טור מספר 13
מרחק: 13.46 ק"מ זמן: 1:11:20
קצב: 5:18 דופק ממוצע:
144
מסלול: דולפינריום-מציצים
הכלים נערמים בכיור. הילדים מתעוררים באמצע הלילה. רשימת המטלות
הדחופות בעבודה מתארכת, האינבוקס מלא במיילים והוואטסאפ מפוצץ מתזכורות לבדוק את
המייל. היום אני בן 45, וכל מה שאני עושה זה לרוץ.
זה תמיד ככה, בשבוע של היומולדת שלי. כל שנה אני רץ את מרתון תל אביב
(בפברואר) או טבריה (ינואר), מה שאומר שדצמבר הוא חודש אינטנסיבי במיוחד באימונים.
בשנה שעברה הייתי בנסיעת עבודה לניו יורק בשבוע הזה. המפיק, הבמאי והצלם שעבדתי איתם
יצאו לטיול ברכב ביום החופשי; אני יצאתי לרוץ. בערב הם הזמינו אותי למסעדה יקרה,
ואני רק רציתי לישון. גם השנה, ביומולדת, כל מה שרציתי זה לישון.
חמש ריצות ארוכות בשבוע זה הרבה. אני עושה מרתונים כבר יותר מעשור,
וכל שנה אני מופתע מחדש בדצמבר. כמה הריצות ארוכות, וכמה אני עייף. בשבת הקודמת
יצאתי לריצה של 36 קילומטרים. בראשון למה שקוראים "ריצת שחרור".
בתיאוריה, זו ריצה קלילה ונעימה שעוזרת להפיג את המתח בשרירים אחרי הריצה הארוכה
של שבת. בפועל, זה סיוט עם ברכיים כואבות ומוטיבציה אפסית. ביום שלישי יצאתי לריצת
13 מהירה. ביום רביעי יצאתי לריצת 13 בקצב בינוני. ביום חמישי עשיתי עוד 11
קילומטר בקצב שיכולתי, שלא היה משהו מיוחד בכלל. בחמש וחצי בערב נכנסתי למיטה עם
שעון מכוון לחצי שעה, ונרדמתי תוך שנייה. קמתי, התארגנתי ויצאתי בלי כח לחגוג את
יומההולדת עם כמה חברים קרובים. ישבנו בבר וסיפרתי להם כמה אני עייף. בעשר בערב הם
רצו להמשיך לעוד מקום, אני המשכתי למיטה. ובשבת היתה עוד ריצה של שעתיים וחצי.
והיום עוד "ריצת שחרור". בחמש וחצי בבוקר. כשחושך בחוץ. וקר.
שתי הברכיים כואבות. הגב גם כן. השכמות תפוסות. והדבר המדאיג ביותר
הוא כאב חדש בגיד אכילס, שלא היה לי בעבר. אחרי שברי הליכה, גיד האכילס הוא הפציעה
הכי נפוצה אצל חובבים. ריצה זה לא תחביב, זה עינוי. זה מחנה עבודה צפון קוריאני.
זו הפרעה נפשית וטעות המונית של אנשים עם יותר מדי זמן פנוי.
כבר שבועיים שאני מצונן. זה בא והולך אבל לא נעלם ממש אף פעם. אני קם
בחמש ורבע עם גרון מלא ואף סתום. אני מדדה על הטיילת עם נזלת, יורק ליחה ומנגב את
האף בחולצה. זה גם מגעיל וגם כואב. מסביב קבוצות ריצה של אנשי הייטק בני חמישים
וחמש עוקפים אותי תוך כדי פטפוטים על הפרויקט החדש. בחורות צעירות מדלגות על קצות
האצבעות כמו איילות. ואני נגרר בחצי צליעה-חצי ריצה, משתעל ויורק, ובעיקר מרחם על
עצמי ומקלל את הריצה ואת האופי המחורבן שלי שבחר בו.
למה בעצם אנחנו רצים מרתונים? כבר אין בזה שום ייחוד או סטייל. כולם
רצים במילא. עופרי אילני כתב יפה השבוע במוסף הארץ על האופן שבו התרבות המערבית
אימצה את אידאל הכושר בעשורים האחרונים. המעשה החתרני באמת, הוא אמר, זה להיות
בטטת כורסה. אני חושב שהוא צודק. לפעמים אני מרגיש שמתישהו באזור גיל שלושים כל
החיים שלי הפכו לריצה. בין עבודות, בין הבית לסידורים, בין ריצה לעוד ריצה. ככה זה
אמור להיות?
*
אני זוכר מתי הריצה נכנסה לחיים שלי. הייתי ילד נמוך וצנום. ביסודי
התביישתי להוריד חולצה ליד הבנים מהכיתה, ובתיכון פיתחתי מבוכה איומה ביחסים עם
הבנות. בכיתות ט-י' הייתי השני הכי נמוך מתוך 120 בנים בשכבה (האדם החשוב בעולם מבחינתי
היה הילד הנמוך יותר). גם לא הייתי זריז או גמיש במיוחד. בריצת מאה מטר גמרתי עם
האחרונים. אפילו בכדורגל, שממש אהבתי, לא הייתי טוב: השליטה שלי בכדור היתה
בינונית, והבעיטות היו פשוט חלשות מדי.
פעם המורה לספורט שלח אותנו לריצות על מסלול ההקפה הגדול שמסביב
למגרש, בזמן שהוא ליווה אותנו על אופניים וזרק ססמאות מוטיבציה כמו "שיזף, אם
לא תתחיל לזוז אני אתן לך חמש בסוף השנה ולא תהיה לך בגרות". בסיבוב הראשון
זה לא עזר במיוחד וכל הכיתה עקפה אותי בסערה. בסיבוב השני התקרבתי לדבוקה המרכזית.
בסיבוב השלישי מצאתי את עצמי בשליש הראשון. לא הראשון, אבל יותר מסתם לא רע. אחד
מהטובים.
הסיפור הזה חזר על עצמו בצבא. כשכולם עשו 12 או 18 מתח, אני התפתלתי
כמו תולעת ועשיתי אחד וחצי, בזמן שהסמל קורא לי צ'יקמוק וכוסית. אבל באלפיים מטר
גמרתי בין הראשונים. אף פעם לא ראשון, אגב, אבל בדרך כלל בין המובילים. אני זוכר
שכמה מהחיילים במחלקה ממש אמרו לי כמה הם הופתעו לראות אותי רץ ככה.
כשאני מסתכל אחורה על העשרים שנה האחרונות, אני חושב שבכל פעם בחיים
שהרגשתי משועממם או חסר נחת, בכל תקופת מעבר שלא ידעתי מה קורה איתי, בפרידה מחברה
או בין עבודות, ניסיתי לרוץ. לא התמדתי בזה, אבל זה תמיד הלך לא רע, העניין הזה של
הריצה. אחר כך כבר רצתי בערך חצי מהשנה, ומרתון בסוף השנה.
הריצה נתנה לי סיבה לא לשתות או לעשן במשך היום (לפני ריצת ערב) או
לקום בשעה הגיונית (כשרצתי בבוקר). העייפות מהריצה עזרה לי להירדם בלילות קשים.
תוכנית האימונים עשתה סדר בשבוע הקרוב, ובזה שאחריו. הנשימה הקבועה בריצה גרמה
לראש להצטלל ולהתמקד. הריצה נתנה אומץ ושקט להתמודד עם החיים.
בשלוש השנים האחרונות אני רץ תמיד, למעט שבועיים-שלושה של מנוחה אחרי
המרתון. גם כשחשוך בחוץ וקר, אני יודע שהדבר הנורא באמת בכאבים המתגברים הוא לא
הצליעה ולא העייפות, ואפילו לא הכאב עצמו, אלא רק המחשבה שבעוד כמה שנים אני כבר
לא אוכל לרוץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה