יומן ריצה 2 -
#נועם_שיזף
#נועם_שיזף
פורסם לראשונה ב דה-באזר
⏱ טור מספר 1
מרחק: 10.11 קילומטר. זמן: 55:54 דק'. קצב: 5:32. דופק ממוצע: 133. מסלול: חוף תל אביב
בתקופה הזו של השנה, ממש לפני החזרה לשעון חורף, חושך מוחלט ברבע לשש בבוקר, והרחובות ריקים. כבר כמה שבועות שההומלס עם כומתת חיל האוויר, שהיה ישן מול המכולת בפרישמן, איננו. בפינת רחוב דיזנגוף עובד אריתראי מכניס את שקי תפוחי האדמה לשווארמיה, ומתחיל לפנות את הכסאות. ממאפיית "זומר" שלידה עולה ריח של בצק מתוק בתנור, וכמו תמיד, אני מקלל את הריצה וחושב כמה טוב יותר היה להיות בן אדם שקם מוקדם בבוקר לקפה ומאפה עם האור הראשון, ואז ממשיך את היום באותו הקצב, עובד קצת, אולי קופץ לשחייה בים, בערב מכין אוכל טעים, ועושה הכל מתוך תחושת ביטחון ובעלות על החיים. זה כבר לא יקרה לעולם. המטרים הבאים הם השנואים עלי. במיוחד העלייה שלפני בן יהודה, כשהמאמץ כבר מורגש ברגליים ובריאות אבל הראש עדיין מטושטש מאתמול בערב. חייב להפסיק עם השאכטות. השעון מראה קילומטר ראשון, חמש דקות וארבעים ואחת שניות. זה מהר מדי? לאט מדי? מי יודע.
באחד הגלגולים המוקדמים של דה באזר, כתבתי סדרת טורים על ההכנות שלי למרתון ניו יורק. זה לא היה טקסט ספורט מקצועי, ואני לא חושב שאפשר היה ללמוד ממנו הרבה על ריצה, או על מרתונים, או על ניו יורק. אלו היו בעיקר המחשבות שלי בזמן ריצה, ועל ריצה. בתשע השנים שעברו מאז המשכתי לרוץ. פעם הייתי מפסיק לכמה חודשים מדי שנה, אבל בשנתיים האחרונות אני רץ בין שלוש לחמש פעמים כל שבוע. עשיתי 13 מרתונים ואני מקעקע סימן עבור כל אחד מהם על פרק יד ימין שלי. כשאני נוסע בארץ או בחו"ל, אני תמיד אורז נעלי ובגדי ריצה. יצאתי לרוץ בנגב ובגליל, בלונדון, בווינה, בברלין, באיסטנבול בניו יורק, בוושינגטון, באוסטין טקסס, בסן פרנסיסקו ובלוס אנג'לס, לאורך החוף של אטלנטיק סיטי אחרי לילה בקזינו, בגבעות של כרתים ורודוס, בדרום פורטוגל, באסאנה, הבירה המוזרה של קזחסטאן, בלחות האיומה של טוקיו ובמינוס שבע מעלות בבוסטון. אבל רוב הזמן אני רץ בתל אביב, במסלול פחות או יותר קבוע, לאורך רחוב פרישמן, על קו החוף היכן שאפשר וביתר המרחק על הטיילת.
כשרצתי לפני עשור בניו יורק, נדהמתי מכמות האנשים שרצים בסנטרל פארק או לאורך ההדסון והאיסט ריבר. כעת, בשבת בבוקר לאורך הטיילת בתל אביב או בפארק הירקון, הצפיפות דומה. בקטעים מסוימים, בעיקר באזור הנמל, ממש קשה להתקדם בין כל האנשים. אפילו בעשרה לשש בבוקר, בחושך, באמצע השבוע, כבר לא רצים לבד בטיילת.
במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים המצב שסימל את אורח החיים הבורגני המודרני היה השוטטות המהורהרת ברחבי הערים הגדולות. בצרפתית יש אפילו שם לפעולה הזו (פלאנרי, Flânerie). המשוטט (flâneur) – בלבושו המגונדר, עם הרהוריו על המצב האנושי ועל האמנות, על קשייו הכלכליים והרומנטיים – הוא הגיבור של כמה מהספרים האהובים עלי. הפלאנר היה בעת ובעונה אחת מתבונן מנותק בחיים, ומשתתף בהם - הולך לבדו לאט לאט באמצע יום העבודה בלי כיוון ובלי מטרה, כמו שעדיין הצלחתי לעשות מדי פעם בחו"ל, אבל כמעט אף פעם לא בבית.
האדם הרץ הוא הטיפוס העירוני של המאה ה-21. בניגוד לפלאנר, הרץ יוצא מהבית בשעה לא הגיונית, לבוש בבגדים מגוחכים. הוא דווקא נמנע מהרחובות המרכזיים בעיר, וחותר לשטחים הפתוחים המעטים שנשארו בה. הוא נראה במירעו – מתנשף ונוטף מים. לכן טוב אולי שהוא לא פוגש ידידים, ואם כן, הוא חולף על פניהם במהירות, מספיק זמן לנפנף להם ביד ותו לא. הוא מרוכז בנתונים הביולוגיים והפיזיים שלו – קצב, פעימות לב, אורך הצעדים – שמנוטרים בזמן אמת על ידי מחשבים המכונים בטעות "שעון ריצה" או "טלפון נייד", ומנותחים ביחס לממוצע האישי, המגדרי והעולמי. השוטטות היא תענוג רוחני ואינטלקטואלי שחוגג את החד-פעמיות של חיים. הריצה היא פעילות בריאותית מכנית ומתוכננת מראש, כלומר ניסיון די נואש לנצח את הזמן ולהרחיק את הבלתי נמנע.
בשש וחמישה בבוקר אני מסיים את הקטע הראשון של הריצה על החוף. בעונה הזו של השנה השמיים במזרח מתחילים להפוך כחלחלים, ואחר כך ורודים וכתומים. הים מואר לאט לאט, ויש שקט נדיר באוויר. בשלב הזה הריצה כבר פחות קשה והראש צלול יותר. אם רצים בקצב הנכון, המחשבות מתחילות לנדוד, והן נעימות וסלחניות מבדרך כלל. בדרך חזרה בשדרות בן גוריון אב מנומנמם מנדנד תינוק כדי שהאמא תוכל להשלים שעת שינה אחרונה, ובחורה צעירה יורדת לטייל עם כלב וסיגריה. היום שמתקרב כבר נראה הגיוני הרבה יותר. למרות שאני מתכוון להקדיש הרבה מלים בטורים הבאים לריצה עצמה ולהבטים הטכניים שלה, אכוון בעיקר לרגעים האלו, שבהם היא הופכת, נגד כל הסיכויים, לסוג של פלאנרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה