יום שבת, 23 בנובמבר 2019

מסעותיי עם דודה קאיה במדבר יהודה / 2005


מסעותיי עם דודה קאיה במדבר יהודה / 2005

ביום ששי בצהריים התבוננתי משפת מצוק גבוה אל הים במזרח. ששי נחשב אצל הספנים בימים עברו כיום פסול הפלגה. אמונות טפלות סבבו יום זה, אבל דודתי מבטלת אמונות טפלות במבט. הדודה לוקחת אותנו למדבר בעשר, הודיע לי חבר. אבל, הדודה חייבת לחזור לקבלת שבת.

בבוקר היה חוף תל-אביב שומם כמדבר. הים היה חלבי מחול מתערבל וקצף לבן. שלוש דמויות תרגלו באיטיות מסע מורכב של תנועות ברוח העזה. במסע אחר, צף אדם עטוף זרועות מתכת וצינורות שקופים בקפסולה האדירה של בית החולים איכילוב. עסקנו באמנות הנוודים העירוניים: שתיית קפה הבוקר. אין-סוף מסעות פרטיים חוברים למארג אחד.

הדודה חצתה את הרחוב בשלווה אנינה. דודה נדיבה, רחבה, שטח הפנים שלה מטופח ואפור יורד בקווים מעוגלים בקארה מדויק, מכונית שטח כהלכתה. קאיה סורנטו. נהג בה חברי האופנוען. דבר שגרם לה הפתעה קלה משום שהדודה אינה רואה סיבה לרוץ לפתע עם צעירים. הרי אין שום ספק שהיא תגיע בדיוק לאן שהיא רוצה. ובאותו הזמן. 

כבורגנית מכובדת עטתה הדודה תכשיטים יקרים: מכשיר ניווט לוויני, על מדף הנהג, מחוץ לתושבתו, נח מחשב ניווט קטן, מחובר אליו בכבל פלסטי מצידו האחד ולדודה בחוט טבור פלסטי מצידו השני. טלפוניה סלולארית נחה בין המושבים. כמו טבעת פשוטה מימים בלתי מכופתרים, נתחבה מפת שטח מנייר מצופה למינציה בחריץ המסורתי שבין המושב לתא האחסון במרכז.

עלינו אל גב ההר, ענני הגשם הכבדים נעו אחרינו כחומה אפורה, עמוקה, מתגלגלת. גשם כבד עומד ליפול, שר בוב דילן. יציאה למסע משמעה מסע גם אל עצמך וזיכרונותיך. הגיאולוגיה של גבעות לקייה ובודרוס מהפכת את קווי הגובה המסולעים, מתפתלים על צידם. מחסומי הביטחון עם הגיאולוגיה הקטנה של קוביות בטון וערימות חול החוסמות את דרכי הגישה לכפרים הגדירו גבול שמורה חדש ישן.

בסיבובים מלאי הביטחון של הדודה החליק מחשב הניווט במעוף על פני מדף הנהג. זרוע זריזה לכדה אותו, מעלה זיכרון של מפקד טנק במלחמת יום כיפור. מה שנותר מהטען קשר שלו הייתה זרוע אחת ששמר עליה מכל משמר, מחזיר אותה למקומה כאשר החליקה הצידה עם סיבוב הצריח. רב חסד הוא הבורא כאשר הוא נועל אותנו בקפסולה בלתי נראית המגוננת עלינו מהרוח העזה שבחוץ. כך גם אנו מוגנים בקפסולה של חמוקי הדודה, מביטים החוצה דרך מגנים שקופים, רואים הכל ולא שומעים דבר.

על קו פרשת המים של גב ההר הביטה לרגע הדודה לאחור בחיוך קל כנוטה חסד אל חומת העננים העולה ומיתרי הכביש הנמתחים ואז השארנו מאחורינו את הכל וצללנו אל המדבר בצל הגשם שמתחת לפני הים, בירידה ארוכה על תוואי האוטוסטראדה העתידית לעמאן, של המזרח התיכון החדש.

האין זה כך בכל מסע? הוילון הראשון שאנו חוצים דרכו הוא פחדינו וזיכרונותינו. אנו מחזקים את עצמנו בלחן הנמשך של הסיפורים לקראת הרגע שבו הצעד הראשון בנתיב הזר מתחיל לעצב את הזיכרון הבא, שיצטרף בתורו, כפי שאמר סקוט פיצג'ראלד, אל סירת זיכרונותינו הזעירה החותרת באומץ כנגד הזרם הנושא אותנו ללא הרף לאחור, אל השכחה.

לעולם אינך יוצא לבד למדבר. תמיד באים אתך בממשות או בדמיון חברי הצוות. ראשית, האישה. דולציניאה זו יושבת לידך או בזיכרונך ולמענה אתה חוצה ישימון ונלחם בדרקון במומחיות וחירוף נפש. היא זאת שתגיש לה בגאווה את ראשו, או את כוס הקפה שהכנת ברוח העזה, ותניע את ראשך בביטול: אה, הרי זה מובן מאליו! איתה תקיים את השיח הפנימי שלך ותקים לתחייה לטיפות שגידלו אותך. שנית, או שני: הלוחם. בעל הנשק, הצייד ובמקרה שלנו, הצלם שירה ולכד רגעים חומקים, מוארים דרך דמעות גשם. שלישי, הקפטן. הנהג, מודד הדרך ומושל הזמן. רביעי, הטבח. אישיות טובת לב וצחקנית זו שכל רגע נכון מבחינתה לחלוק את טוב העולם ונופו בהפסקה מבורכת. ואני? אה, אני הוא רק הטרמפיסט האוסף את אבני החן של הזיכרונות. עם צוות זה הינך שלם ובלתי מנוצח, נכון לצנוח על כוכב זר ולהקים את הגזע האנושי מחדש.

ברגע שבו עוזבים את המוכר והידוע, הוילון השני נוכח פנינו: הכניסה לשטח. חברי הצוות, כל אחד מכונס בתוך עצמו, מרוכז וכבד ראש לקראת הלא נודע. היו שלום כביש ושירותים, היו שלום אזרחים שלווים במסלול הבטוח, היה שלום עולם. ומן הצד השני: שלום עולם חדש. הדרך, המעלה, הרכס, הרמות. והאופק. המבט מתרומם לאיטו, מתוך עצמך, מנקודות הציון האלקטרוניות, מהקווים המשורטטים, מהמכשירים והמפות והאביזרים. אנחנו בדרך. הו! הדרך! ולו רק עבור הרגע הזה שבו הדרך קיימת כנוכחות חיה. נמצא אותך, הדרך! נגשש בזהירות את המהמורות הראשונות, הירידה התלולה הראשונה, העלייה הראשונה, והלאה. נאהב אותך הדרך! התווים הנחשפים, עקבות אלו שהיו לפנינו, אנחנו מקנאים מעט אבל סלחניים: נו, אם עברו כאן… טוב שעברו כאן! נעבור גם אנו. נדהר עלייך ובתוכך! המשמעות, שבעיר הצפופה נעלמת ברקע המואר מדי, כמו הכוכבים, כאן היא ברורה ומובהקת: קדימה! דולציניאה העצמאית שלנו מתבוננת מעט בקנאה ותמיהה אל בת התחרות שלה אבל עוד מעט תהיה גם היא, סמוקת לחיים ונחיריים רוטטים, שבויה בקסמה של ריצת הגברים ואבן הדרך.

הדודה מרקדת בכובד ראש על מדרגות הסלע, עולה בחשיבות עצמית את המדרונות. היא אוצרת בתוכה מרחב חמים. תמונת המרחב הראשונה בחיי היא בתוך מקלט מואפל עם הדי אזעקות. דרי הבניין, זרים לרגע שכונסו יחדיו. ציפייה, אינטימיות. בחינה מוסתרת. קשב רציף. בדיקת גבולות זהירה. דריכות ואיזונים. הדיבור מכסה בפכפוך מרגיע, מייצב רגשות. מכונית, מטוס, ספינה בים, רכבות, תחנות, מלונות, מערות בהרים, מעליות, כיתות לימוד, חדרי המתנה, חדרי טיפול, חדרי מדרגות. מרחבים סגורים לקראת מימד חדש. מוזר הדבר: יצאנו החוצה אל הישימון הפתוח מתוך עיר הקופסאות והנה אנו בתוך קופסה.

יש שוני מהותי בין שוכן הקופסאות לבין ההלך שמחוץ להן וכל אחד צדיק באמונתו. שוכן הקופסה המהודרת חש בצד העונג והגאווה, אשמה קלה על הרכוש הכביר שהעניק לו האל הטוב. זאת, יחד עם זהירות מובנת לשמור על הפלא העיצובי והטכנולוגי הזה המייצג את הברק של החשיבה האנושית. לא ייתכן שברברים יניחו את ידם על כלי פלא זה וידהירו אותו כחמור פשוט. לא יעלה על הדעת שדודה כשלנו תמצא את עצמה דוהרת כפוחזת חסרת דעת ומראות צד עמוסה קרשים או שקי חשיש. עם כל הכבוד למימוש עצמי וסחף חושים, לא! פשוט לא! אנו מנופפים בפטרונות חששנית לרועה על חמור עם אוכף רקום והוא מנופף לנו חזרה. דו-קיום!

מצד שני, ההלך. מתבונן בחשדנות ברכב. ראשית, הוא מפואר מדי. שנית, כל הכפתורים הללו, מה תפקידם? קצר חשמלי במוח האלקטרוני הזה וכל הפאר – פגר. נוצץ, אבל עומד. ושוכניו? ראה את הגברת הנאווה, נעלי פלטפורמה! שומו שמיים! ואם היא תיתקע בשיטפון? אם היא תצטרך ללכת ברגל? אם היא תצטרך לעבור את הלילה? הרי ברגע שהיא יוצאת מהרכב, היא וגבריה, הריהם כצב שהופשט משריונו. קור, התייבשות, פחד, יצודו אותם כציפורי טרף. איך יוצאים לשטח הקר ללא מעיל רוח, פליס, גופייה טרמית, גרביים, כפפות, סכין, זיקוקים, חוסם עורקים, משאף, מטהר מים, גפרורים מוגנים. ''אם וכאשר'' ישובים בחמ''ל פרטי עם ניתוחי אירוע ודרכי פעולה. ומה עם ריח הפרחים הסגולים הקטנים שמכסים את מדרונות הקירטון? ומגע הסלע? ונשיבת הרוח? ואותה תחושה ללא שם של האוויר והגשם המתקרב? ותכנון המחסה ללילה? והדופק הנרגש? הנשימה הרחבה? הזיעה המצטננת על המצח הלוהט? היכן כל אלו בתוך הקופסה המהודרת?

ואולם אך הכנס את איש השטח לטרקלין הרכב, הרי הוא מתרווח בעונג והתפעלות, מעלה ומוריד את החלונות כברון פוחח. מצד שני, הקילומטרים החולפים ביעף משנים לחלוטין את פני השטח האיטיים בזיכרונו וראייתו אינה משיגה אותם. אנחנו כבר בהר והוא, הברון זה מקרוב, הנוסע עם מפתו, ראשו נותר מאחור עדיין מדשדש בבקעה.

מולנו באוויר הפתוח, הוא והיא זוג טיילים עם תרמילי גב – קופסאות? נגמר לכם הדלק ברגליים? טען מולנו בחור מאפיר ברוח צדקנית. חברתו התבוננה בנו בחיישנות. כן! כן! ענינו לו באושר. אין כמו לראות הלך מתייגע בזמן שאתה מפליג -  פו! פו! על פניו ומרגיש את עוצמת הבורגנות של הדודה, ריחנית כגבינה משובחת ויין אנין.

חצינו מכבר את הוילון השלישי: מלאכת ההתמצאות וקריאת השטח. התאקלמנו. ממזרח לדרך, שמורה. ממערב, שטח אש. אם תחנה ממזרח תקבל קנס. אם תצא מערבה, יירו עליך. מה תעשה? הרי זו חידת זן מושלמת ופיתרונה הוא חסידי כהילכתו, כפי שנהג הרב שירדה עליו השבת והוא עדיין בעגלה ביער. הרים הרב את ידו ונעשה נס: נחצתה השבת לשניים. שבת מימין, שבת משמאל והרבי וחסידיו נסעו בגאון באמצע. כך גם אנחנו. וכל זה לאן? לאן הנך רוצה להגיע? אל הקצה. הקצה? הדודה ירדה במורד גבעה תלולה, כדוכסית המניעה את אחוריה על מדרגות, עלתה בהדר מאובק, לתצפית. בחוץ נשאה הרוח כל דבר שלא היה מחובר כראוי. שלום לך רוח. אנו המוגנים בקופסה מברכים אותך לשלום.

כפועלים וותיקים שהרוויחו את לחמם, אנו יורדים מהרכב ומסדרים את חלצינו בתנועה למודה. מתוך הרגל אנחנו מחפשים את החבל לקשור את הסוס, סליחה, הדודה, לקורה שליד המסבאה ומגלים שיש לנו ביד שלט קטן בלבד עם לוח כפתורים. כפתור ופרח! על שפת מצוק יש להזהר ממכות רוח. נכתב בספר הישרדות. הורד את הכובע על שפת מצוק כדי שלא תקפוץ אחריו בטעות כאשר יעוף בפתאומיות. נכתב באותו ספר. הרוח צנפה בעוצמה את העולם סביבנו על שפת המצוק. מכוניות זעירות נעו לאיטן על פס כביש דק. נוכח פנינו מזרחה ים חסר קצה, אפוף אובך, גלים ברוח, סחף שטפונות בהיר פולש אל העומק.

''ברווח שבין הדברים - כוחם'' אמר לאו טסה הוותיק. אם כך, הפסקה. הוילון הרביעי הופשל. קפה בבקשה. וגם תה. וגם חומוס. וגרגרים. וטחינה. וחמוצים. ופיתות. ועוגיות ובוטנים ומנדרינות ותמרים, הי! הי! הי! לאט! מצאנו מחסה מהרוח על מדרגה צרה ממש מעבר לשפת המצוק. גבירתנו של המצוק פסעה בזהירות והתיישבה קרוב ככל האפשר לקיר. הקרבה לקצה אכן מקרבת לבבות. השיחות השנונות שעל שפת המצוק, אין לתארן. טעמו של האוכל על שפת המצוק, עשיר וטוב. אמנות הכנת הקפה מחייבת ספר נפרד. הפינג'אן היה מפוייח כראוי, הקיימאק היה עשיר ועבה, הסוכר היה במידה נכונה. אנחת העונג שמשמיע השותה אחרי ששאף במשיכה את הלגימה הראשונה אין דבר שישווה לה. חומת העננים ניצבה כהה כהר על קו הגבעות החדודות ממערב, האוויר הלך והצטנן. בחלק הפתוח של השמיים, ההולך ונעלם במהירות, נטתה השמש החיוורת מן הדרום של הצהריים אל המערב.

בספר ההישרדות כתוב: בטן מלאה יכולה להביא להחלטות פזיזות. התנדנדנו, זחוחים, על נקודת השיוויון של המסלול. זהו הוילון החמישי של המסע: הבחירה. מכאן פועל כוח המשיכה של נקודת הסיום. האם נמשיך על שפת המצוק דרומה או שמא נעריב פנימה להרים? האם נגיע לכניסת השבת? האם ניכנס לגשם? האם נראה שיטפון? במקום לשאול, נזוז. לאן? מערבה! האופנוען הדהיר לפתע את הדודה, מופתעת, אך נכונה לכל. קיר עננים התנשא לימיננו מכסה בחוטים אפורים של גשם את הגבעות, המצוקים, המערות, הקניון הגבוה שתועדו זה מכבר בתחריטים של וילסון. קרני האור שפרצו מהעננים תועדו זה מכבר בתחריטים של דירר. כך גם מדרגות הסלע הלבנות, הרועים, בור המים שזרקנו אבן קטנה למזל פנימה. כל אלו, תחנותיו של ההלך, חלפו ביעף, נמוגו, בדרכנו אל קו פרשת המים והוילון הששי: הסיום.

צעיפי הגבעות מאחורינו ולפנינו, מרחיבה נשימה, ארץ חדשה. אגן הניקוז הגדול, גבולו הרחוק, שלא נגיע אליו היום, מטושטש עננים. הרחק למטה, בסוף הדרך הנופלת, נפנה הביתה. השבת נכנסת עוד שעתיים. כתוב בספר ההישרדות: הזמן המועד ביותר לתאונות הוא הסיום, כי שם מתרופפת הדריכות. זהירה זהירה גולשת הדודה בפיתולים הדוקים. מלאכת הסיום היא ארץ בפני עצמה. דריכות מפנה את מקומה לרווחה ועייפות. קולה של הדרך משתנה במעבר לכביש הגישה ומספר לך כי יצאת החוצה מן החלום או מן המציאות. בחר לך.

סרט הכביש נושא אותנו מערבה, מעלה מעלה אל גב ההר. שם, מכסה אותנו הוילון השביעי, הפרידה, כולו עננים ומים. מכונסים בעצמנו, ובגעגוע סתום, שכן מלאכת הזיכרון כבר החלה, נושאת אותנו הדודה באהבה אל מרבד האורות של העיר הגדולה ומסעי אנשיה ההולכים, נרקמים ללא הרף.





אין תגובות: