טור מספר 12
מרחק: 36.04 ק"מ זמן: 3:20:24
קצב: 5:34 דופק ממוצע: 139
מסלול: עג'מי
– איצטדיון רמת גן
בשנה שעברה גרנו שבוע בבית מבודד בהרים בכרתים. הדרך לשם כללה
פיתולים, קפיצות וטלטולים בלי סוף, והייתי מתוח וקפוץ כל הנהיגה, בין השאר כי
לחיצה לא נכונה על הדוושה היתה שולחת את כל המשפחה לתהום, במובן המילולי ביותר.
אבל הבית עצמו היה מקסים, כמעט על ראש ההר, בין גפנים ועצי תאנה. יצאתי מהאוטו,
הוצאתי את המזוודות מתא המטען, ומיד הרגשתי כאילו מישהו תקע לי סכין בין הצלעות.
הכרתי את התחושה הזו מהפעם הקודמת, 15 שנה קודם לכן, כשעזרתי לחבר להוביל מכונת
כביסה, וידעתי שעכשיו כבר אין מה לעשות, ושבשעות הקרובות המצב יהפוך גרוע יותר.
ככה זה כשנתפס הגב.
את רוב השבוע שלאחר מכן ביליתי במיטה, מקשיב לציקדות ולדבורים (לא היה
אינטרנט), וקורא את הביוגרפיה של משה דיין. כל בוקר יצאתי לחצי ריצה-חצי הליכה
כפופה של 2-3 קילומטרים, אחר כך ד' מרחה עלי ג'ל וולטרן בזמן שאני גנחתי ונאנחתי.
כל תוכנית האימונים של השנה שעברה השתבשה. כשכבר חזרתי לרוץ ממש הייתי חייב להעמיס
המון קילומטרים, ואז הכאב בברך ימין, שאני מרגיש בעוצמות משתנות כבר שלוש שנים,
הפך גם הוא ממטרד לבעיה. חודש לפני מרתון טבריה הייתי צריך להפסיק את אחת הריצות –
משהו שלא קרה לי כבר שנים – פשוט כי לא הצלחתי ללכת.
לפני שבועיים, אחרי ריצה מוצלחת של 32 קילומטר, כאב הגב התחיל שוב,
אבל בקטנה. היום, באזור הקילומטר השלושים, גם הברך התחילה לסמן שהיא שם. העניין באימונים
למרתון הוא שהגוף מתחזק באופן לא מאוזן. השרירים מסתגלים לעומס הכי מהר, אבל העצמות,
הגידים, הסחוסים, ומי יודע מה עוד, מפגרים הרחק מאחור. לכן פציעות מגיעות דווקא
כשאנשים מרגישים הכי טוב עם עצמם – השרירים התחזקו אבל הברכיים התמוטטו.
*
כל מי שרץ באופן קבוע מרחקים גדולים נפצע. ככה זה כשקמים בוקר אחד
ומחליטים לעסוק בענף אולימפי. כשחושבים על זה, זה מפתיע שחובבנים לא נפצעים הרבה
יותר.
שבר ההליכה הראשון שלי קרה כשהתאמנתי למרתון הראשון שלי. כשאני חושב
על האימונים האלו אני מתפלא שיצאתי כל כך בזול: רצתי מתי שבא לי, לפעמים ביום
ולפעמים באמצע הלילה – עבדתי אז משמרות ערב במעריב – היו שבועות שרצתי שלוש פעמים
והיו שבועות של ארבע, ישנתי כמה שיצא לי, הלכתי למסיבות ולהופעות, עישנתי, שתתי,
ועדיין הצלחתי להעלות את המרחקים, לרוץ 15 קילומטרים, אחר כך 20, אחר כך 25. אז, באזור
שבין ה-25 ל-30 קילומטרים, הרגשתי תחושה מוזרה ברגל, כאילו משהו בתוכה מגרד או מדגדג.
זה לא היה בדיוק כאב, אלא חוסר נחת, ושמתי לב שאני מזיז את הרגל הרבה מתחת לשולחן
כדי למצוא תנוחה נוחה יותר. הדבר המוזר היה שהתחושה נעלמה כשרצתי – המשכתי להרגיש
מצוין באימונים, ולסיים ריצות ארוכות יותר ויותר.
בשלב הבא הייתי מרגיש את אי הנחת המטרידה ברגל בלילות, וגם ברגל
השנייה (אם כי באופן מתון יותר). התהפכתי והתהפכתי וניסיתי למצוא תנוחה שבה אני לא
ארגיש את הרגליים. כשאנחנו בריאים אנחנו לא חושבים על אברים בגוף; אבל בפציעה
המטרד הופך לאובססיה. החלו לי חלומות מוזרים, בעיקר מז'אנר הרגליים הכבדות, שבהם
אני מתקשה לרוץ או ללכת. בשלב הזה נגמרו לי הרציונליזציות וההכחשות והלכתי לקופת
חולים. הרופא אמר לי להפסיק לרוץ והפנה אותי למיפוי עצמות. כמה ימים אחר כך הוא
הצביע על הסימן הבוהק שהותיר בתמונה הנוזל הרדיו-אקטיבי שהזריקו לי, ואמר שיש לי שברי
הליכה.
בטירונות, הפלוגה שלי שברה את שיא צה"ל בשברי הליכה. לא היינו
סיירת או יחידה מיוחדת, סתם טירוני חי"ר עם מפקדים שקצת יצאו מדעתם. אחרי
שיותר מחצי הפלוגה אובחנה כסובלת משברים בדרגה כזו או אחרת, וכמה מהחיילים הושמו
בגבס, נחתה בבסיס חבורת קצינים מחיל הרפואה, ובבת אחת היחס אלינו השתפר פלאים. אחר
כך עצרו לנו את האימונים לגמרי, ואם אני זוכר נכון, גם הדיחו את המ"פ. הנקודה
היא שלכל אורך התקופה הזו, לא היו לי שברי מאמץ. לא משנה כמה קיוותי ורציתי, כמה
שניסיתי להפריז בכל מיני סמפטומים בבדיקות הרפואיות שעשו לכל החיילים בפלוגה שוב
ושוב, נשארתי בין הבודדים במחלקה שהמשיכו להתאמן כרגיל, עם האפוד המלא והאר.פי.ג'י.
רק עכשיו, עשר שנים מאוחר יותר, בנסיבות שנכנסתי אליהן מרצוני החופשי והטוב, הבנתי
סוף סוף איך שבר מאמץ מרגיש, ומה הייתי צריך לומר אז לרופאים בבסיס בשביל
גימ"לים.
גם הרופא במכבי נתן לי גימ"לים: חודש וחצי בלי ריצה, אחר כך חזרה
הדרגתית, ותשכח מהמרתון. נחתי לחודש, חזרתי בבת אחת, רצתי את המרתון, הכאבים חזרו
כמובן, אבל זה כבר היה אחרי שסיימתי את התחרות, ויכולתי לנוח באמת.
בסך הכל, אותה פציעה היתה חוויה מועילה. בשנים הבאות, כשהרגשתי את אי
הנחת המטריד ברגליים מתחיל, הורדתי קצת במאמץ ולפעמים הפסקתי לרוץ לגמרי לשבוע או
שניים; הכאב חלף ואז חזרתי להתאמן כרגיל. הרגשתי שלמדתי להכיר הבט מסוים בגוף שלי,
ולעכבר משרדים כמוני, שמבלה את רוב שעות העבודה מול המחשב, זה לא היה דבר רע בכלל.
אבל שברי הליכה זו פציעה של אנשים צעירים, שדוחפים את עצמם יותר מדי. הפציעות שיש
לי עכשיו הן מסוג אחר לגמרי.
*
ללואי סי.קיי ז"ל היה מערכון שבו הוא מספר על פגישה עם הרופא
בגלל איזה כאב בברך שממנו הוא סבל. הרופא רשם לו כדורים ופיזותרפיה לשבועיים, ולואי
שאל "ואז הכאב אמור לעבור?" "לא", אמר הרופא, כאילו זו שאלה
מפגרת במיוחד. "הוא לא יעבור. הוא יימשך עד שאתה והכאב המזוין שלך
תמותו".
לפני שלוש שנים התחיל לי כאב בברך שלא הפסיק. כאב קל, שהפך מטריד יותר
כשהאימונים הפכו יותר אינטנסיביים. אפילו לקרוא לזה כאב זה מוגזם. זה לא בדיוק
שהברך כואבת. אבל כשאני פונה או עושה תנועה חדה מדי, עובר איזה זרם חשמלי שמהמם
אותי לשבריר שנייה, ומסמן לי איפה הגבול שלי. אחר כך, באזור השעה השנייה של הריצה,
הזרם הזה פשוט מתיישב שם, מגביל לי את האורך של הצעדים, ושואל אותי מתי כל העניין
הזה הולך להסתיים. בשעה השלישית הוא כבר הופך גס רוח, ומודיע לי שאם אני לא אגמור
את הריצה בקרוב, הוא יסיים אותה בעצמו. כדי להוכיח שהוא רציני, הוא גם נודד לברך
השנייה.
אפשר להתאמן עם הכאב הזה. לפעמים, בעיקר כשצריך לרדת מדרגות, הצעדים
נראים קצת רובוטיים ומצחיקים. ככל שאני יותר בכושר, הכאב מופיע רחוק יותר בריצה,
או בשלב מאוחר יותר במחזור השבועי של האימונים. זו הסיבה שהשנה הארכתי את תוכנית
האימונים למרתון בחודשיים – כדי לרמות את הכאב ולגרום לו להופיע רק אחרי שלוש וחצי
או ארבע שעות ריצה – כלומר אחרי שאני אגמור את התחרות. אבל הכאב לא טיפש ויש לו גם
טריקים משלו, כמו להיעלם לגמרי לשעה ואז לקרוא לכאב הגב שיעשה במקומו הופעה בלתי
צפוייה לחלוטין.
באתרי הריצה מסבירים שבפציעה צריך ללכת לרופא ובינתיים לעבור לאימונים
שלא מפעילים לחץ על השלד, ובמיוחד לריצה בתוך בריכה, שנחשבת לעניין בריא במיוחד.
לצערי אין לי בריכה, ולרופא החלטתי שאלך רק אחרי המרתון, כדי שהוא לא יגיד לי
להפסיק להתאמן וישבש לי את התוכניות לחלוטין. זו נראית לי החלטה הגיונית מכיוון
שקיבלתי אותה בנסיבות דומות גם בשנתיים הקודמות. אחרי המרתון, כשחזרתי לרוץ רק פעמיים-שלוש
קלילות בשבוע, הכאבים פחתו ושכחתי מכל העניין.
יש מצב שגם הכאב הזה הוא ירושה מהצבא – לקראת סיום השירות קרעתי את
המיניסקוס – ויכול להיות שהוא תוצאה של 13 מרתונים, של תוכניות אימון לא טובות, של
אימונים ללא תוכנית, של תוכניות טובות שנקטעו בגלל העבודה, הילדים, הנסיעות
לחו"ל, ובקיצור, החיים עצמם. כל זה כבר לא משנה. הכאב המזויין איתי, עד הקבר.
בינתיים הוא עוד מרשה לי לרוץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה