על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (7,8) On the Matter of the Mind

Flower 6. Israel. Photo by Steven Moore

איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי

כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008)

קונפוציוס ומנציוס על הנפש – המשך (7)

הטיעון כאן אכן מרתק, ומשכנע בחלקו, ובכל זאת בעייתי, לפחות בהקשר חיוני אחד. הבעיה מופיעה בטענה החוזרת ונשנית אצל פינגרט, שבמחשבה הקונפוציאנית לכאורה נעדרת דאגה מפותחת ביחס לחיים הפנימיים, מה שמסביר [מבחינתו] את חוסר העניין של קונפוציוס בנושא הבחירה. נראה כי השקפה שכזו נובעת מתוך השוואה עם מחשבה מערבית אשר תוקפה, בפרספקטיבה היסטורית, מפוקפק. להשוות, לדוגמא, את הייסורים של אוגוסטין (Augustin 354-430) ביחס ל"חולי של הנשמה" עם אכזבתו של קונפוציוס ביחס לחוסר הרגישות המוסרית מצד צאי יו (Tsai Yü), אותו הוא משווה לעץ רקוב אשר לא ניתן לגלף או לחומת צואה יבשה אשר לא ניתן לטייח, זה, כמובן, להצליב שתי מטפורות מאוד שונות של כשל מוסרי. פינגרט רואה זאת כך, (298) כאן [במקרה של צאי יו] החולי הפעיל, העולם המבעבע של אוגוסטין, מוחלף על ידי מצב מוות מוסרי, סבילות וחוסר רגישות נתונה (פנימית) לערכים מוסריים. צאי יו נמצא בשלב הקיצוני ביותר של איבוד הכושר המוסרי. ואילו בדימוי האוגוסטיני, האינטנסיביות והדינאמיות של האשמה המשחיתה מהווה מדד לחיוניות דאגתו המוסרית והמרתה הקרובה.

ההמשך: נניח בצד את השאלה באם קוצר ההערה של קונפוציוס

קונפוציוס ומנציוס על הנפש – המשך (8)

נניח בצד את השאלה באם קוצר ההערה של קונפוציוס על צאי יו מאפשר בכלל להסיק בביטחון כי הוא "נמצא בשלב הקיצוני ביותר של איבוד הכושר המוסרי." פינגרט מתעלם בשיפוטו מהפרספקטיבה ההיסטורית. לבד מהפער התרבותי העצום, בין קונפוציוס ואוגוסטין מבדילות כתשע מאות שנה. כפי שחנה ארנדט ציינה, חלק ממקוריותו של אוגוסטין אשר תואר כ"פילוסוף הנוצרי הראשון," וכ"פילוסוף הראשון של הרצון," נבעה מכך שההשראה אותה שאב ממקורות לטיניים כלכלה באופן כה עמוק ומתמיד את הגותו הנוצרית. אם נכיר בכך שנקודת המוצא להתפתחות הפילוסופית האוגוסטינית הייתה חיפוש רומאי וסטואי מאוד פרגמאטי אחר אושר פרטי, אזי יש להבין את עומק התעניינותו בחיים הפנימיים לא כביטוי לתכונה המשכית במחשבת המערב וגם לא כחריגה ממגמות קודמות, אלא כתולדה ממפגש זרמים אשר קודם לכן היו נפרדים, בנפש אינטלקטואלית יוצאת דופן, שהובילה להתפתחות חדשנית גדושת משמעויות עבור המשך תולדות המחשבה הנוצרית:

אנו מוצאים דאגה פרגמטית זו לאושר פרטי במשך כל תקופת ימי הביניים; היא נתונה ביסוד התקווה לגאולת נצח והפחד מחרפת נצח והיא מבהירה את השורשים הרומאיים של לא מעט השערות אשר אחרת היו נותרות מעורפלות וקשות לחשיפה. העובדה שלמרות מעורבותה המכרעת של הפילוסופיה היוונית הכנסייה הקתולית נותרה כה רומאית, נזקפת לא מעט לזכות צרוף המקרים הייחודי שהפילוסוף הראשון ובעל החשיבות הגדולה ביותר היה גם הראשון לשאוב את ההשפעה העמוקה ביותר ממקורות ומהתנסויות לטיניים. אצל אוגוסטין, החתירה לחיי נצח כזכות העליונה (summum bonum) ופירוש המוות הנצחי כעונש העליון (summum malum) הובאו לדרגה הגבוהה ביותר כיוון שהוא שילבם עם התגלית החדשה של התקופה, החיים הפנימיים. הוא הבין כי העניין הבלעדי בעצמי פנימי זה משמעו ש"האני הפך לשאלה עבור עצמו" (“question mihi factus sum”)—שאלה שהפילוסופיה שהייתה מקובלת בזמנו לא העלתה אותה וגם לא השיבה עליה.

במקרה של אוגוסטין, גילוי החיים הפנימיים ועומק ההתעניינות בעצמי הפנימי השתלבו בנטייה חזקה להעלות שאלות ביחס לעצמי ולטבע הנפש, נטייה שכמותה לא מוצאים אצל חושב קודם כלשהו.

הנקודה שיש לציין כאן היא ש"רעיון כושרו האונטולוגי המוחלט של האינדיבידואל לבחור בין אלטרנטיבות אמיתיות ולעצב את גורלו העצמי" היווה התפתחות יחסית מאוחרת במערב. פינגרט בדיונו על נושא הבחירה אמנם לא מתעמק באופן פרטני בתפיסת הרצון הקונפוציאנית, אך זהו הנושא העומד לפנינו.

ההמשך: כאשר הוא מדבר על תפיסת האדם