יום חמישי, 26 בדצמבר 2019

Karin Brunnemann / photos I took in Tel Aviv

Tel Aviv
A selection of photos
I miss it already… I’ll be back

City of contrasts
The land and the sea
The light and the darkness
Human strength and forces of nature
Full of life
Full of warmth
Rising high
Into the future

יום שבת, 21 בדצמבר 2019

The Map

The Map
Fiction by: David Michaeli
From Hebrew: Efrat Yaari

At dawn, through the eastern window, the topmost leaf in the canopy is colored, luminated, begins to glow. The one next to it also catches fire, and then another. Blind blaze spreads down the night-chilled foliage, expands, burning the leaves, searching on dark trunk onwards, downwards. Then – upright, gleaming to the roots – it stands, prepared for the day ahead, a tree, a sign, a post.

My uncle was 89 years old. A robust looking man with a pinkish-hued face. He lived on the third floor of an anonymous building in a suburban town, surrounded by geography books, maps, photographs and studies. The dark shelves in his library hid in their widening cracks ages of fallen trees, cut, designed, and lacquered. Now they are splitting, slowly peeling, revealing a hidden layer, carrying on their backs time that is categorized, edited, selected and crumbling to atoms of dust and ink. Patterns fragmenting, etchings fading, descending towards the enormous crevices of wounds, burning between continents of wrinkled pages, sunken at the bottom of an ocean circling the earth. There they will pass through fire, will be purified, and after thirty thousand years they will rise up renewed to the metal leaves of future woods. Some of the books, their spine disintegrated, expose the inner spinelets of the sewn pamphlets. The binding glue became delicacy to the minute deconstructionists of culture. Albino spiders of closed rooms, various mites and split tailed silverfish, flat like tiny sand sharks quickly glide on their lashes of legs, dive and rise and immediately disappear again in a vertical sea of congealed, dusty grey, paper.     

Mute for three-years, my uncle spent the days on a wheelchair staring at the boxed TV screen, flickering with hushed sound.  His diaper was changed, twice a day, by a foreign caretaker from a distant island in the eastern seas.  His mind was crumbled, wet, sponge-like, heavy. His head now sloping, bold. He slowly lifts it, his rigid neck muscles slanting rightwards toward the clavicle as a thickening gnarl. His eyes look through me for a while and suddenly abandon me diverting downwards. He powerfully clings to the hand I hold out to him and does not let go. The back of his hand is scabbed. His forearm blemished, tightly crossed by wrinkles, dry freckles, depressions. The extreme Mediterranean sun weathering. This is the hand that was placed possessively on metal curvatures of vehicles and weapons, baked for hours on end in the unforgiving radiation and glare. Did he hear me? Did he recognize me? Where did his systematic, awesome memory vanish to? There was no way for me to know if something was still hidden within him. Would you like to be embraced by a young woman? I would joke and then turn solemn. At times, this question would arise a choking sneer, that faded to a cough and a phlegmy discharge. The caretake would hurry to him with a paper tissue.
In the old etchings, I found Wilson's Arch, rabid dogs growled in the dumpsters that surrounded the walls, Rachel's tomb, the dark Kidron valley, the banks of the Arnon river, and the great salt flats. You are carrying me southwards, I thought. The pages' edges thinly covered with gold. Lot's wife. Solomo's Pillars. Ezion-Geber. Fishermen in Ras Burka. Further away, like a transparent cloud lay the islands of the east. The ancient book led me through the slowly widening scar of the Great Rift Valley. Bears and lions, horizontal acacias in its pages. 
Another book sketched the indiscernible impressions left by the Turkish and British armies on the calm dunes of Gaza. Maps and drawings carried the mass of the canons dragged and sinking, and the weight of the horses collapsing with their riders amongst the sand flies. 
Crumbling grey-turf and sand-colored pamphlets exposed the Italian Renaissance with olden offset printing; nude Cleopatra, cruel and sublime on the throne, her fair bosom, dark hair, golden ornaments, her decisive gaze.

I found the map in his bedroom. A state-of-the-art, adjustable bed lined with a pressure relieving mattress covered with a waterproof overlay and a sheet, was positioned along the southern wall. An old closet against the western wall. Its light lamination partly detached from the wood, curving upwards into the room, revealing a map of contact adhesive stains. Its drawers refusing to open. Smell of a closed archive. In the top drawer, documents and letters packed in ivory-colored praline boxes yellowish with age. In the second drawer, opened with a loud squeak, a pre-revolution Russian-style wooden box with rounded waists and corners, covered in amber lacquer, with golden rims. In it were old certificates, a handful of black and white photographs, medals hanging on rigid ribbons of fabric and faded lines of color. The winged swastika-adorned medal of the Luftwaffe Stuka pilot shot down in a lengthy shriek to the sandy waves of the western desert. Behind the wooden box, the scent of iron. A dark Beretta pistol. A tin canteen with a cork plug, flat and old, wrapped in khaki wool. A big rectangular metal box, with sharp corners, murky with age. I pulled it and opened it with bone-screeching effort.  Large imperial notes of Russian currency, Ottoman, British, Spanish. Copper, bronze and silver coins. Bullets. A miniature model of a Japanese sword. A map.

I took in with pleasure the scent of the canned memories, embalmed print and preserved paper. I caressed the delicate worn texture of the large notes. I held the flat pistol, evaluating its weight. I drew out the miniature sword from the wooden sheath. Its miniscule shine was as determined as that of its larger sisters in the armories. I put it all back in place. I took the map to the other room. The paper was rigid with time, unwillingly unfolding against the wish of the folds to remain undisturbed with their outlines of dry sweat. I spread the map carefully so as not to tear it. On it, the shape of the land was meticulously drawn. Some of lines have faded, some fragmented by the folds, some steady. The thinnest contours of the roads stretched, crossed, diagonalized. Tiny comments written in precise, painted Roman letters, next to them. In the bottom righthand side the word "pinakez" was inscribed in worn ink. Minute ink veins were pumped into the paper's capillaries, defused to a halo around the letters. The map had seven parallels of latitude, and seven parallels of longitude. The fourth longitude line and the fourth latitude line crossed at the naval of a drafted rose held in the open palm of a small feminine figurine with no eyes nor clothes, surrounded by storm demons. The coordinates were not Mercator's. The south was at the top and the north below.     
My uncle sat by the table. The caretaker patiently feeding him, humming as he repeatedly drove the spoon from the table to his slow mouth. I showed the map to him. He looked at it, blank, and then moved his head away from me downwards. Later when I held my hand out to him, he forcefully grabbed it and did not let go. His mouth severe and satiated, his breath heavy and whizzing. After a while I carefully extracted my hand out of his unanswered, relentless grasp. I pulled my hand, supporting myself with the other arm, extracting it one millimeter at a time, quickly yanking it in the last few millimeters until I was free from his grip that kept on holding on to the void a while longer, and then slowly letting go. The caretaker wiped his mouth, smiling at him with parental pride and pushed him in the wheelchair back to his place in front of the lit box. I folded a section of the tablecloth with its crumbs and cleared a space on the washed-out black varnish of the wood for the map. 

The map depicted names of towns and cities. The roads were named as well. A river depicted, an angular depiction of a sea, a lake. There was no topographic representation of the surface shapes.  It resembled a diagram or a highly detailed map of an underground train system combined with an architectural city plan. A living plentitude of notes. The bloc of symbols rested on the paper to the right, its circumference rounding. In it a space gaped, marked as a nameless desert extending roots. A line created a shadow of a beach over the rusting backdrop, an ocean? And the romantic, hermetic beauty of the olden map makers, were they naïve? The map seemed suddenly bleary….  Contaminated by contact.

The traces of the explorers of the white lands send intersecting ripples over the horizon. The magic. We merely touch it and it turns into memory's gold. Cooling, congealing, pushing the shadows, lighting them with the nouns: Pool. Tree. Star. Void kissing the black, clear outlines of a shore to a horrible calm; the line pales, it begins to crumble. A distant call, a smell of ancient dust and I briefly blink. The lines on the map, morning mist? My ears ring with a whistle…. …. mystery's veils melt away. The peak so climatic, no speck of dust. In such a clear-cut world our hands are emptier than ever, but what can we do? We are but convicts. We are heroes. The gaze that sees the road is what makes it disappear, accompanied by our gasp for air. To chase, to achieve, to maintain the….. Oh! I sneezed, my gaze detached, cut from the map's net with one blow, meeting his motionless, expressionless eyes.        
Somewhat ponderingly I gently folded the map, frustrated by its obscureness. I placed it in the folio booklet stained with papery rust of renaissance paintings over the picture of queen Cleopatra. A few weeks later I visited again. The caretaker happily smiled at me. My uncle grasped my hand as powerfully as the last time, without letting go. After a while, I worked to release it as gently as I could. I took the crumbling painting folder out of the library and opened it carefully on the table. In it, the map and the paintings darkened like rubies.

I lifted the map's veil and stood before the naked queen on the throne with her exposed maidens. One of them, a bodyguard, covered with transparent waves of fabric collected under and above her naval leaving it bare. A second one, kneeling, alert. The third protecting her queen. All evident at the left side of the picture aligned with their ferocious queen's gaze. A snake bangle of red gold encircles her beehive of black hair, prominently erect over her forehead. Another thin snake of gold slithers, head up, along her left arm. Her neck is carried on the shaded clavicles' cloud, a palm-leaf shaped chain of beaten gold and turquoise mounts to her breasts. A wide bangle engulfs her right wrist, two thin rings on her right pointing finger, another on her left middle finger and yet another, wide one, on the ring finger. Her body lights the entire picture, exposed in cool authority. Sitting down, her left ankle cocked' lifted. Her face tilted leftwards towards an unknown outside the frame that I can only conjecture. A white marble throne, golden. A canopy. An imperial purple carpet. Blushing nipples dimming over the white of her bosom. Up close I saw the painter assembled the stain from a galaxy of slander lines running through the whitening surrounding sphere. Her blushing cheeks were formed the same way. The curve of the upper lip, the blue of her black hair. Streaks upon streaks, meticulous brush strokes, created shadowy whispers near the hairs governing the lands of her stomach and thighs, drawn upwards darkening an obtuse curvature over her body's main axis creating a living darkness. Her naval, the mounting side of her rib. I looked away and then back. Her affluent brows, looking into her eyes, foggy, teeming with lines leading to an empty note-less place gleaming in a dark, foreboding chill. I looked away.     
I took the map and opened it with prudence, covering the queen. The sketches seemed frailer than I remembered. I got up and turned on the lamp hanging over the desk.

As night falls, upright, the trunk extinguished. A shadow slowly sprouting from the root, so fast, picking one leaf after another, one branch after the next. The foliage's light fades away, pushed aside, residing in the leaves other side. Still brilliant with the wind, a passing shiver stops, it rises from underneath them covering their faces without stop. The shadows keep flowing from underneath turning off two, three others and the last one is shutting down.

The map faded in my hands. Only one note remained. I lifted my gaze. He watched me motionless. Did I mean anything in his empty gaze or was I a mere shape? His mouth opened, darkened, thin. After a great effort he uttered a single word out of the bubbling breath well, quickly cracking lengthwise: "pinakez," he said. I hastened to search for the written word when the caretaker tapped my shoulder. I turned. He pointed at the old man. The head tilted ahead, the palms of the hands open. His shadow with the wheelchair stretched in the bright dust of the disappearing western sunray touching the wall like a distant note. I let go of the blank paper, I leaned towards him in the shade and held his cold hands.

Pinakez is the ancient Greek word for map, and stone tablets.  The German-Flemish cartographer, geographer and cosmographer, Gerardus Mercator, drew in the 16th-century the first modern maps based on a new projection which represented sailing courses of constant bearing as straight lines—an innovation that is still employed in nautical charts. 

יום רביעי, 18 בדצמבר 2019

כפית / גילוף עץ / יהל כרמי / Magic Spoon / Yahel Carmi

באיזה אופן רוחנו נכנסת אל תוך החומר? 
באיזה אופן החומר מקבל רוח? 
תנועה, מאמץ, רצון 

יומן ריצה 2 - נועם שיזף טור מס' 13

טור מספר 13

מרחק: 13.46 ק"מ  זמן: 1:11:20       
קצב: 5:18       דופק ממוצע: 144       
מסלול: דולפינריום-מציצים

הכלים נערמים בכיור. הילדים מתעוררים באמצע הלילה. רשימת המטלות הדחופות בעבודה מתארכת, האינבוקס מלא במיילים והוואטסאפ מפוצץ מתזכורות לבדוק את המייל. היום אני בן 45, וכל מה שאני עושה זה לרוץ.

זה תמיד ככה, בשבוע של היומולדת שלי. כל שנה אני רץ את מרתון תל אביב (בפברואר) או טבריה (ינואר), מה שאומר שדצמבר הוא חודש אינטנסיבי במיוחד באימונים. בשנה שעברה הייתי בנסיעת עבודה לניו יורק בשבוע הזה. המפיק, הבמאי והצלם שעבדתי איתם יצאו לטיול ברכב ביום החופשי; אני יצאתי לרוץ. בערב הם הזמינו אותי למסעדה יקרה, ואני רק רציתי לישון. גם השנה, ביומולדת, כל מה שרציתי זה לישון.  

חמש ריצות ארוכות בשבוע זה הרבה. אני עושה מרתונים כבר יותר מעשור, וכל שנה אני מופתע מחדש בדצמבר. כמה הריצות ארוכות, וכמה אני עייף. בשבת הקודמת יצאתי לריצה של 36 קילומטרים. בראשון למה שקוראים "ריצת שחרור". בתיאוריה, זו ריצה קלילה ונעימה שעוזרת להפיג את המתח בשרירים אחרי הריצה הארוכה של שבת. בפועל, זה סיוט עם ברכיים כואבות ומוטיבציה אפסית. ביום שלישי יצאתי לריצת 13 מהירה. ביום רביעי יצאתי לריצת 13 בקצב בינוני. ביום חמישי עשיתי עוד 11 קילומטר בקצב שיכולתי, שלא היה משהו מיוחד בכלל. בחמש וחצי בערב נכנסתי למיטה עם שעון מכוון לחצי שעה, ונרדמתי תוך שנייה. קמתי, התארגנתי ויצאתי בלי כח לחגוג את יומההולדת עם כמה חברים קרובים. ישבנו בבר וסיפרתי להם כמה אני עייף. בעשר בערב הם רצו להמשיך לעוד מקום, אני המשכתי למיטה. ובשבת היתה עוד ריצה של שעתיים וחצי. והיום עוד "ריצת שחרור". בחמש וחצי בבוקר. כשחושך בחוץ. וקר.

שתי הברכיים כואבות. הגב גם כן. השכמות תפוסות. והדבר המדאיג ביותר הוא כאב חדש בגיד אכילס, שלא היה לי בעבר. אחרי שברי הליכה, גיד האכילס הוא הפציעה הכי נפוצה אצל חובבים. ריצה זה לא תחביב, זה עינוי. זה מחנה עבודה צפון קוריאני. זו הפרעה נפשית וטעות המונית של אנשים עם יותר מדי זמן פנוי.  

כבר שבועיים שאני מצונן. זה בא והולך אבל לא נעלם ממש אף פעם. אני קם בחמש ורבע עם גרון מלא ואף סתום. אני מדדה על הטיילת עם נזלת, יורק ליחה ומנגב את האף בחולצה. זה גם מגעיל וגם כואב. מסביב קבוצות ריצה של אנשי הייטק בני חמישים וחמש עוקפים אותי תוך כדי פטפוטים על הפרויקט החדש. בחורות צעירות מדלגות על קצות האצבעות כמו איילות. ואני נגרר בחצי צליעה-חצי ריצה, משתעל ויורק, ובעיקר מרחם על עצמי ומקלל את הריצה ואת האופי המחורבן שלי שבחר בו. 

למה בעצם אנחנו רצים מרתונים? כבר אין בזה שום ייחוד או סטייל. כולם רצים במילא. עופרי אילני כתב יפה השבוע במוסף הארץ על האופן שבו התרבות המערבית אימצה את אידאל הכושר בעשורים האחרונים. המעשה החתרני באמת, הוא אמר, זה להיות בטטת כורסה. אני חושב שהוא צודק. לפעמים אני מרגיש שמתישהו באזור גיל שלושים כל החיים שלי הפכו לריצה. בין עבודות, בין הבית לסידורים, בין ריצה לעוד ריצה. ככה זה אמור להיות?
אני זוכר מתי הריצה נכנסה לחיים שלי. הייתי ילד נמוך וצנום. ביסודי התביישתי להוריד חולצה ליד הבנים מהכיתה, ובתיכון פיתחתי מבוכה איומה ביחסים עם הבנות. בכיתות ט-י' הייתי השני הכי נמוך מתוך 120 בנים בשכבה (האדם החשוב בעולם מבחינתי היה הילד הנמוך יותר). גם לא הייתי זריז או גמיש במיוחד. בריצת מאה מטר גמרתי עם האחרונים. אפילו בכדורגל, שממש אהבתי, לא הייתי טוב: השליטה שלי בכדור היתה בינונית, והבעיטות היו פשוט חלשות מדי.

פעם המורה לספורט שלח אותנו לריצות על מסלול ההקפה הגדול שמסביב למגרש, בזמן שהוא ליווה אותנו על אופניים וזרק ססמאות מוטיבציה כמו "שיזף, אם לא תתחיל לזוז אני אתן לך חמש בסוף השנה ולא תהיה לך בגרות". בסיבוב הראשון זה לא עזר במיוחד וכל הכיתה עקפה אותי בסערה. בסיבוב השני התקרבתי לדבוקה המרכזית. בסיבוב השלישי מצאתי את עצמי בשליש הראשון. לא הראשון, אבל יותר מסתם לא רע. אחד מהטובים.

הסיפור הזה חזר על עצמו בצבא. כשכולם עשו 12 או 18 מתח, אני התפתלתי כמו תולעת ועשיתי אחד וחצי, בזמן שהסמל קורא לי צ'יקמוק וכוסית. אבל באלפיים מטר גמרתי בין הראשונים. אף פעם לא ראשון, אגב, אבל בדרך כלל בין המובילים. אני זוכר שכמה מהחיילים במחלקה ממש אמרו לי כמה הם הופתעו לראות אותי רץ ככה.

כשאני מסתכל אחורה על העשרים שנה האחרונות, אני חושב שבכל פעם בחיים שהרגשתי משועממם או חסר נחת, בכל תקופת מעבר שלא ידעתי מה קורה איתי, בפרידה מחברה או בין עבודות, ניסיתי לרוץ. לא התמדתי בזה, אבל זה תמיד הלך לא רע, העניין הזה של הריצה. אחר כך כבר רצתי בערך חצי מהשנה, ומרתון בסוף השנה.

הריצה נתנה לי סיבה לא לשתות או לעשן במשך היום (לפני ריצת ערב) או לקום בשעה הגיונית (כשרצתי בבוקר). העייפות מהריצה עזרה לי להירדם בלילות קשים. תוכנית האימונים עשתה סדר בשבוע הקרוב, ובזה שאחריו. הנשימה הקבועה בריצה גרמה לראש להצטלל ולהתמקד. הריצה נתנה אומץ ושקט להתמודד עם החיים.

בשלוש השנים האחרונות אני רץ תמיד, למעט שבועיים-שלושה של מנוחה אחרי המרתון. גם כשחשוך בחוץ וקר, אני יודע שהדבר הנורא באמת בכאבים המתגברים הוא לא הצליעה ולא העייפות, ואפילו לא הכאב עצמו, אלא רק המחשבה שבעוד כמה שנים אני כבר לא אוכל לרוץ.

יומן ריצה 2 - נועם שיזף טור מס' 12

טור מספר 12

מרחק: 36.04   ק"מ    זמן: 3:20:24   
קצב: 5:34      דופק ממוצע: 139        
מסלול: עג'מי – איצטדיון רמת גן

בשנה שעברה גרנו שבוע בבית מבודד בהרים בכרתים. הדרך לשם כללה פיתולים, קפיצות וטלטולים בלי סוף, והייתי מתוח וקפוץ כל הנהיגה, בין השאר כי לחיצה לא נכונה על הדוושה היתה שולחת את כל המשפחה לתהום, במובן המילולי ביותר. אבל הבית עצמו היה מקסים, כמעט על ראש ההר, בין גפנים ועצי תאנה. יצאתי מהאוטו, הוצאתי את המזוודות מתא המטען, ומיד הרגשתי כאילו מישהו תקע לי סכין בין הצלעות. הכרתי את התחושה הזו מהפעם הקודמת, 15 שנה קודם לכן, כשעזרתי לחבר להוביל מכונת כביסה, וידעתי שעכשיו כבר אין מה לעשות, ושבשעות הקרובות המצב יהפוך גרוע יותר. ככה זה כשנתפס הגב.

את רוב השבוע שלאחר מכן ביליתי במיטה, מקשיב לציקדות ולדבורים (לא היה אינטרנט), וקורא את הביוגרפיה של משה דיין. כל בוקר יצאתי לחצי ריצה-חצי הליכה כפופה של 2-3 קילומטרים, אחר כך ד' מרחה עלי ג'ל וולטרן בזמן שאני גנחתי ונאנחתי. כל תוכנית האימונים של השנה שעברה השתבשה. כשכבר חזרתי לרוץ ממש הייתי חייב להעמיס המון קילומטרים, ואז הכאב בברך ימין, שאני מרגיש בעוצמות משתנות כבר שלוש שנים, הפך גם הוא ממטרד לבעיה. חודש לפני מרתון טבריה הייתי צריך להפסיק את אחת הריצות – משהו שלא קרה לי כבר שנים – פשוט כי לא הצלחתי ללכת.

לפני שבועיים, אחרי ריצה מוצלחת של 32 קילומטר, כאב הגב התחיל שוב, אבל בקטנה. היום, באזור הקילומטר השלושים, גם הברך התחילה לסמן שהיא שם. העניין באימונים למרתון הוא שהגוף מתחזק באופן לא מאוזן. השרירים מסתגלים לעומס הכי מהר, אבל העצמות, הגידים, הסחוסים, ומי יודע מה עוד, מפגרים הרחק מאחור. לכן פציעות מגיעות דווקא כשאנשים מרגישים הכי טוב עם עצמם – השרירים התחזקו אבל הברכיים התמוטטו.
כל מי שרץ באופן קבוע מרחקים גדולים נפצע. ככה זה כשקמים בוקר אחד ומחליטים לעסוק בענף אולימפי. כשחושבים על זה, זה מפתיע שחובבנים לא נפצעים הרבה יותר.
שבר ההליכה הראשון שלי קרה כשהתאמנתי למרתון הראשון שלי. כשאני חושב על האימונים האלו אני מתפלא שיצאתי כל כך בזול: רצתי מתי שבא לי, לפעמים ביום ולפעמים באמצע הלילה – עבדתי אז משמרות ערב במעריב – היו שבועות שרצתי שלוש פעמים והיו שבועות של ארבע, ישנתי כמה שיצא לי, הלכתי למסיבות ולהופעות, עישנתי, שתתי, ועדיין הצלחתי להעלות את המרחקים, לרוץ 15 קילומטרים, אחר כך 20, אחר כך 25. אז, באזור שבין ה-25 ל-30 קילומטרים, הרגשתי תחושה מוזרה ברגל, כאילו משהו בתוכה מגרד או מדגדג. זה לא היה בדיוק כאב, אלא חוסר נחת, ושמתי לב שאני מזיז את הרגל הרבה מתחת לשולחן כדי למצוא תנוחה נוחה יותר. הדבר המוזר היה שהתחושה נעלמה כשרצתי – המשכתי להרגיש מצוין באימונים, ולסיים ריצות ארוכות יותר ויותר.

בשלב הבא הייתי מרגיש את אי הנחת המטרידה ברגל בלילות, וגם ברגל השנייה (אם כי באופן מתון יותר). התהפכתי והתהפכתי וניסיתי למצוא תנוחה שבה אני לא ארגיש את הרגליים. כשאנחנו בריאים אנחנו לא חושבים על אברים בגוף; אבל בפציעה המטרד הופך לאובססיה. החלו לי חלומות מוזרים, בעיקר מז'אנר הרגליים הכבדות, שבהם אני מתקשה לרוץ או ללכת. בשלב הזה נגמרו לי הרציונליזציות וההכחשות והלכתי לקופת חולים. הרופא אמר לי להפסיק לרוץ והפנה אותי למיפוי עצמות. כמה ימים אחר כך הוא הצביע על הסימן הבוהק שהותיר בתמונה הנוזל הרדיו-אקטיבי שהזריקו לי, ואמר שיש לי שברי הליכה.

בטירונות, הפלוגה שלי שברה את שיא צה"ל בשברי הליכה. לא היינו סיירת או יחידה מיוחדת, סתם טירוני חי"ר עם מפקדים שקצת יצאו מדעתם. אחרי שיותר מחצי הפלוגה אובחנה כסובלת משברים בדרגה כזו או אחרת, וכמה מהחיילים הושמו בגבס, נחתה בבסיס חבורת קצינים מחיל הרפואה, ובבת אחת היחס אלינו השתפר פלאים. אחר כך עצרו לנו את האימונים לגמרי, ואם אני זוכר נכון, גם הדיחו את המ"פ. הנקודה היא שלכל אורך התקופה הזו, לא היו לי שברי מאמץ. לא משנה כמה קיוותי ורציתי, כמה שניסיתי להפריז בכל מיני סמפטומים בבדיקות הרפואיות שעשו לכל החיילים בפלוגה שוב ושוב, נשארתי בין הבודדים במחלקה שהמשיכו להתאמן כרגיל, עם האפוד המלא והאר.פי.ג'י. רק עכשיו, עשר שנים מאוחר יותר, בנסיבות שנכנסתי אליהן מרצוני החופשי והטוב, הבנתי סוף סוף איך שבר מאמץ מרגיש, ומה הייתי צריך לומר אז לרופאים בבסיס בשביל גימ"לים.

גם הרופא במכבי נתן לי גימ"לים: חודש וחצי בלי ריצה, אחר כך חזרה הדרגתית, ותשכח מהמרתון. נחתי לחודש, חזרתי בבת אחת, רצתי את המרתון, הכאבים חזרו כמובן, אבל זה כבר היה אחרי שסיימתי את התחרות, ויכולתי לנוח באמת.

בסך הכל, אותה פציעה היתה חוויה מועילה. בשנים הבאות, כשהרגשתי את אי הנחת המטריד ברגליים מתחיל, הורדתי קצת במאמץ ולפעמים הפסקתי לרוץ לגמרי לשבוע או שניים; הכאב חלף ואז חזרתי להתאמן כרגיל. הרגשתי שלמדתי להכיר הבט מסוים בגוף שלי, ולעכבר משרדים כמוני, שמבלה את רוב שעות העבודה מול המחשב, זה לא היה דבר רע בכלל. אבל שברי הליכה זו פציעה של אנשים צעירים, שדוחפים את עצמם יותר מדי. הפציעות שיש לי עכשיו הן מסוג אחר לגמרי.
ללואי סי.קיי ז"ל היה מערכון שבו הוא מספר על פגישה עם הרופא בגלל איזה כאב בברך שממנו הוא סבל. הרופא רשם לו כדורים ופיזותרפיה לשבועיים, ולואי שאל "ואז הכאב אמור לעבור?" "לא", אמר הרופא, כאילו זו שאלה מפגרת במיוחד. "הוא לא יעבור. הוא יימשך עד שאתה והכאב המזוין שלך תמותו".

לפני שלוש שנים התחיל לי כאב בברך שלא הפסיק. כאב קל, שהפך מטריד יותר כשהאימונים הפכו יותר אינטנסיביים. אפילו לקרוא לזה כאב זה מוגזם. זה לא בדיוק שהברך כואבת. אבל כשאני פונה או עושה תנועה חדה מדי, עובר איזה זרם חשמלי שמהמם אותי לשבריר שנייה, ומסמן לי איפה הגבול שלי. אחר כך, באזור השעה השנייה של הריצה, הזרם הזה פשוט מתיישב שם, מגביל לי את האורך של הצעדים, ושואל אותי מתי כל העניין הזה הולך להסתיים. בשעה השלישית הוא כבר הופך גס רוח, ומודיע לי שאם אני לא אגמור את הריצה בקרוב, הוא יסיים אותה בעצמו. כדי להוכיח שהוא רציני, הוא גם נודד לברך השנייה.

אפשר להתאמן עם הכאב הזה. לפעמים, בעיקר כשצריך לרדת מדרגות, הצעדים נראים קצת רובוטיים ומצחיקים. ככל שאני יותר בכושר, הכאב מופיע רחוק יותר בריצה, או בשלב מאוחר יותר במחזור השבועי של האימונים. זו הסיבה שהשנה הארכתי את תוכנית האימונים למרתון בחודשיים – כדי לרמות את הכאב ולגרום לו להופיע רק אחרי שלוש וחצי או ארבע שעות ריצה – כלומר אחרי שאני אגמור את התחרות. אבל הכאב לא טיפש ויש לו גם טריקים משלו, כמו להיעלם לגמרי לשעה ואז לקרוא לכאב הגב שיעשה במקומו הופעה בלתי צפוייה לחלוטין.

באתרי הריצה מסבירים שבפציעה צריך ללכת לרופא ובינתיים לעבור לאימונים שלא מפעילים לחץ על השלד, ובמיוחד לריצה בתוך בריכה, שנחשבת לעניין בריא במיוחד. לצערי אין לי בריכה, ולרופא החלטתי שאלך רק אחרי המרתון, כדי שהוא לא יגיד לי להפסיק להתאמן וישבש לי את התוכניות לחלוטין. זו נראית לי החלטה הגיונית מכיוון שקיבלתי אותה בנסיבות דומות גם בשנתיים הקודמות. אחרי המרתון, כשחזרתי לרוץ רק פעמיים-שלוש קלילות בשבוע, הכאבים פחתו ושכחתי מכל העניין.
יש מצב שגם הכאב הזה הוא ירושה מהצבא – לקראת סיום השירות קרעתי את המיניסקוס – ויכול להיות שהוא תוצאה של 13 מרתונים, של תוכניות אימון לא טובות, של אימונים ללא תוכנית, של תוכניות טובות שנקטעו בגלל העבודה, הילדים, הנסיעות לחו"ל, ובקיצור, החיים עצמם. כל זה כבר לא משנה. הכאב המזויין איתי, עד הקבר. בינתיים הוא עוד מרשה לי לרוץ.

יומן ריצה 2 - נועם שיזף טור מס' 11

יומן ריצה 2
טור מספר 11: ספיישל שאלות ותשובות

מרחק:  12.54              זמן: 1:08:05               
קצב: 5:26        דופק ממוצע: 137         
מסלול: חוף מציצים-הדולפינריום (וחזרה)

ריצה היא אולי התחום היחיד שבו הנטייה שלי להתמכרויות מועילה. בכל הבט אחר – מסמים קלים ועד הטלפון הסלולרי - מדובר באסון. לפני כמה שנים חברים שלי איימו ברצינות להפסיק להזמין אותי לערב השתייה הקבוע שלנו כי לא הצלחתי להתנתק מפייסבוק; גם בבית זה היה נושא קבוע למריבות. פעם אחת, אחרי שביליתי בוקר שלם של חופשה בחו"ל בגלילה בין הודעות ישנות, כל כך התבאסתי על עצמי שהסרתי את החשבון. לא הצטערתי על זה עד שהתחלתי לפרסם את יומן הריצה הזה, בעיקר כי אני מכור (כמובן) לתגובות וללייקים, וכי אני מתבאס על השיחות על ריצה שיכולתי לפתח כאן בתגובות. מצד שני, מספיק שאני אפתח יוזר חדש רק בשביל הפוסטים האלו, ותוך שנייה אני נופל לבור השחור של ההתמכרות.
כתחליף, אני אקדיש את הטור הזה לארבע שאלות שעלו בתגובות בשבועות האחרונים, ואשמח גם להרחיב על נושאים אחרים לבקשתכם בהמשך.
עם איזה בגדים אני רץ? כשהתחלתי לרוץ עשיתי את זה עם הבגדים שעושים איתם ספונג'ה: חולצות סוף מסלול, גרבי חורף ומכנסי כדורגל. למרחקים קצרים אין עם זה שום בעיה, אבל כשרצים יותר מחצי שעה, זה נעשה לא נעים, במיוחד במזג האוויר הטרופי של תל אביב באוגוסט. אני ממש זוכר את התהליך שבו הסרתי את תדמית הנונשלנט ואימצתי את התלבושת האחידה של הרצים, פריט אחרי פריט: מכנסיים קצרצרים, טייצים, גרביים נמוכות, גופיות צרות – והכל בצבעים הזוהרים ביותר שאפשר. לפעמים נדמה לי שבנייקי ואדידס יש חטיבות מחקר שתפקידן לנתח איך נגרום לאנשים להיראות כמה שיותר מגוחך. "אם אתם כבר צולעים עקומים ומתנשפים לאורך הטיילת, למה שלא נעשה את זה בצבע כתום זוהר, כדי שכולם ישימו לב אליכם, וכדי שדבורים וחרקים יימשכו אליכם?" זו לא בדיחה – פעם, בחופשה ברודוס, נכנסה לי דבורה לתוך החולצה האדומה-צהובה בריצה. כשהיא גילתה שלא מדובר בפרח אקזוטי, הנקמה שלה היתה כואבת מאוד.  
פעם הייתי אומר לאנשים שכל מה שצריך בשביל לרוץ זה נעליים ומוטיבציה. אבל מאז נפלתי חזק לעולם המרצ'נדייז של הריצה – ג'לים, שעוני דופק, נעליים, מעילי ריצה, כובעי ריצה, כובעי צמר, כפפות ריצה. כשאני לא רץ אני הולך עם ג'ינס וטישירט. בריצה יש לי בגדים לחורף, לקיץ, לשיא הקיץ, לשיא החורף, לחורף של גשם, לרוח, לשלג ולעונות מעבר. אני לא בטוח שכל זה נחוץ. יש לי רק שתי עצות טובות בנושא הביגוד: בקיץ, גופיות עדיפות בהרבה על חולצות; ונעליים כדאי לקנות בזול, ולהחליף לעתים קרובות.
אתה רץ עם מוזיקה? בחמש השנים הראשונות רצתי בלי מוזיקה. אחר כך גיליתי שסתם הייתי ראש קשה: כל דבר שיקל על הריצה ויעשה את היציאה מהבית לנעימה יותר הוא בהחלט מומלץ. לפני שנתיים גיליתי את הפודקאסטים. בהתחלה שמעתי את Serial, אחר כך התמכרתי לHeavyweight ולעוד כמה תוכניות אמריקאיות (יש באתר של האטלנטיק רשימה שנתית של כל הפודקאסטים המומלצים שלהם, שממנו אני בוחר מה אני רוצה לשמוע). בריצות הארוכות של שבת אני מגוון – מתחיל עם רדיו, עובד לפודקאסט, ומסיים עם מוזיקה. באמצע השבוע אני מוותר על הפודקסטים – מי יכול עם החפירות האלו בחמש בבוקר – ושומע במקום זה את התוכניות של גיל מטוס ב-88 FM דרך האפליקציה. מטוס מנגן אמריקנה, קאנטרי, פסיכדליה, ועוד כל מיני יוצרי אינדי ושוליים. התוכניות שלו מתחילות לאט ואז מעלות הילוך, וזה בדיוק מה שמתאים לזריחה של אמצע השבוע.
דיאטה: בעיקרון, אני לא מתעסק בנושא התזונה יותר מדי. אני מקפיד לאכול טוב בערב לפני ריצת בוקר, ולשמור על איזה איזון קבוע בין פחממות, ירקות וחלבונים ביתר הזמן. אבל זה נכון כנראה לכל אחד, לא רק למי שמתאמן. בחודשיים-שלושה האחרונים המשקל שלי התחיל לרדת (זה תמיד קורה לי בחודשים האינטנסיביים של האימונים), ואני צריך להקפיד שהירידה לא תהיה קיצונית מדי. אחד הדברים הנחמדים בשיא תקופת האימונים היא שאני יכול לאכול כל מיני דברים שהפסקתי איתם כמו קאוסונים עם שוקולד וגלידות, אבל לא צריך להגזים – כל קילוגרם שווה כמה שניות לכל קילומטרים, ואיזה 2 דקות למרתון במצטבר. כרגע אני במשקל הכי נמוך שהייתי בו בעשרים השנה האחרונות, אז אני די אופטימי לגבי התוצאה שאני יכול להשיג.
נושא אחר זה האכילה בזמן הריצה. פעם הייתי אוכל את הג'לים הסינתתיים המגעילים שמוכרים בחנויות ריצה (גריז מכונות בטעם מהונדס של קרמל מלוח, או "שוקולד כפול" או "אספרסו", ואפילו "מרשמלו אפוי"), אבל בזמן האחרון אני מנסה לעבור לפירות יבשים. זה קל יותר ממה שחשבתי.
קצב הריצה: שאלו פה איך אני רץ בקצב של 5:30 (דקות לקילומטר) או 5:45 אבל מקווה לרדת מ-3:25 במרתון, שזה אומר קצב ממוצע של 4:52 דקות לקילומטר. התשובה היא שהמרתון אמור להיות אירוע חד פעמי של מאמץ, לא משהו שעושים במהלך תקופת האימונים באופן קבוע. אין שום דרך לרוץ בשיא הכח באימונים בלי להיפצע, או סתם להתייאש.
למדתי שבריצה – ולא משנה לאיזו מטרה או מרחק - יש שלושה אתגרים, שחשיבותם בסדר יורד: התמדה, מרחק וקצב. הכי חשוב להתמיד במספר האימונים השבועי. זה הדבר העיקרי שכל אחד צריך להתרכז בו. אחר כך צריך להעלות את מנת הקילומטרים, ורק בסוף אפשר להתעסק עם הקצב – אבל לא הכרחי. כרגע אני עוסק בהעלאת כמות הקילומטרים, ורק מדי פעם אני מנסה להגביר את הקצב בריצה. בחודש-חודשיים לפני המרתון אנסה לעבוד על הקצב.
אגב, הגישה הזו היא מהפכה מבחינתי. פעם הייתי רץ הרבה יותר מהר באימונים, אבל בשנים האחרונות אני סובל מכאבים ומפציעות, והרבה מהדברים שקראתי באינטרנט מדברים על הורדת הקצב כמפתח לריצה נכונה ובריאה. לתחושתי, ד"ר גוגל צדק. בשנה האחרונה, שבה אני רץ משמעותית יותר לאט מבעבר, אני עושה יותר קילומטרים, וקל לי יותר לצאת מהבית. אם כל זה יעזור לי להוציא תוצאה טובה יותר, נדע בסוף פברואר.

ללכת על כוכב


יום שלישי, 10 בדצמבר 2019

יום שלישי, 26 בנובמבר 2019

יומן ריצה 2 - נועם שיזף טור מס' 10

יומן ריצה 2
טור מספר 10
פורסם לראשונה בדה-באזר

מרחק: 32.25  ק"מ        
זמן: 3:00:09        
קצב: 5:35      
דופק ממוצע: 140        
מסלול: חוף העלייה ביפו-הממדיון בפארק הירקון.

כל המרתונים שונים אלו מאלו, כל הרצים שונים אלו מאלו, ואיכשהו, כולם נשפכים בקילומטר ה-32. יש רצים שמתייחסים לקילומטר ה-32 בתור האמצע האמיתי של המרתון, כי המאמץ בעשרה קילומטרים הבאים שקול למאמץ בשלוש השעות הקודמות. אני לא מסכים: עשרת הקילומטרים האחרונים הרבה יותר קשים מהשלושים הקודמים. אין בכלל מה להשוות.

פעם בשבוע, כשאני עובר בפינה של אלנבי והירקון בתל אביב – שם בערך נמצא הקילומטר ה-33 במרתון – אני מצטמרר. בחופשה המשפחתית בצפון, בנסיעה בין דגניה לצומת צמח, הלב שלי צונח לתחתונים. זה המקום. הקילומטר ה-32 של מרתון טבריה. את שלושים הקילומטרים הראשונים במרתון אפשר לזייף – לרוץ מהר גם כשלא התאמנתי מי יודע מה, או סתם ביום חלש. בקילומטר ה-33 השקרים נחשפים. במרתון טבריה האחרון הרגשתי מעולה עד הסיבוב, סבבה גם אחרי, ובום, בקילומטר ה-32 שום דבר כבר לא עזר.

כמו שכתבתי כאן בעבר, בכל ארבעת המרתונים האחרונים שלי הוצאתי אותה תוצאה: 3:30 שעות. המטרה במרתון תל אביב הנוכחי היא לרדת מ-3:25. פעם אחת אחרונה לחזור לטווח התוצאות שהיה לי לפני גיל 40. פעם אחת, שאחריה אני ארוץ רק בשביל הכיף. אולי.

בשביל להוציא את התוצאות של גיל שלושים פלוס, אני צריך להתאמן הרבה יותר ממה שעשיתי בעבר. אני לא יכול להסתפק בארבע ריצות בשבוע, בשלוש-ארבע ריצות מעל שלושים קילומטר לאורך כל תקופת האימונים, בחודש אחד של 300 קילומטרים. אני צריך לרוץ חמש פעמים בשבוע, להגיע לשמונה ריצות של שלושים פלוס לפחות, לכמה שבועות של תשעים קילומטרים, לשלושה חודשים של 300 קילומטר ומעלה. כשאתה צעיר אתה יכול לעגל פינות ולא לשאת בתוצאות. בגיל 45 צריך להיות יסודי, עקבי ודייקן, וגם אז ההצלחה לא מובטחת.

אני לא עובד עם מאמן ולא עם תוכנית אימונים קבועה מראש, אבל יש לי בראש איזו תוכנית כללית: עד לקיץ רצתי שלוש פעמים בשבוע, רק בשביל לשמור על קצת כושר. בחופשה בפורטוגל באוגוסט עברתי לחמש פעמים. בחגים באוקטובר עברתי את ה-60 קילומטר בשבוע. עכשיו אני מתעסק עם הריצות הארוכות. זה הקטע הכי חשוב. אם אני אעשה מספיק ריצות כאלו, אני אוכל לדחוף את המשבר של הקילומטר ה-32 במרתון קדימה. לקילומטר ה-36, או עדיף, ל-38. התוכנית לחודש נובמבר היתה לרוץ 26 קילומטר בשבת אחת, 28 בשבת אחריה, 30 בשבת אחריה, 32 בשבת אחריה, ואז שבת עם ריצה קצרה למנוחה בסוף החודש, וחזרה לשלושים פלוס בדצמבר.

כבר חודש שאני מרגיש עייף רוב שעות היום, למעט בשעה-שעתיים אחרי הקפה השני שלי בבוקר. משימות מורכבות שלא נכנסות לחלון הזמן הזה כבר לא ייעשו לעולם. ריצת השלושים קילומטרים בשבת שעברה הסתיימה בשלום, אבל אחר כך דברים התחילו להשתבש. ביום ראשון הצטננתי ממש. מזג האוויר היבש היה סיוט. האף שלי הרגיש כמו נייר זכוכית. העיניים שלי היו אדומות. בריצות על החוף הרגשתי בין השיניים את החול שהרוחות הדרומיות נשאו. פתאום גם נהיה קר מאוד בשש בבוקר. על החוף ראיתי לפחות שלושה אנשים אחרים רצים עם טישו ביד, והתעודדתי קצת. אחווה של רצים, או של מנוזלים.

פעם הייתי מפסיק לרוץ בשבועות שבהם הייתי חולה, אבל גיליתי שזה לא הכרחי, כל עוד אין לי חום. עם צינון רגיל אפשר לרוץ, רק קצת יותר לאט. זה עניין מוזר: במצבים האלו אני יכול לצאת בחמש וחצי בבוקר ל-14 קילומטר, אבל אני לא מסוגל לשבת מול המחשב לעבוד. ואולי זה לא מוזר בכלל. על ריצה אחת כן ויתרתי השבוע – האימון הראשון שהחמצתי בשלושת החודשים האחרונים. כמובן שהרגשתי באותו היום כמו כישלון. שבת הגיעה. ריצת ה-32 קילומטר. המרחק הזה.

32 קילומטרים זו ריצה של שלוש שעות. המטרה הראשונה של הריצות האלו היא להרגיל את הגוף להיות במאמץ בלתי פוסק במשך הזמן הזה. עוד לא התאוששתי לגמרי מהצינון אז החלטתי להתחיל לרוץ לאט מאוד, ולראות כבר איך יהיה בהמשך. בגלל הקור והיובש, מרחתי וזלין בין האצבעות של הרגליים (למנוע יבלות), במפשעה (למנוע שפשפות), ועל הפטמות (שפשפות ודימום). הכנתי לי להאזנה פרק שהמליצו לי עליו מתוך This American Life, תוכנית הדגל של הרדיו הציבורי בארצות הברית, ויצאתי לדרך ברבע לשבע, עם השירים הלא ברורים ש-88FM  שמים בשעות האלו.

הפודקסט היה מצוין. הוא עסק בקורבנות של חיות. הקטע הפותח היה על האופן שבו מנהג הקרבת הקורבנות נעלם מהדת; אחר כך שמעתי סיפור של אשה מפורטלנד שמלמדת אנשים להרוג ולשחוט בעצמם את החיות שהם אוכלים; סיפור על הכלבים ששירתו בצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה (לצבא לא היה עוד חיל כלבים, אז הם גייסו את חיות המחמד של 150 אלף אמריקאים. רבים מהם קיבלו אחר כך דואר רשמי שהודיע שיקירם נהרג בפעילות צבאית). הקטע האחרון היה על היחסים המשונים בין אירה גלאס, המנחה המפורסם של This American Life, לבין הכלב שלו.

התוכנית היתה ארוכה ממה שחשבתי, וכשהיא הסתיימה כבר הייתי בקילומטר ה-17. כבר לא היה קר, והשירים ברדיו השתפרו. אכלתי שני תמרים. המחשבות שלי נדדו והקילומטרים עברו. באזור הספורטק הרגשתי דבר מוזר: פתאום הריצה הפכה קלה והקצב שלי עלה יותר ממה שתכננתי. בהתחלה ניסיתי להילחם בזה ולרוץ לאט יותר אבל אחרי כמה זמן ויתרתי. דניאל קרן, שרץ את מרתון הסהרה ומרתון אנטארטיקה, אמר פעם שבימים מהירים צריך לרוץ מהר ובימים איטיים לרוץ לאט.

בשבתות קודמות הריצה הפכה קשה מאוד באזור גני יהושע, אבל הפעם הרגשתי פגז. כל האימונים האלו השתלמו. הסתובבתי ליד הממדיון, ושמתי בספוטיפיי אינדי ישראלי. שכחתי לאכול את התמר האחרון, ופתאום הגעתי לפנייה לאבן גבירול, לכיוון הבית. הרגשתי שאני יכול להמשיך לרוץ, לרוץ ולרוץ.