התחושות
והמפגשים
עברו ואינם.
נשארו המלים.
כמו עקבות של גל על החוף,
או צדף ריק - קליפות.
אבל כשאנו
פוסעים על קו המים המתנועע
והמשתנה ללא
הפסק,
אנו אוהבים
לראות את הצדף,
את עצם
הדיונון ואת עקבות רגלי
הסרטן.
הם מספרים לנו
שמשהו היה, שמשהו ישנו.
כבני אנוש
הנוטלים חלק בעולם
אנו חולקים
בסיס משותף
של דימויים.
לכן אפשר לחוש
משהו בקליפות
המפוזרות על
פני הדפים.
עקבות, סימני
דרך,
ותחושת הכרות.
הדרך להתייחס
אל הדפים היא
כקטעי שירה.
איננו יכולים
להיות ברגע עצמו
דרך מידע כתוב
או דרך מתכון,
אבל אפשר לשמוע צליל רחוק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה