עקרונות קבע או נתונים), הטכס (לי li 禮) יכול לכל היותר לספק את המודל הכללי אותו יש להתאים לנסיבות הנתונות. אך כאשר יריבו מעלה בפני מנציוס את האנלוגיה של העולם במלואו הנתון בסכנת טביעה ("הממלכה כולה עומדת לטבוע. האם לא תיחלץ להצלתה!"), מנציוס עומד על כך שאין להציל את העולם בכל מחיר (לא באמצעים בלתי כשרים מבחינה מוסרית) אלא על בסיס הדרך (dao 道).
ההמשך: הן הלי 禮 והן הג'ינג 經 כרוכים בסדרים וביצירה אנושית
קונפוציוס ומנציוס על הנפש – המשך (12)
הן הלי 禮 והן הג'ינג 經 כרוכים בסדרים וביצירה אנושית. הם אינם קשורים בסמכות כבדת משקל כמו זו של האל היהודי-נוצרי הנשגב, עליון בעליונים, וכל-יכול, שרצונו מייצג את כוח הנגד העצום אשר מול הרצון האנושי. שאלת הסמכות השמימית לעומת הגורם האנושי אינה עולה. כמעט שאין להעלות על הדעת שהאינדיבידואל הקונפוציאני יוצב מול דילמה כה נוראה כמו זו של אברהם כאשר אלוהים הורה לו להקריב את בנו יחידו את יצחק על מזבח האמונה והציות. הרעיון שחסיד הדאו הישר יידרש על ידי השמים לדכא את הנביעות הטבעיות והספונטאניות ביותר שבנפשו נטול כל בסיס מטפיסי ותכלית טלאולוגית (מובילה למטרה).
יתכן כי העובדה המשמעותית ביותר במטפיסיקה של האדם היא שהנפש מובנת הן כמרכז המאחד את האדם והן כגורם המאחד בין בני אדם. באמצעות סוכנות התקשרות זו האדם מכיר בשותפותו היסודית עם אחרים ועם הקיום המוחלט. נפשות אנושיות נחשבות כבעלות נטיות זהות, לתפקד באופן אנלוגי, ולהתפתח בדרכים דומות. על פי השקפת מנציוס, הנטיות המשותפות, הנודעות כ"ארבע ההתחלות" (siduan 四端) של המידות, חיוניות להוויה האנושית. הפעולה המוסרית איננה עניין למחשבה מודעת או בחירה, על כן אין היא נושא לפירוש או לשיפוט אלטרנטיביים. זו נקודה מובנת מאליה בדיון המנציאני על "ארבע ההתחלות"—תחושת (מילולית, נפש) הרחמים והחמלה, נפש הבושה והדחייה, נפש הצניעות והמסירות, ונפש ההבחנה בין טוב ורע.
ההמשך: מעניין לציין כי מנציוס מנמק רק את ההתחלה הראשונה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה