יומן ריצה 2
טור מספר 5
מרחק: 8:40 ק"מ זמן: 45:55 קצב:
5:28 דופק ממוצע: 133 מסלול: חוף תל אביב
הערות: ברך ימין שוב כואבת
אוקטובר הוא חודש מעולה לריצה. אולי הוא החודש הכי נחמד בעיר בכלל.
החום של הקיץ עבר, והשעות של הבוקר המוקדם כבר טיפה קרירות – אבל זה עוד לא הקור
של החורף ממש. מכיוון שבדירות תל אביביות קר יותר מאשר בחוץ בחורף – למעשה, קר
יותר מבירושלים בחוץ - לצאת מהמיטה בדצמבר זה עניין מסובך. כשמתחילים לרוץ זה כבר לא
נורא, אלא אם יש רוח. רוח, ולא גשם, אפילו לא שלג, היא האויב מספר אחת. הכי גרועים
זה ימי החורף שבהם מגיעים מטחי רוח חזקים מדרום, ואז החול מהחוף נכנס לעיניים,
ולמכנסיים, ולאיפה לא בעצם. עדיף לא לרוץ בימים כאלו, אבל העניין הכי חשוב בריצה
הוא ההתמדה, ככה שאני מנסה לרוץ תמיד, ומקסימום לקצר את המרחק או לשנות את המסלול
בימים של מזג אוויר קיצוני.
אולי כדאי לומר את זה שוב, לטובת מי ששוקלים את העניין הזה של הריצה:
רק ההתמדה חשובה. כל השאר – הנעליים, השעון, על הליכון או בחוץ, בבוקר או בערב,
תוכנית האימונים, קבוצת הריצה, המאמן, הדופק, אורך הצעדים, הג'יפיאס, האינטרוולים,
עם מוזיקה או בלי – כל מה שאני מתכוון לחפור עליו פה בשבועות הקרובים, ועוד הרבה
דברים נוספים – כל זה לא חשוב. הדבר החשוב היחיד הוא לצאת לרוץ בתדירות קבועה, וממש
להתעקש על זה. כמו שהקוף אומר לבוג'ק הורסמן בסוף העונה השנייה של הסדרה (קישור לקטע
בתגובות), "זה נעשה קל יותר - אבל אתה חייב לעשות את זה כל יום. זה הקטע הקשה
– לעשות את זה כל יום".
כל יום זה טיפה מוגזם לדעתי. לי הדברים הטובים התחילו לקרות בשלוש
פעמים בשבוע. אחרי שרצתי לראשונה במשך כמה חודשים שלוש פעמים בשבוע – אבל ממש בכל
שבוע – הריצות הפכו קלות יותר, המרחקים עלו, הצלחתי לרוץ מהר, ואחרי הריצה הפסקתי
להרגיש שפוך והתחלתי להרגיש את האופוריה המפורסמת הנובעת משחרור האנדרופינים
שמתרחש במוח בערב 45 דקות לתוך הריצה (בניגוד למה שכותבים במדורי הכושר באתרים, זה
לא "כמו אקסטה". זה די להפך. זו תחושה חדה, רעננה, ורגועה. רגועה מאוד).
לרוץ חמש פעמים בשבוע, כמו שאני עושה עכשיו, זו חוויה חדשה יחסית
בשבילי. חוץ ממרתון אחד, תמיד התאמנתי ארבע פעמים בשבוע לקראת תחרות, ופעמיים-שלוש
בחודשים אחרים, לפעמים גם הייתי מפסיק לרוץ לשניים-שלושה חודשים בשנה.
בחמש פעמים בשבוע, שזה מה שאני מנסה לעשות הפעם, ממש מרגישים שינויים
בגוף. במה שגורם לנו להתנשף, במשקל, בהרגלי האכילה והשינה. אחרי גיל 45, כשכבר התרגלתי
לחטוף רק כאפות מהגוף - כאבים שברור לי שיילכו ויחמירו, ויחמירו - זו תחושה די
ממכרת. פתאום אני מסוגל לעשות דברים שבגיל 20 היו דימיוניים מבחינתי. לפני שנה
הרופא שלי שלח אותי לחדר מיון בגלל איזה כאב אחרי טיסה ארוכה (לא היה כלום). האח
שקיבל אותי מדד לי דופק ואמר מיד – "אתה מתאמן, נכון?". הייתי בעננים.
*
הקוף מ"בוג'ק הורסמן" צודק. הדבר הקשה זה לצאת כל יום.
השבוע רצתי ארבעה ימים רצופים. בערב של היום השלישי כבר הרגשתי שכל מה שאני עושה
בחיים זה לרוץ, ולעבוד. לדעתי, התקיימתי במשך השבוע הזה רק בשלושה מצבים – הכנה
לריצה, ריצה והתאוששות מריצה. בבוקר במקום לקרוא הארץ בטלפון השוויתי את הנתונים
מהריצה האחרונה לקודמות, ובערב מול הטלוויזיה חשבתי על הקצב והדופק של הריצה מחר. אם
כוללים בזה את ההתארגנות לריצה, ההתאוששות, המקלחת והאוכל שאחרי, ריצה חמש פעמים
בשבוע היא כמו לקחת עוד עבודה בחצי משרה. לכן אני חושב שכמות האימונים הנכונה
לחיים היא שלוש פעמים בשבוע. אני רץ חמש פעמים מתוך סקרנות, אובססיה, ורצון קצת
למתוח את הגבולות של מה שעשיתי בשנים האחרונות.
היתרון הנוסף של חמישה אימונים בשבוע הוא איזה שחרור מנטלי. כשהתאמנתי
שלוש פעמים היו כרוכות בזה המון התלבטויות. לרוץ באמצע השבוע ולשמור את
הסופ"ש למנוחה, או דווקא לעשות שתי ריצות קטנות בשבוע ואחת גדולה בשבת? לרוץ
היום כשחם או כשיתקרר? הערב או מחר בבוקר? כשרצים חמש פעמים ומעלה, אין התלבטות.
היום רצים, מחר גם כן, ובשבת בטוח. רצים בחופשה ורצים בשגרה. רצים בגשם ורצים
בחמסין. רצים ורצים ורצים. לפעמים כמות כזו של ריצה מתחילה לשחק לך במוח. אני שוכב
בערב במיטה ושואל את עצמי למה אני רץ כל כך הרבה? לאן? מפני מי? האם זו איזו
מטפורה פסיכולוגית שאני צריך להתמודד איתה? אחשוב על זה מחר. בריצה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה