יומן ריצה 2
פורסם לראשונה בדה-באזר
טור מספר 7
מרחק: 26:01 ק"מ זמן: 2:24:42 קצב: 5:34 דופק
ממוצע: 134
מסלול: חוף עליה ביפו לגשר
ראש ציפור
אני זוכר את הפעם הראשונה שהשלמתי ריצה של עשרה קילומטרים. עיריית תל
אביב סימנה חמישה קילומטרים על המדרכה בין נמל יפו לנמל תל אביב, ורצתי אותם הלוך
חזור באיזה ערב. זה היה לפני שהתחלתי לרוץ עם שעון ואני לא יודע מה היתה התוצאה.
לבשתי בגדים לא נכונים (מכותנה), ונעליים לא נוחות (לא ידעתי שצריך לקנות לפחות מידה
אחת למעלה), ובכלל עדיין לא הבנתי את העניין הזה של הריצה. אבל הצלחתי לסיים מרחק
שאף פעם לא רצתי קודם לכן. עמדתי על הפינה של הנמל ליד האנגר 2, הסתכלתי דרומה על
האורות של יפו העתיקה שמכיוונם הגעתי, נשפתי והתנשפתי, והמחשבה היחידה שעברה לי
בראש היתה "איך לעזאזל אפשר לרוץ את המרחק הזה ארבע פעמים ברצף?"
השבוע התחילה תקופת האימונים הארוכים. ההכנה למרתון כוללת הרבה ריצות
למרחקים קצרים ובינוניים, ובדרך כלל גם ריצה שבועית ארוכה ואטית יחסית, שמלמדת את
הגוף לעמוד במאמץ רצוף במשך כמה שעות. אני חושב שצריך לעשות כחמש ריצות של יותר משלוש
שעות לפני מרתון, מתוכן שתי ריצות מעל שלוש וחצי שעות (בין 36 ל-38 קילומטרים).
אלא שבפועל אני אף פעם לא עומד בזה. בדרך כלל אני מצליח לעשות שלוש-ארבע ריצות
ארוכות בכל שנה, ורק ריצה אחת של שלוש וחצי שעות.
גם אחרי יותר מעשר שנים של ריצה, אני מפחד מהריצות הארוכות. אני זוכר
איך בהכנות למרתון הראשון שלי יצאתי לריצה של 28 קילומטר, ואיפשהו ליד הדר יוסף
פשוט נגמרתי. שמעתי לפני כן על "הקיר" – ככה קוראים בסצינת הריצה לנפילה
פתאומית של כל האנרגיה באימון ארוך או במירוץ – אבל זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי
אותו ממש. הבעיה בקיר היא לא רק שהרגליים הופכות כבדות והנשימה גם כן, שמרגישים
קור פתאומי וצמרמורות (הדופק צנח והבגדים רטובים), אלא בעיקר ריקון מוחלט של מאגרי
הסרטונין במוח, שגורם למחשבות עגומות ופסימיות, לתחושה שאי אפשר וממילא אין טעם
להמשיך, שעשינו את הבחירות הלא נכונות בחיים, ולראייה אני רטוב ורועד מקור רחוק
מהבית, והדרך היחידה להגיע למקלחת היא לדשדש עשרה קילומטרים נוספים בחזרה.
מאז למדתי כמה דברים: שריצות ארוכות מתחילים לאט מאוד. שצריך לקחת
אוכל. שצריך לתכנן את המסלול נכון. שכדאי לקחת חמישים שקל או פלאפון, שיהיה איך
לחזור במקרה חירום, או אפילו סתם כדי לקנות חטיף אנרגיה בדרך. אבל גם כשלא פוגשים
את הקיר, ריצות ארוכות מפחידות אותי. בלילה לפני אני חושב על שלוש שעות המאמץ
המתמשך הזה. זכרונות מהריצות הפחות טובות – מול הרוח, בגשם או בחמסין, והפעם
המחרידה ההיא שפתאום הייתי חייב לשירותים – עוברים לנגד העיניים. לפעמים החששות קשים
יותר מהריצה עצמה, שבדרך כלל נינוחה ורגועה, ונעשית קשה ממש רק בשעה האחרונה.
*
השבוע הגיע הזמן לרוץ 26 קילומטרים. זה האזור – שני שליש מרתון בערך –
שבו הדברים מתחילים להיות מאתגרים. גם בתקופות שאני בכושר טוב אני לא יכול סתם
לקום בבוקר ולרוץ שעתיים וחצי. צריך לוודא שישנים טוב בלילה לפני, ובלילה אחרי,
שאוכלים טוב, שאני לא רץ מצונן. אז ביום חמישי שתיתי פחות מהרגיל עם החברים וחתכתי
חצי שעה מוקדם יותר מהפאב.
תכננתי לקום מוקדם בשבת בבוקר, לצאת לקראת שש וחצי, ולגמור עם הריצה
עד תשע. הבעיה היתה שלפני חמישה חודשים ד' הזמינה כרטיסים למינימל קומפקט בשבת
בלילה. "אתה בא או שאני צריכה להתארגן עם מישהו אחר", היא שאלה בכל יום
בשבועיים האחרונים. לא הצלחתי להחליט. רציתי שנצא ורציתי לראות את ההופעה אבל גם
ידעתי שערב ארוך עם אלכוהול אחרי ריצה ארוכה ולפני שבוע עבודה ואימונים זה רעיון
רע. צריך גם לחשוב קדימה: אם אני יוצא במוצאי שבת אז אני לא יכול לרוץ ביום ראשון,
וזה אומר לרוץ ברצף בימים שני עד חמישי, כל בוקר מעל עשרה קילומטרים. אחרת אני לא
עומד במכסה השבועית.
אם זה לא הספיק, השבת המשיכה להתמלא במשימות: יומולדת בכיתה של הבן,
אחר כך אירוע אצל חברים בפרדס חנה. בקבוצת הוואטסאפ של החבורה שלי מהתיכון זממו
לקיים את המפגש החצי שנתי שלנו בשני בערב. גם אחרי הערב הזה יהיה קשה. כשאתה מתחיל
לרוץ, אף אחד לא מספר לך שתצטרך לתכנן את השינה וההתעוררות, את השתייה ואת האוכל,
את הבילויים ואת העבודה, שבועיים מראש. פעם הייתי קופץ לחבר לראות טלוויזיה בספונטניות.
עכשיו צריך לפתוח אירוע בגוגל קלנדר.
החלטתי לנסות לעשות הכל. כמו באותה שנה לפני עשור שבה הלכתי לבלוק
אחרי מרתון תל אביב, רק בשביל להוכיח שאני יכול. קמתי באור ראשון. רצתי לאט. כדי
לא להשתעמם עשיתי את הקילומטרים הראשונים בעיר, בין אלנבי לשדרות רוטשילד, הסנטר
והבימה. היה קריר וריק מאנשים. ברדיו עוד ניגנו שירים רכים של לילה. בכיס היתה לי
שקית עם ארבעה תמרים שמנמנים לחצי השני של הריצה. השיפוץ בנמל יפו הפך את הקטע
הדרומי שלו למירוץ מכשולים, ובנס ניצלתי מקרס של חכה שאיזה דייג ניסה להשליך. הטיילת
היתה צפופה מרצים. ב-45 הדקות האחרונות עברתי מהנוסטלגיה המנומנמת של 88 FM לפלייליסט האינדי בספוטיפיי. סיימתי חזק והחלטתי
לעשות 28 קמ כבר בשבת הבאה. באירוע החברתי בפרדס חנה לא שתיתי ולא עישנתי אבל
הרגליים התחילו לכאוב והמחשבות על ההופעה בערב הטרידו אותי. שני אנשים דיברו איתי
על עניין הריצה – התרשמתי שהם מתחילים לראות בי תמהוני. קיוותי שמינימל קומפקט לא
יעשו הדרן, ועם קצת מזל בחצות וחצי אהיה במיטה. הודעתי בקבוצת הוואסאפ של התיכון
שאני לא יכול להיפגש השבוע. ברך ימין ממש כאבה, לדעתי בגלל השילוב של הריצה
והנהיגה שאחריה. תהיתי אם יש באולם ברדינג 3 מקומות ישיבה. בארבע אחרי צהריים
הודיעה ד' שהיא עייפה מדי, ומכרה את הכרטיסים בפייסבוק. אם יש משהו שהחיים מלמדים
אותך, זה שיש בעיות שנפתרות מעצמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה