Flower 4. Israel. Photo by Steven Moore
כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008)
על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (המשך 4) איירין בלום
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי
הקדמה – המשך (4)
רעיון האדם כסוכן בחירה היה דומיננטי במערב כבר מתקופה מוקדמת. לא כן בסין, שם קשרים ביולוגיים ומשפחתיים סיפקו מטאפורות המשכיות. אילו מסקנות (296) יש אם כן להסיק ביחס להבנת האדם הפילוסופית והדתית בסין לעומת המערב? כל השוואה בין-תרבותית מלווה בסיכונים. לעיתים קרובות מאפילה יותר מאשר מאירה, מאחר ומשקפת באופן לא מספק את המגוון והמורכבות המאפיינים כל מסורת גדולה. בכל זאת אני [IB] מעונינת ליטול על עצמי את ההכללה המסוכנת הבאה ביחס לאסכטולוגיה (חזון המשכיות החיים) והמטפיסיקה של האדם במערב הנוצרי לעומת המסורת הקונפוציאנית.
כפי שנרמז למעלה, מחויבות האדם כלפי השיפוט השמימי והברכה או החרפה הנצחית הצפויה בעקבותיה, המבוססת על שיפוט סופי, מהווה נושא מרכזי במחשבה הנוצרית המערבית. מה שקובע באופן מוחלט את השכר או את העונש הנצחיים, זהו הלב (core) הבלתי ניתן להפחתה של האינדיבידואל, עצמיותו המודעת, החייבת לשאת באחריות, שכן היחיד נחשב אחראי למעשיו במודע ומרצון. על סמך מסורת ארוכה מסוג זה הגדיר ג'ון לוק את האדם ב"מסה על ההבנה האנושית" (An Essay Concerning Human Understanding) כ"מונח משפטי, המתאים פעולות לערכיותן." כמו כן, ציין את התודעה כקריטריון הזהות האישית, והצביע על האחריות הנתונה ברשות האדם כאינדיבידואל, כנושא מכריע בשאלת הזהות והשונות וקביעת הגורל הרוחני העצמי.
בקונפוציאניזם הקלאסי, ככל הידוע לי, האספקט הגופני, אשר בסופו של דבר הוא בר-תמותה, מעולם לא הוצא מהגדרת האדם. כן גם מעולם לא הוצגה דרכה של נשמה מסוימת כמסע לקראת הנצח. תפיסת האדם הקונפוציאנית התאפיינה, לא במונחי אחריות ותגמול – שיקולים בעלי השלכות דחופות עבור האינדיבידואל אשר בסופו של דבר יעזוב את העולם לבדו לאחר שעיצב בעצמו את גורלו – אלא במונחי יצירה ותקשורת, יכולות אשר הפכו אותו לחוליה בשרשרת. בהגדרת אדם זו שמור מקום מרכזי להמשכיות החיים הביולוגיים, לקיום דפוסי שותפות וקשרי-גומלין (interaction and relatedness) אנושיים, אמנם ארעיים, אך בכל זאת משמעותיים, בתהליך חיים המשכי. מבחינת מסגרת הזמן, מסלול העצמי אינו נמתח עד אין קץ, אם כי, מבחינת החשיבות המיוחסת לשותפות הביולוגית והפסיכולוגית, הבסיס המטפיסי שלו מורחב (expanded) באופן משמעותי. מה שמובא להלן הוא ניסיון להסביר הצהרה זו במלואה.
סוף ההקדמה
ההמשך: קונפוציוס ומנציוס על הנפש
רעיון האדם כסוכן בחירה היה דומיננטי במערב כבר מתקופה מוקדמת. לא כן בסין, שם קשרים ביולוגיים ומשפחתיים סיפקו מטאפורות המשכיות. אילו מסקנות (296) יש אם כן להסיק ביחס להבנת האדם הפילוסופית והדתית בסין לעומת המערב? כל השוואה בין-תרבותית מלווה בסיכונים. לעיתים קרובות מאפילה יותר מאשר מאירה, מאחר ומשקפת באופן לא מספק את המגוון והמורכבות המאפיינים כל מסורת גדולה. בכל זאת אני [IB] מעונינת ליטול על עצמי את ההכללה המסוכנת הבאה ביחס לאסכטולוגיה (חזון המשכיות החיים) והמטפיסיקה של האדם במערב הנוצרי לעומת המסורת הקונפוציאנית.
כפי שנרמז למעלה, מחויבות האדם כלפי השיפוט השמימי והברכה או החרפה הנצחית הצפויה בעקבותיה, המבוססת על שיפוט סופי, מהווה נושא מרכזי במחשבה הנוצרית המערבית. מה שקובע באופן מוחלט את השכר או את העונש הנצחיים, זהו הלב (core) הבלתי ניתן להפחתה של האינדיבידואל, עצמיותו המודעת, החייבת לשאת באחריות, שכן היחיד נחשב אחראי למעשיו במודע ומרצון. על סמך מסורת ארוכה מסוג זה הגדיר ג'ון לוק את האדם ב"מסה על ההבנה האנושית" (An Essay Concerning Human Understanding) כ"מונח משפטי, המתאים פעולות לערכיותן." כמו כן, ציין את התודעה כקריטריון הזהות האישית, והצביע על האחריות הנתונה ברשות האדם כאינדיבידואל, כנושא מכריע בשאלת הזהות והשונות וקביעת הגורל הרוחני העצמי.
בקונפוציאניזם הקלאסי, ככל הידוע לי, האספקט הגופני, אשר בסופו של דבר הוא בר-תמותה, מעולם לא הוצא מהגדרת האדם. כן גם מעולם לא הוצגה דרכה של נשמה מסוימת כמסע לקראת הנצח. תפיסת האדם הקונפוציאנית התאפיינה, לא במונחי אחריות ותגמול – שיקולים בעלי השלכות דחופות עבור האינדיבידואל אשר בסופו של דבר יעזוב את העולם לבדו לאחר שעיצב בעצמו את גורלו – אלא במונחי יצירה ותקשורת, יכולות אשר הפכו אותו לחוליה בשרשרת. בהגדרת אדם זו שמור מקום מרכזי להמשכיות החיים הביולוגיים, לקיום דפוסי שותפות וקשרי-גומלין (interaction and relatedness) אנושיים, אמנם ארעיים, אך בכל זאת משמעותיים, בתהליך חיים המשכי. מבחינת מסגרת הזמן, מסלול העצמי אינו נמתח עד אין קץ, אם כי, מבחינת החשיבות המיוחסת לשותפות הביולוגית והפסיכולוגית, הבסיס המטפיסי שלו מורחב (expanded) באופן משמעותי. מה שמובא להלן הוא ניסיון להסביר הצהרה זו במלואה.
סוף ההקדמה
ההמשך: קונפוציוס ומנציוס על הנפש
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה