אהרן אמיר

אשה עם ציפור

אהרן אמיר
1923-2008

Epitaph to Aharon Amir

נפטר אהרן אמיר המתרגם האהוב עלי ביותר

אהרן אמיר הפך לישות מודעת לגבי בתחילת גיל התיכון כאשר קראתי את תרגום/יצירת המופת שלו לג'יברווקי – "פטעוני" כפי שהופיע בסיפורי אליס בארץ המראה של לואיס קרול. המילים הראשונות בתרגום-יצירה: בעת בשק ושלי פחזר עוררו בי פתיעה, צחוק, היכרות של משהו נעלם והתרגשות של מרחב חדש אינסופי ובו זמנית שייך מעבר לכותל הרגיל. חיפשתי את שם המתרגם. אהרן אמיר.

קראתי מאז את "פטעוני" אינספור פעמים ובכל פעם אני חש כאילו אני "מרצרץ ליד נהר בעודי קטון קטון לצד אדם הכובש את ליבי בסיפורי מעשיות מסעירים" וזוהי כמובן מובאה מתרגומו המחונן חנון של יונתן רטוש ל"הרוח בערבי הנחל" של קנת גרהם. שני עִברים. שני אנגלים. איזו רוח. ועל גבי הנהר הזה אני מקשיב לקולו של הנרי טריסטראם האנגלי חוקר ארץ ישראל, בהשיבו לנפשו על קביעתו של הבדואי מלווהו כי בלתי אפשרי לעלות על הר כלשהו מעינות צוקים אל רמת המדבר. הוא, כך על פי טריסטראם, אינו יודע כי עבורנו האנגלים "בלתי אפשרי" משמעותו "הבה ננסה."

לאהרן אמיר היו שרשים ושלוחות אל ממדים ומרחבים אל מעבר למארג הכתוב שבהם צעד ומהם הביא צבעי קדם ושברי אלים ותנועות דקדוק וצלילי מילים חזרה אל מעבר למראה. מה גורם לאדם להיות בעל תכונה זו? מגע מיוחד, חותמת מלידה, הזדמנות להיענות כאשר נוגעת בך הרוח? מי ידע. אבל זו הייתה אצלו ואפשרה לו לממש את "הבה ננסה" להמיס את קיר השפה ולעצב אותו מחדש.

לצידו של אהרן אמיר הלכתי וגם הפלגתי בתרגומו ל"איים בזרם" של ארנסט המינגווי. "...ארוחת הצהריים הייתה מצוינת. האומצה היתה מושחמת מבחוץ וסריג הטיגון נתן בה סימנים. הסכין החליק בחלק החיצון, ותוך הבשר היה רך ועסיסי. כולם אספו רוטב מצלחותיהם ויצקו אותו על תמחית תפוחי האדמה והרוטב נקווה לאגם בלבנותה השמנונית. השעועית, שבושלה בחמאה, היתה קשה; הכרוב המסולסל היה פריך וקר והאשכולית היתה צוננת ממש."

אהרן אמיר היה גבר. ואינך יכול להיות גבר אם אינך נותר ילד. אז, מרחבי עין הילד כוללים עבר ועתיד והבטחה מסעירה כזמן אחד, האמון והתום מתורגמים לרומנטיקה ומוצללים במרתפי ניסיונות הבשר ל"מי-חיים" מרים כתרופה המחליקה את הקיר שבין היש לשכחה והופכת אותו לשקוף ועמוק וענברי. רק אז אפשר לתרגם את אותה ישות שתקנית, מכונסת ומתפרצת בגלגולה הבוגר נושא הצער. המְשחֵק הופך לחלק מלוח המשחק, הכותב הופך לדף אך מתנת ההתבוננות הנוראה שרק בזכותה אנחנו יכולים לצחוק נשארת וממשיכה לפרום אותנו לאיטה.

בארצות זמני שלי בזמן ניקוי נשק ובחוץ גשם וגשם ניחם אותי אודי אלחנני יפה עיניים וגבוה ומושלם כפי שרק אז היינו יכולים להיות. גברים צעירים. "הגשם יורד טטידל-פום." עיני אורו מיד: פּוּ! הגשם יורד טטידל-פום, היה לו גמגום זעיר רב חן: מְמוסיף טְטורד, טידל-פום! ליבי יצא אליו, אל הבית, התרבות כפי שהבנתי אותה אז, אל אזרחותנו הנסתרת בארץ הספר המשעשעת, היוצרת והמנחמת. ואז, מול א.א.מילן אמרתי את לואיס קרול – אהרן אמיר: בעת בשק ושלי פחזר באפסי חק סבסו מקדו, ונעניתי מיד: הו, אז חלכן היה נמזר ומתי ערן כרדו. איים בגשם. אהוד אלחנני נהרג בקרבות הגולן 1973.

לא הלכתי לחפש את אהרן אמיר. הרי פגשתי אותו כבר במילים ואיתו אני מתכתב במילותיי שלי. שיר השכבג שכתבתי אותו לבני יכול היה להיכתב רק תודות לתרגומו – יצירתו שהיו לי לשיעור ושער.

פִּטְעוֹנִי

Jabberwocky

Lewis Carrol

תרגום: אהרון אמיר

בְעֵת בָשָק וּשְלֵי פַחְזָר,

בּאַפְסֵי חָק סָבְסוּ, מָקְדוּ,

אוֹ אָז חִלְכֵן הָיָה נִמְזַר,

וּמְתֵי עָרָן כּרְדוּ.

”גּוּרָה בְנִי מִן הַפּטְעוֹן!

מֵחד-שִנּוֹ, חִיל-צִפּרְנוֹ!

מֵעוֹף-גִרְגִיר תָנוּס, צָעוֹן,

מֵחֶטֶשׁ בִמְגוֹנו!“

וְהוּא שָלַף סֵיפוֹ הָחַז,

נָד, חִפֵשׂ אֶת פְחִיק צָרָיו –

וְכה עָמַד בְצֵל זַמְזָם,

תָפוּס בְהִרְהוּרָיו.

עוֹדוֹ עוֹמֵד שְפֶה-הָגוּת,

וְהַפִטְעוֹן, עֵינָיו דּוֹלְקוֹת,

וִשְוֵשׁ בַיָעָר הַמָגוּד,

בּוֹעֵעַ וְנָקוֹט!

בִמְחִי חָזוּז – הָבֵס! הָבֵס!

תִכְתֶךְ הַסַיִף בְנִמְהַר!

נָטַל אֶת ראשׁ פִגְרוֹ הַזֵד,

וְאֶל בֵיתוֹ צָהַר.

”אַף קְטַלְתּוֹ, אֶת הַפִטְעוֹן?

אֲחַבֶקְךָ, יַלְדִי הַצָח!

הוֹ, יוֹם-צִלְהָה! יַבֵא! יַבּא!“

בְחֶדְוָתוֹ פָצַח.

בּעֵת בָשָק וּשְלֵי פַחְזָר,

בְאַפְסֵי חָק סָבְסוּ, מָקְדוּ,

אוֹ אָז חִלְכֵן הָיָה נִמְזַר,

וּמְתֵי עָרָן כֵרְדוּ.

Jabberwocky
Lewis Carrol

‘Twas brillig, and the slithy toves
Did gyre and gimble in the wabe:
All mimsy were the borogoves,
And the mome raths outgrabe.

“Beware the Jabberwock, my son!
The jaws that bite, the claws that catch!
Beware the Jubjub bird, and shun
The frumious Bandersnatch!”

He took his vorpal sword in hand:
Long time the manxome foe he sought –
So rested he by the Tumtum tree,
And stood awhile in thought.

And, as in uffish thought he stood,
The Jabberwock, with eyes of flame,
Came whiffling through the tulgey wood,
And burbled as it came!

One, two! One, two! And through and through
The vorpal blade went snicker-snack!
He left it dead, and with its head
He went galumphing back.

“And, has thou slain the Jabberwock?
Come to my arms, my beamish boy!
O frabjous day! Callooh! Callay!”
He chortled in his joy.

‘Twas brillig, and the slithy toves
Did gyre and gimble in the wabe;
All mimsy were the borogoves,
And the mome raths outgrabe.

השכבג
דוד מיכאלי

חנדלגוז ורמפלג'וק
הלכו לבקבקשוק.
נסעו מהר בחישניל גליק,
הוי, זה ממש כיפנוק!

השמים התקפלוג
עם פספסים וורודים.
הקרדעצים התעופפו
עם חמפשים גדולים!

בבקבקשוק בקצה הפלוב
מתחת לבוכנץ,
שכב לו השכבג, נוצץ!
משוח רוטב עז!

הוי! השכבג! קפצו שניהם,
החנדלגוז יילל.
ורמפלג'וק מרוב שמלה
עם פודינג השתפל.

קנו אותו מגש מיד!
בחמישים תותים.
ליקשו אותו בהחלפות
עם חמסה ומולים!

אך לשכבג נמאס הקילש
גרד בציפורליים.
וכשהחזיקו את הליקש
החליק מן הידיים!

מתחת לבוכנץ
חזר להתגלגל,
בתוך שלולית של רוטב עז
וקרפיג על מקל.

החנדלגוז בכה מרה!
ורמפלג'וק ילל.
כלום לא עזר עם הצופליל,
שכבג סגר פלפל!

הפספסים הפכו כחולים,
שמים עגולים.
החמפשים סגרו תריסים
בתוך סירים גדולים.

חנדלגוז ורמפלג'וק
חזרו בחישניל גליק.
היה נפלא עם השכבג,
מחר שוב ניתגלשיק!