יומן ריצה 2 -
⏱ טור מספר 2
מרחק: 18.10 קילומטר. זמן: 1:39:44 דק'. קצב: 5:31. דופק ממוצע: 136. מסלול: גן המדרון-רידינג (תל אביב). הערות: ברך ימין כאבה מאוד אחרי הריצה
לפני יותר מעשור, באיזה פרץ התלהבות של שנה חדשה, כתבתי לי על מסמך במחשב מטרה: "השנה אני ארוץ מרתון".
רצתי בצורה לא כל כך מסודרת כבר כמה שנים קודם, והצלחתי להגיע למרחקים של יותר מעשרה קילומטר בלי תוכנית אימונים מיוחדת. לרוץ מרתון נשמע כמו לטוס לחלל בערך, והמחשבות על לנסות את זה (מרתון, לא טיסות חלל) התחילו לרדוף אותי בצורה הולכת וגוברת כבר כמה שנים קודם. קיצורו של עניין: לא רצתי באותה שנה מרתון. המסמך ההוא נשכח באותו מקום שמסמכי וורד נעלמים בו. בשנה שלאחר מכן רצתי את חצי מרתון תל אביב, ובשנה שלאחר מכן מרתון.
מאז אני רץ מרתון כמעט כל שנה. כששואלים אותי אני מסביר לכולם שלא צריך מטרה בשביל לרוץ, צריך רק לצאת מהבית ולעשות כמה שאפשר, לשמור על תדירות אימונים קבועה ועל קצב נח, וכל השאר יגיע מעצמו. זה נשמע לי נכון, אבל כשזה מגיע אלי, השיטה הזו לא ממש עובדת. יש לי נטייה לא בריאה לראות את החיים כשורה של משימות שדורשות השלמה, וקשה לי מאוד להתייחס לריצה אחרת. כדי להתחייב לשגרת אימונים, לקום בשעות המבאסות האלו בבוקר, ולהמשיך לרוץ גם בחופשות, גם בגשם וגם בחמסין, אני צריך משימה. המשימה היא מרתון.
ב"מרתון" הכוונה היא לא למרחק, אלא לתחרות רשמית. התחרות היא דדליין. היא זו שמכתיבה את עליית העומס והתדירות. אם הייתי סתם מחליט לרוץ השנה 42 קילומטר, תוכנית האימונים היתה נגררת לתוך העשור הבא. תמיד יש סיבה טובה לא לרוץ 35 קילומטר, ומי שלא רץ 35 לרוב לא מגיע גם ל-42. התחרות היא התחייבות. התחרות היא גם מבחן אמיתי. אי אפשר לזייף בו, ואי אפשר לעגל פינות. כשרצים באימון, האפליקציה או השעון עוצרים את מדידת הזמן בכל עצירה, בין אם מדובר בשתייה או ברמזור אדום. גם מדידת המרחק לא מדויקת. במרתון התוצאה היא מוחלטת.
אפשר כמובן להתעלם מכל הסטיות השוליות האלו במרחק ובזמן, ולהחליט לרוץ שלוש פעמים בשבוע בשביל הכיף והכושר, בקצב מתון ובלי למדוד את עצמך כל הזמן. זה גם כנראה בריא הרבה יותר, ללב ולרגליים כאחד. מאמץ אינטנסיבי מדי, במיוחד אצל לא מקצוענים - מי שצריכים לשלב את האימונים עם החיים עצמם - עלול דווקא להזיק. ככה שאני ממליץ לכולם לא להתאמן למרתון, ובטח לא להיות עסוקים כל הזמן בתחרות עם עצמכם. אבל, כמו שאמר אותו פילוסוף של המוסר שנתפס מועל או נואף (אני לא זוכר במדויק), "אני המצפן, לא הצפון". אני לא יודע לרוץ בשביל הכיף.
גם ההתחייבות שלי לסדרת הפוסטים לדה באזר דורשת איזה יעד, אחרת אני ארגיש שאני אמור לתחזק את העניין הזה לנצח, והמחשבה הזו תעורר בי כזו אימה, שהפוסט השלישי בסדרה כבר לא ייכתב לעולם. אולי למעשה זה העניין: קובעים יעד כמו מרתון לא בשביל להשיג אותו, אלא בשביל לחשוב שאחריו אפשר יהיה להפסיק לרוץ.
❖
אני לא רץ עם תוכנית אימונים (על כך אכתוב פה באחד הטורים הבאים), אבל מהניסיון אני יודע שבנפח הריצה הנוכחי (שישים קילומטר בשבוע) אני בקצב הגיוני למרתון טבריה (בשבוע הראשון של ינואר), ובמצב טוב עוד יותר למרתון תל אביב (סוף פברואר), שהוא המרתון הקבוע שלי. אני מעדיף באופן כללי לרוץ את מרתון תל אביב, ונראה לי שזה מה שאעשה גם השנה. אני אוהב לקום בשעה הרגילה שלי, לנסוע לקו הזינוק על אופניים וליפול על הספה בסלון בבית שעה אחרי הסיום. טבריה זו הפקה מסובכת, שמצריכה מלון ונסיעות. אני במיוחד שונא את הדרך חזרה. לפני כמה שנים חזרתי אחרי המרתון באוטובוס. היה יום חם, ושתיתי המון לאורך המרוץ. חמש דקות אחרי שעליתי לאוטובוס, הייתי חייב שוב להשתין. העצירה הבאה היתה בתחנה המרכזית בעפולה, האוטובוס עמד חצי שעה בפקק הקבוע של היציאה מטבריה, ואני התפדחתי לבקש מהנהג לעצור בדרך. התפתלתי במושב האחורי שעתיים, וחצי שעה אחרי העצירה שוב הייתי צריך לשירותים. אני זוכר את הנסיעה המזוויעה הזו הרבה יותר מאשר את המרתון שרצתי באותו יום.
אבל יש למרתון טבריה יתרון מובהק אחד. הוא המרתון הבינלאומי והאליפות הרשמית של ישראל. זה נשמע כמו דבר חסר ערך לחובבן כמוני, שמגיע לקו הסיום שעה-שעה וחצי אחרי המנצחים, אבל ההפך הוא הנכון. הבנתי את הנקודה הזו במרתון ניו יורק, בירידה מגשר קווינסבורו לשדרה הראשונה במנהטן. בקטע הזה של המרוץ כמות הצופים היא אדירה, ופתאום כל רץ מרגיש שהוא איזה היילסילאסי קטן.
וזה העניין: ריצה היא הספורט הקלאסי היחיד שבו חובבנים משתתפים באותה תחרות עם האלופים האולימפיים. אני זוכר את הההתרגשות של עיתונאי הספורט מסביב כשעלינו לדשא באולד טראפורד, באימון של מכבי חיפה לפני המשחק בליגת האלופות מול מנצ'סטר יונייטד. כמה התכופפו ונגעו בדשא כמו האפיפיור שנוחת ברומא. מה היינו נותנים בשביל לארגן איזה חמש על חמש קטן מול אחד השערים. המרתון הוא כמו לקבל שתי דקות בגארבג' טיים של משחק ליגת האלופות עצמו. זו ההרגשה. בבית יש לי את גיליון ה"ניו יורק טיימס" עם כל התוצאות של מרתון ניו יורק שבו השתתפתי. מקום 1: גברה-רגזיאבהר גברמאריאם. מקום 3871: נועם שיזף. הפסדתי בכבוד, כמו שאומרים בנבחרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה