יומן ריצה 2 - נועם שיזף טור מס' 10

יומן ריצה 2

טור מספר 10

פורסם לראשונה בדה-באזר

https://www.facebook.com/WeAreDebuzzer/

מרחק: 32.25  ק"מ        

זמן: 3:00:09        

קצב: 5:35      

דופק ממוצע: 140        

מסלול: חוף העלייה ביפו-הממדיון בפארק הירקון.

כל המרתונים שונים אלו מאלו, כל הרצים שונים אלו מאלו, ואיכשהו, כולם נשפכים בקילומטר ה-32. יש רצים שמתייחסים לקילומטר ה-32 בתור האמצע האמיתי של המרתון, כי המאמץ בעשרה קילומטרים הבאים שקול למאמץ בשלוש השעות הקודמות. אני לא מסכים: עשרת הקילומטרים האחרונים הרבה יותר קשים מהשלושים הקודמים. אין בכלל מה להשוות.

פעם בשבוע, כשאני עובר בפינה של אלנבי והירקון בתל אביב – שם בערך נמצא הקילומטר ה-33 במרתון – אני מצטמרר. בחופשה המשפחתית בצפון, בנסיעה בין דגניה לצומת צמח, הלב שלי צונח לתחתונים. זה המקום. הקילומטר ה-32 של מרתון טבריה. את שלושים הקילומטרים הראשונים במרתון אפשר לזייף – לרוץ מהר גם כשלא התאמנתי מי יודע מה, או סתם ביום חלש. בקילומטר ה-33 השקרים נחשפים. במרתון טבריה האחרון הרגשתי מעולה עד הסיבוב, סבבה גם אחרי, ובום, בקילומטר ה-32 שום דבר כבר לא עזר.

כמו שכתבתי כאן בעבר, בכל ארבעת המרתונים האחרונים שלי הוצאתי אותה תוצאה: 3:30 שעות. המטרה במרתון תל אביב הנוכחי היא לרדת מ-3:25. פעם אחת אחרונה לחזור לטווח התוצאות שהיה לי לפני גיל 40. פעם אחת, שאחריה אני ארוץ רק בשביל הכיף. אולי.

בשביל להוציא את התוצאות של גיל שלושים פלוס, אני צריך להתאמן הרבה יותר ממה שעשיתי בעבר. אני לא יכול להסתפק בארבע ריצות בשבוע, בשלוש-ארבע ריצות מעל שלושים קילומטר לאורך כל תקופת האימונים, בחודש אחד של 300 קילומטרים. אני צריך לרוץ חמש פעמים בשבוע, להגיע לשמונה ריצות של שלושים פלוס לפחות, לכמה שבועות של תשעים קילומטרים, לשלושה חודשים של 300 קילומטר ומעלה. כשאתה צעיר אתה יכול לעגל פינות ולא לשאת בתוצאות. בגיל 45 צריך להיות יסודי, עקבי ודייקן, וגם אז ההצלחה לא מובטחת.

אני לא עובד עם מאמן ולא עם תוכנית אימונים קבועה מראש, אבל יש לי בראש איזו תוכנית כללית: עד לקיץ רצתי שלוש פעמים בשבוע, רק בשביל לשמור על קצת כושר. בחופשה בפורטוגל באוגוסט עברתי לחמש פעמים. בחגים באוקטובר עברתי את ה-60 קילומטר בשבוע. עכשיו אני מתעסק עם הריצות הארוכות. זה הקטע הכי חשוב. אם אני אעשה מספיק ריצות כאלו, אני אוכל לדחוף את המשבר של הקילומטר ה-32 במרתון קדימה. לקילומטר ה-36, או עדיף, ל-38. התוכנית לחודש נובמבר היתה לרוץ 26 קילומטר בשבת אחת, 28 בשבת אחריה, 30 בשבת אחריה, 32 בשבת אחריה, ואז שבת עם ריצה קצרה למנוחה בסוף החודש, וחזרה לשלושים פלוס בדצמבר.

כבר חודש שאני מרגיש עייף רוב שעות היום, למעט בשעה-שעתיים אחרי הקפה השני שלי בבוקר. משימות מורכבות שלא נכנסות לחלון הזמן הזה כבר לא ייעשו לעולם. ריצת השלושים קילומטרים בשבת שעברה הסתיימה בשלום, אבל אחר כך דברים התחילו להשתבש. ביום ראשון הצטננתי ממש. מזג האוויר היבש היה סיוט. האף שלי הרגיש כמו נייר זכוכית. העיניים שלי היו אדומות. בריצות על החוף הרגשתי בין השיניים את החול שהרוחות הדרומיות נשאו. פתאום גם נהיה קר מאוד בשש בבוקר. על החוף ראיתי לפחות שלושה אנשים אחרים רצים עם טישו ביד, והתעודדתי קצת. אחווה של רצים, או של מנוזלים.

פעם הייתי מפסיק לרוץ בשבועות שבהם הייתי חולה, אבל גיליתי שזה לא הכרחי, כל עוד אין לי חום. עם צינון רגיל אפשר לרוץ, רק קצת יותר לאט. זה עניין מוזר: במצבים האלו אני יכול לצאת בחמש וחצי בבוקר ל-14 קילומטר, אבל אני לא מסוגל לשבת מול המחשב לעבוד. ואולי זה לא מוזר בכלל. על ריצה אחת כן ויתרתי השבוע – האימון הראשון שהחמצתי בשלושת החודשים האחרונים. כמובן שהרגשתי באותו היום כמו כישלון. שבת הגיעה. ריצת ה-32 קילומטר. המרחק הזה.

32 קילומטרים זו ריצה של שלוש שעות. המטרה הראשונה של הריצות האלו היא להרגיל את הגוף להיות במאמץ בלתי פוסק במשך הזמן הזה. עוד לא התאוששתי לגמרי מהצינון אז החלטתי להתחיל לרוץ לאט מאוד, ולראות כבר איך יהיה בהמשך. בגלל הקור והיובש, מרחתי וזלין בין האצבעות של הרגליים (למנוע יבלות), במפשעה (למנוע שפשפות), ועל הפטמות (שפשפות ודימום). הכנתי לי להאזנה פרק שהמליצו לי עליו מתוך This American Life, תוכנית הדגל של הרדיו הציבורי בארצות הברית, ויצאתי לדרך ברבע לשבע, עם השירים הלא ברורים ש-88FM  שמים בשעות האלו.

הפודקסט היה מצוין. הוא עסק בקורבנות של חיות. הקטע הפותח היה על האופן שבו מנהג הקרבת הקורבנות נעלם מהדת; אחר כך שמעתי סיפור של אשה מפורטלנד שמלמדת אנשים להרוג ולשחוט בעצמם את החיות שהם אוכלים; סיפור על הכלבים ששירתו בצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה (לצבא לא היה עוד חיל כלבים, אז הם גייסו את חיות המחמד של 150 אלף אמריקאים. רבים מהם קיבלו אחר כך דואר רשמי שהודיע שיקירם נהרג בפעילות צבאית). הקטע האחרון היה על היחסים המשונים בין אירה גלאס, המנחה המפורסם של This American Life, לבין הכלב שלו.

התוכנית היתה ארוכה ממה שחשבתי, וכשהיא הסתיימה כבר הייתי בקילומטר ה-17. כבר לא היה קר, והשירים ברדיו השתפרו. אכלתי שני תמרים. המחשבות שלי נדדו והקילומטרים עברו. באזור הספורטק הרגשתי דבר מוזר: פתאום הריצה הפכה קלה והקצב שלי עלה יותר ממה שתכננתי. בהתחלה ניסיתי להילחם בזה ולרוץ לאט יותר אבל אחרי כמה זמן ויתרתי. דניאל קרן, שרץ את מרתון הסהרה ומרתון אנטארטיקה, אמר פעם שבימים מהירים צריך לרוץ מהר ובימים איטיים לרוץ לאט.

בשבתות קודמות הריצה הפכה קשה מאוד באזור גני יהושע, אבל הפעם הרגשתי פגז. כל האימונים האלו השתלמו. הסתובבתי ליד הממדיון, ושמתי בספוטיפיי אינדי ישראלי. שכחתי לאכול את התמר האחרון, ופתאום הגעתי לפנייה לאבן גבירול, לכיוון הבית. הרגשתי שאני יכול להמשיך לרוץ, לרוץ ולרוץ.