זו אשה לבנה / דוד מיכאלי

זו אשה לבנה, שערה צבוע באותו בלונד המשפיע על גברים, יושבת בבתי קפה, מחפשת בן זוג, מגדלת ילדות, נוכחת בגילה המצטבר, שומרת בכוח על אופטימיות ותקווה אשר מזוהים אצלה עם אנושיות. היא מאמינה. היא מפוכחת ובכל אופן מאמינה!
היא משתמשת בסמלי מעמד ולבוש המתאימים למעמד שבו צמחה ובו היא חיה. זהו העולם הראשון, העירוני, מקום לא ברור. כתות סוחרות אמונה מתפרנסות על עודפי הכספים של הבורגנות ומעצבות דפוסי לשון חדשים, מטשטשות ופורצות את הגבולות המובנים של הידע אל זמן בינים חדש. היהיו מכשפות? היצודו אותן? כנסיה? רנסנס? הכרוז העירוני בדמויות העיתונים והטלוויזיה קורא ומגדיר מציאות ואפנות מתחלפות. משחקי השליטה העתיקים עדיין מתקיימים. נשיות היא עדיין מטבע סחיר ותקף.
חוסר כסף מרחף כל העת מעל שפע מוצרים. מאיים לפצח את התמימות, שנבנתה בבועה מוגנת יחסית, מפונקת יחסית, של ילדות, בבורגנות צנועה. מנהל הבנק מתקשר לטלפון הסלולרי לאיים באי כיבוד התחייבויות כספיות. אין מכונית. אין כסף לדלק. הקניות בסופר בסיסיות והכרחיות בלבד. חיפוש אחר הזמנות לאירועים. ההזמנות באתרי ההגות העירונית, בתי הקפה, מינימאליות ומחושבות. טיפולי השיניים נדחים. הנה סיפורו של צ'כוב ''טיפול שיניים'' ודמותה של ונדה הכואבת שורדת חולפת כאן ברחובות תל אביב, רחובות ''כל עיר''. מבטה המתריס משלים של אולימפיה, פילגשו של של מאנה, חי, פועל וקיים כאילו לא התחלפו מאות אפנות ושמות. גיאורג גרוס וצלליו האפלים הפרוצים מברלין של תחילת המאה הקודמת ניצבים במתחמי הזונות. עבודותיהם החליפו את אופנת הלבוש אך המבט בעיניים הוא אותו מבט. עולמנו מתקיים ומוגש לפתחנו כל רגע מחדש.
ובאמת, כיצד מפרשים תמונה? והרי זו תמונה לכל דבר. של מגורים, חיים, מאבק, שמירה על שפיות. אמונה. יש שם מישהו אני אומר. היה שם מישהו יאמר בעתיד מישהו אחר. נוגע בי, נוגע בך, אם כך, הרי זו אמנות.