יומן ריצה 2
טור מספר 8
מרחק: 28.40 ק"מ זמן: 2:40:10 קצב: 5:39 דופק
ממוצע: 136
מסלול: חוף תל אביב
חזרתי מהריצה לפני חמש שעות ואני עדיין בקושי נושם. הברך הימנית שלי
כואבת מעל הפיקה ושני שרירי התאומים מציקים גם כן. זה היה שבוע קשה, שנגמר בריצה
מפרקת. בתקופות אימונים אני משתדל לא לרדת משבע שעות שינה והשבוע ישנתי פחות. ביום
שלישי עשיתי מהירה והרגשתי מצוין, ביום רביעי עשיתי ריצה מעט ארוכה מהרגיל והכל
היה בסדר, ביום חמישי גררתי את הרגליים עשרה קילומטרים וקיללתי את כל מה שראיתי
בדרך, הזריחה המחורבנת, הדייגים הארורים, הרצים האחרים שנראים כאילו הם נהנים.
לקראת השבת הצטננתי מעט אבל החלטתי לצאת בכל מקרה לריצה שתכננתי – 28
קילומטר. רצתי לאט, לא הרמתי את הראש מהאדמה, איכשהו סיימתי, ומאז קשה לי לעמוד על
הרגליים. נרדמתי לשעתיים, לא עמדתי בהתחייבות שלי לניצן, שעורך את "דה
באזר" (הבטחתי שאעביר את הטור בבוקר), הילדים תקועים מול הטלוויזיה ומבחינתי
שיישארו ככה עד שבוע הבא, ומחר יש עוד ריצה.
ככה נראים השבועות של השבעים קילומטר פלוס. בשביל לסיים את המרתון כמו
שצריך, אני צריך לפחות ארבעה שבועות כאלו. השנה אני מקווה גם להגיע לכמה שבועות של
שמונים פלוס, ואולי גם לתשעים. הסיבה הרשמית היא שאני רוצה לעבור את המרתון קצת
יותר בקלות מהשנים הקודמות. זה מה שאני מספר לאחרים. אבל הסיבה האמיתית שאני משקיע
יותר השנה היא התוצאה.
את מרתון תל אביב שלפני ארבע שנים סיימתי ב-3:30 שעות. זו היתה ריצה
מאכזבת. חשבתי שאני בכושר טוב אבל איפשהו ברחוב דיזנגוף, באזור הקילומטר ה-35,
הבנתי שכבר לא אתקרב לתוצאות הטובות הכי שלי. לפני הריצה הכנתי לי צמיד עם הספליטים
(התוצאה בכל קילומטר) שהייתי צריך בשביל לסיים בקצב הנכון. קרעתי אותו בפינה של
שדרות בן גוריון, והמשכתי עצבני ומאוכזב מעצמי עד לקו הסיום. בשנה שלאחר מכן כבר הרגשתי
הרבה יותר טוב. חילקתי את הכח נכון ונהניתי יותר מהריצה, רק שסיימתי פחות או יותר
באותה תוצאה, 3:30. ככה בדיוק היה גם בשנה שעברה. השנה עשיתי את מרתון טבריה, שהוא ריצה שונה מאוד מתל
אביב. בטבריה רצים מהר יותר, בין השאר בגלל שמדובר במסלול ללא פניות, למעט הסיבוב
חזרה באזור עין גב. סיימתי ב-3:30.
אגב, 3:30 זו תוצאה לא רעה בכלל לחובבנים. במרתון טבריה זה היה מקום 251
בין 943 רצים.
אבל בשנים מוקדמות יותר כבר גמרתי שלושה או ארבעה מרתונים בפחות מ-3:25, למרות
שהתאמנתי פחות טוב, לדעתי. חמש הדקות האלו מטריפות אותי. אני חושב עליהן בלי
הפסקה. אני לא מאמין שאוכל להפסיק עם התחביב האיום הזה לפני שאני ארד עוד פעם אחת
מ-3:25. אין מצב שזה בלתי אפשרי. רק פעם אחת, ודי.
בהשוואה לרצים אחרים, המצב שלי הולך ומשתפר, מכיוון שאני מטפס
בקטגוריות הגיל. אחרי שתמיד הייתי מדורג ב"גברים, כללי" – הקטגוריה
העמוסה והמהירה ביותר – רצתי בחמש השנים האחרונות ב"גברים, 40-44",
הנינוחה יותר. במרתון טבריה האחרון נכנסתי ל"גברים, 45-49", שם הייתי
במקום השישים מתוך 211 רצים. אבל כל ההשוואות האלו לא ממש מזיזות לי. לא אכפת לי
אם אני גומר את המרתון במקום המאתיים או ה-400. זה עניין שרירותי לגמרי. הדבר
היחיד שחשוב זה המחסום הארור הזה, 3:30. שלוש שעות ושלושים דקות. בכל מקום, בכל
מזג אוויר. רצף הספרות האיום שמייצג את העובדה שאני כבר לא אהיה בן 30 שוב, וגם לא
בן 35. שלא משנה כמה אני אתחזק, תקרת הזכוכית של כאבי המפרקים תהיה שם, ופשוט תעצור
אותי כשהיא רוצה.
אני אוכל תפריט נכון ומאוזן בהרבה. אני מעשן ושותה פחות. אני לא יוצא
למסיבות בסופשבוע של אימון. למעשה, אני לא יוצא למסיבות בכלל. אני במשקל הכי נמוך
שלי מאז הצבא. אני קם כל יום בחמש וחצי בבוקר ואין לי בעיה מיוחדת עם זה. אבל כל
המאמץ הזה הוא חסר תוחלת. לחוסר התוחלת הזה יש צורה ושם. אני נפגש איתו פעם בשנה. קוראים
לו 3:30.
*
האמת היא שאני דווקא כן משווה את עצמי לאחרים. לאחר אחד ליתר דיוק.
קוראים לו ע' ואם הוא קורא את הטור הזה הוא יודע בדיוק שבו מדובר. עבדנו ביחד פעם,
וכשהתאמתי למרתון הראשון שלי הוא עודד אותי להמשיך – זו כבר היתה התחרות השנייה או
השלישית שלו.
זה היה המרתון המלא הראשון בתל אביב בסבב הנוכחי (היה בעיר מרתון
שהופסק בסוף שנות השמונים, וחודש רק ב-2009). במסלול עצמו היו לא מעט קטעים שבהם
טור הרצים עשה פנייה של 180 מעלות, כך שכל הרצים עברו אחד על פני השני. פניות של
180 מעלות הן דבר גרוע מאוד מבחינת הקצב, אבל הן מיצרות את אחד הרגעים היפים
בריצה, כשהחובבנים מוחאים כפיים למקצוענים שעוברים מולם, וחברים פוגשים אחד את
השני. כל פעם שע' עבר על פני הוא אמר לי זרק איזו מילה טובה.
במירוץ הבא ראיתי אותו רק בהתחלה, ומכיוון שהורדתי 15 דקות מהזמן שלי,
שיערתי שגמרתי לפניו. אבל כשכתבתי את התוצאה בפייסבוק, הוא החמיא לי בתגובות ואמר
שהוא סיים שתי דקות לפני. כשעשיתי את מרתון טבריה בפעם הראשונה הוא גם היה שם,
והפעם כבר שמתי לב לטון העוקצני בתגובה שלו בפייסבוק. "איחרת בשלושים שניות",
או משהו בסגנון הזה. אחר כך הוא נפצע, ונשאר לי להתמודד רק עם השיא שלו. לפני שש
שנים הוצאתי את התוצאה הכי טובה בחיים שלי, די במפתיע, במרתון תל אביב, בלי איזה
הבדל בהכנות או במירוץ משנים קודמות. 3:22:28. בחיים לא הרגשתי כל כך גאה במשהו. ואם
זה לא מספיק, בדרך שברתי גם את השיא של ע'.
או ככה חשבתי. מסתבר שהוא היה שם, וסיים עם 3:21 ומשהו. קיבינימט.
עברו שנים מאז. באינסטגרם של ע' ראיתי בעיקר תמונות של אוכל. מסתבר
שהוא הפך לפודי, עניין שלא משתלב כל כך טוב עם ריצה. אחותי אמרה לי שהפציעה של ע'
חזרה, ושהוא ניסה לשוב לרוץ אבל לא הצליח. האמת, הצטערתי בשבילו. ממילא אני כבר לא
מאמין שארד אי פעם מ-3:21. אז צריך להניח לדברים כמו שהם.
לפני שבועיים, כשהתחלתי עם הריצות הארוכות באמת, עברתי על פניו ליד
ארומה בנמל. הוא היה מזוקן יותר מהרגיל, ולדעתי הוא עלה קצת במשקל. אבל אי אפשר
היה לטעות. זה היה ע', עם חולצת ריצה אדומה, טיפה כפוף, מתנשף, בכיוון הנגדי.
כרגיל, הוא לא נראה מהיר במיוחד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה