יום ראשון, 17 בנובמבר 2019

יומן ריצה 2 - נועם שיזף טור מס' 3



יומן ריצה 2

טור מספר 3
מרחק: 12.43 ק"מ    זמן: 1:03:13  קצב: 5:05   דופק ממוצע: 152    מסלול: חוף תל אביב     

ישבנו, אחותי ואני, בדוכן פסטה קטן בשולי העיר העתיקה של טבריה, ואכלנו ספגטי ברסק עגבניות. אחותי שאלה בכמה אני מתכוון לרוץ את המרתון למחרת. היא עמדה לרוץ את חצי המרתון, ובגלל שהיא לא הספיקה להתאמן כמו שצריך, היא חשבה לקחת את זה באיזי. "גם אני", עניתי.
"אתה תמיד אומר את זה, ואז אתה מנסה לשבור את השיא שלך".
"הפעם זה על אמת".
אחותי צדקה, כמובן. למחרת רצתי הכי מהר שיכולתי, התקרבתי לשיא אבל נשפכתי עשרה קילומרטים מהסוף. שאר הריצה היתה סיוט. ובאופן מוזר, גמרתי באותה תוצאה בדיוק של שלושת המרתונים הקודמים.
אני תמיד חושב שאני ארוץ בנחת. ריצה מהירה היא סבל. בריצה איטית, אחרי כמה דקות מאומצות, כשהדופק מתייצב, המחשבות נודדות מהמאמץ למקומות אחרים. לפעמים אני חושב על היום שמתקרב ועל שרשרת המשימות שמחכה לי. לפעמים אני חושב איך להגיב נכון יותר לסיטואציות עם הילדים. או שאני חושב על פוליטיקה.
ברגעים הטובים ביותר, הדמיון זורם באופן חופשי ואסוציטיבי. ברגעים האלו הריצה היא באמת מדיטציה. כמה מהרעיונות היצירתיים ביותר שלי התחילו להתגבש בריצה. בשביל שזה יקרה אסור לנסות לחשוב על הבעיה עצמה, וצריך להתרכז בנשימה ובצעדים המונוטוניים, ולתת לראש להפליג. איפשהו אחרי ארבעים דקות זה יכול להגיע מעצמו.
ריצה מהירה זו חוויה אחרת לגמרי. בריצה מהירה אני חייב להתרכז רק בריצה, ובמהירות. כשהמחשבות נודדות, זה סימן שהדופק ירד והריצה הפכה רגועה מדי. אם פתאום עולה איזה רעיון לטקסט חדש, צריך לגרש אותו מיד. צריך קול קטן בראש שאומר: "להגביר צעדים". "למהר, אבל לא יותר מדי". גם לרוץ מהר מדי זה לא טוב, כי אז קשה להחזיק את הקצב עד הסוף.

הבוקר רצתי מהר. בשבועות האחרונים רצתי הרבה יותר לאט מהרגיל, בגלל הכאבים בברך (על כך באחד הטורים הבאים), והמעבר שלי לחמישה אימונים בשבוע. כשרצים שלוש פעמים בשבוע אפשר לעשות שתי ריצות מהירות, ואחת ארוכה ואטית יותר. כשרצים חמש פעמים בשבוע זה פשוט לא בא בחשבון. כל ערב היתה עולה בי חרדה מהריצה שלמחרת, ובמיוחד מהקילומטרים הראשונים שלה. אי אפשר לתחזק את זה כל יום. לפני ריצה קלילה ואטית אני נרדם בקלות, ולפעמים אני אפילו מצפה לבוקר. אבל אחדי כמה שבועות כאלו הריצה נראתה לי חסרת ערך, והייתי חייב לבדוק אם אני מסוגל להגיע לתוצאות שלי מהשנה שעברה. אז רצתי חמישה קילומטרים די מהירים, ועוד חמישה הכי מהר שיכולתי, עד שהנשימה הופכת שטוחה וכמעט משתעלת ויש תחושה שאי אפשר להוציא עוד כלום מהריאות.
*
על מעלותיה של הריצה האיטית למדתי מדניאל קרן, שהקים את מועדון הריצה של תל אביב. קרן הוא טיפוס מרתק וקיצוני, שטיפס את האוורסט ואת אל-קפיטן, ורץ את האולטרה-מרתונים בסהרה ובאנטארטיקה. אותי הוא שכר כדי שאערוך איתו את "ספר הריצה השלם" שהוא עמד לפרסם. בספר היו עמודים על גבי עמודים שבהן קרן דיבר מניסיונו העשיר על מעלותיה של הריצה האיטית והמדודה, ועל כך שהטעות הנפוצה ביותר של רצים היא המהירות. הוא גם הסביר לי שריצה היא חוויה רוחנית, ושמי שהופך אותה למירוץ ייכשל, ואפילו לא יבין למה הוא נכשל. ידעתי שהוא צודק, אבל התקשיתי לבצע. פעם נפגשנו אחרי שקרן השלים את מקצה האולטרה הכי ארוך במירוץ "הר לעמק" (160 ק"מ, אם אני לא טועה). הוא רץ את המקצה שלו כל כך מהר, שתחנות השתייה והאוכל עוד לא נפתחו כשהוא הגיע אליהן. שורש הבעיה היא שאותו הדבר שמאפשר לנו לרוץ, גם דורש להאיץ כל הזמן.
חשוב לי לשבור את השיא שלי במרתון, למרות שבפעמים האחרונות אפילו לא התקרבתי אליו. רוב האנשים מסביבי לא מבינים את ההבדל בין 3:25 ל-3:35. מבחינתם זה מרשים מאוד – וקצת חולני – שאני מסיים את המרחק הזה. הם צודקים כמובן. אני לא ספורטאי מקצועי, ובסופו של דבר אין שום הבדל אם אסיים במקום 550 או 780, ואם הזמן יהיה כמה דקות קודם או אחר כך. אבל בשבילי זה כל העולם.
מאז שהתחלתי לרוץ עם שעון ריצה, והתקנתי את האפליקציות של נייקי וגארמין, המצב נהיה גרוע הרבה יותר. האפליקציה של נייקי מראה לי את הקצב הממוצע של כל האימונים שלי, ובסוף כל חודש שמתי לב שאני ממש בלחץ כדי לשפר אותו, או לפחות לא לרדת. רק שאני כבר לא יכול להתכחש לכך שהריצה המהירה הזו פשוט מחסלת לי את הברכיים, ואת המצב רוח, ואני מגיע לערב שאחריה מותש לגמרי, וחרד מהאימון הבא. בחודש האחרון אני מקלקל את הממוצע באופן יזום ושיטתי. היעד שלי לשנה הקרובה הוא להיות איטי יותר. לגבי מרתון תל אביב עוד נראה – אני לא בטוח שאני חזק מספיק בשביל לרוץ אותו סתם בשביל הכיף.

אין תגובות: