טור מספר 9
פורסם לראשונה בדה-באזר
מרחק: 12.60 ק"מ זמן: 1:07:18 קצב: 5:21 דופק
ממוצע: 142
מסלול: חוף תל אביב
הייתי אמור לקום לריצה של 11 קילומטרים ביום רביעי, אבל התעוררתי
מאוחר ונשאר זמן לחמישה-שישה קילומטרים בקושי. התלבטתי אם לצאת או לדחות את האימון
למחר. הבעיה היתה שאם לא הייתי רץ ביום רביעי, הייתי חייב לעשות שלושה אימונים
רצופים בימים הבאים, כשהאחרון שביניהם הוא ריצה של 30 קילומטרים. התלבטתי והתלבטתי
והדקות עברו. עד שהתלבשתי נשאר זמן רק לארבעה קילומטרים. בשלב הזה התעוררתי. השעה
היתה ארבע בבוקר. היו לי הרבה חלומות מז'אנר האיחור בתיכון ובאוניברסיטה, אבל
בשנים האחרונות הם מגיעים פחות. איכשהו הצלחתי לחזור לישון – נותרה עוד שעה ללילה.
כאילו כדי להרגיז, חזרתי להתארגן לריצה. התעוררתי שוב. חמש וחמישה. לא היה טעם
לנסות להירדם לעוד רבע שעה. קמתי. התארגנתי ויצאתי לרוץ, בפעם השלישית הלילה.
כבר שלושה שבועות שאני רץ יותר משבעים קילומטרים בשבוע. חובבנים כמוני
צריכים להגיע ל-75 עד 95 קילומטרים כדי לסיים מרתון כמו שצריך. 75 קילומטרים בשבוע
זה ארבע ריצות של שעה בערך, ועוד ריצה של שלוש שעות. כשמוסיפים לזה את ההתארגנות
וההתאוששות מכל אימון, זה יוצא כמו עבודה בחצי משרה. זו עבודה שמשאירה אותך רצוץ
פיזית ולפעמים גם נפשית. וכמו כל עבודה, אני לוקח אותה איתי לכל מקום. אחרי ריצה
גרועה אני מרגיש שפוף. אחרי ריצה טובה אני עף על עצמי כל היום. מעניין אם אנשים
אחרים שמים לב לשינויים האלו, שלא קשורים לשום דבר אובייקטיבי, אלא לחיים הסודיים
שאני מנהל בחמש בבוקר, ושעכשיו מתחילים להופיע לי אפילו בחלומות.
אני מרגיש את העומס של הריצה בכל רגע בשבוע, אגב. ביחד עם הזמן שגוזלת
העבודה האמיתית שלי, שלא לדבר על חיי המשפחה עם שלושה ילדים קטנים, התחושה היא
שאני רץ כל היום בערך. הבוקר שאני הכי אוהב בשבוע הוא זה שאני לא רץ בו, כמובן. אני
קם ברבע לשש מתוך הרגל, שותה קפה במרפסת, רואה את הבוקר עולה ועוד יש לי זמן לענות
לאימיילים. מצד שני, אני גם מרגיש צורך בלתי פוסק לרוץ יותר. עכשיו שעליתי לחמישה
אימונים בשבוע, אני מרגיש ששישה-שבעה זה הדבר הנכון. פעם מצאתי ברשת תוכנית
אימונים "לרץ המתקדם", שכללה שני אימונים ביום, ובערך 12 אימונים בשבוע
בסף הכל. חמישה קילומטרים בערב – שמונה קילומטרים בבוקר למחרת. אימון הפוגות בערב,
אימון שחרור בבוקר. וכך הלאה והלאה. מדי פעם תוכנית האימון חגגה "ערב
חופשי!" או "בוקר מנוחה – אפשר לישון!". אבל אסור היה להגזים עם הבטלה
הזו – בערב כבר היה עוד אימון, כמובן.
אני מדמיין אותי מנסה להתאמן לפי התוכנית לרץ המתקדם. כמות הכביסה
שתידרש לכל בגדי הריצה האלו היא די מדהימה. אני אצטרך לעזוב את העבודה, ומן הסתם גם
את הבית. רוב מה שאני אעשה זה לרוץ, לעשות מתיחות, ומקלחת. ואולי לא יהיה בכלל טעם
להתקלח – כל סוף של אימון הוא התחלה של האימון הבא.
ועדיין, יש משהו מושך בתוכנית לרץ המתקדם, לא? ללכת עם משהו עד הסוף
באמת, לחגוג את הטירלול שלו בלי חשבון, ולראות מה קורה. הרי אין שום היגיון בריצת
מרתון חוץ מהקיצוניות של המאמץ הזה. אז אחרי 13 מרתונים רגילים, אולי הגיע הזמן
לקחת את זה לשלב הבא?
*
אנשים שנכנסים חזק מדי לקטע של הריצה ממשיכים הרבה פעמים לטריאטלונים
למיניהם, אבל אני לא רוצה לקפוץ למים קרים כל בוקר ואני מפחד לנסוע על אופניים כל
כך מהר. הריצה ממלאת לי את הנפש והחיים אבל לענפי ספורט עממי אחרים אני בקושי
מקדיש מחשבה, וכל העיסוק בהם נראה לי מופרך. כשאני חושב על עוד ספורט, הכוונה היא אך
ורק לעוד ריצה.
לטובת אנשים כמוני המציאו את האולטרה-מרתון. רשמית, אולטרה מרתון הוא
כל מירוץ מעל ה-42.195 קילומטרים של המרתון. קיימים אולטרה-מרתונים של חמישים או
55 קילומטרים, אבל כשאני חושב על אולטרה מרתון הכוונה היא למירוצים למרחק הכפול
ומעלה. שמונים, תשעים, מאה קילומטרים. אני מדמיין את המרוצים האלו כמו שאנשים שלא
רצים חושבים על מרתון. איך לעזאזל אפשר לרוץ מאה קילומטרים ברצף? מי שעושה את זה
נראה לי בו זמנית כמו פסיכי גמור, וגם סוג של אל. אני מקנא בהם על תהומות היאוש
ופסגות ההתעלות שהם פגשו.
בניגוד למרתון, שהוא ענף אולימפי קלאסי עם כללים קבועים, האולטרה
מרתונים רבים ומגוונים, וכולם נבחנים בקיצוניות שלהם. האולטרה מרתון של הסהרה (מרתון
החולות) בדרום מרוקו נמשך על פני שישה ימים ו-251 קילומטר. ההארדרוק מרתון (160 קילומטר)
האמריקאי מתרחש בגובה 3500 מטר, לעתים קרובות תוך כדי סערות ברקים וגשם. בקנדה יש
מירוץ של 700 קילומטרים בטמפרטורה שיכולה להגיע למינוס 25. אולטרה מרתונים זה כמו
פורנו – אם אפשר לחשוב על איזה רעיון מופרך במיוחד, תדעו שמישהו כבר עשה אותו.
אני פחות מתעניין במירוצים המוזרים בהרים ובמדבריות, שהם אתגרים
טכניים בתנאי שטח קשים, ויותר במירוצים שבהם המתחרים ממש רצים, אבל לאורך זמן
ומרחק גדולים מאוד. מאוד מאוד. למשל מירוץ ה-24 שעות, שבו המטרה היא לגמור כמה
שיותר קילומטרים ביממה אחת בדיוק. מעניין אותי איך הרצים מרגישים. על מה הם
חושבים. איך הם דוחפים את עצמם. השעה ה-18 למשל, כשעברו כבר איזה 150 קילומטר אבל
נותרו לרוץ עוד שני מרתונים, היא בטח חוויה פסיכדלית לגמרי (אגב, בחלק מהמירוצים
האלו יש תופעה מעניינת – הפער בין המינים מצטמצם, ולפעמים הנשים מנצחות את הגברים.
יש כל מיני תיאוריות על הסיבות לזה).
אבל יש מירוץ אחד שזוהר מעל כל האולטרה מרתונים. המירוץ הארוך,
הקיצוני, המופרע ביותר שאפשר להעלות על הדעת. האתגר שממצא את כל הסיבות האמיתיות
לרוץ - ועוד הרבה יותר - ושבו גם החזקים ביותר יתקשו לעמוד. זהו "מירוץ
ההתעלות העצמית", שנמשך לאורך 3100 מייל (כלומר טיפה פחות מחמשת אלפים
קילומטרים). לרצים יש 52 יום להשלים את המרחק, ואלוף המסלול - איזה בחור מפינלנד -
סיים אותו בארבעים יום.
הנקודה שהופכת את מירוץ ההתעלות העצמית לקשה כל כך, ולראוי לשמו –
מעבר, כמובן, למרחק הפסיכופטי - היא המיקום שלו. המירוץ לא מתרחש על פסגה של הר
געש או בין תנינים באפריקה, אלא סביב בלוק אחד בניו יורק. וליתר דיוק, על המדרכה
בין רחוב 164 ל-168 בג'מייקה, קווינס. המסלול כולל 5649 הקפות, וכדי לא להשתעמם,
רצים כל יום בכיוון אחר – פעם נגד השעון, ופעם עם השעון. כמובן, המדרכות ממשיכות
לשמש את תושבי השכונה בזמן הזה. בין חצות לשש בבוקר לא רצים, ולאורך היום מתנדבים
מספקים למשתתפים ארוחות טבעוניות.
מירוץ ההתעלות העצמית הומצא על ידי מורה המדיטציה ההודי סרי צ'ינמוי,
שהטיף לאימוני סיבולת והרמת משקולות כדרך להארה.
המירוץ, הסביר פעם צ'ינמוי, הוא דרך להתעלות מעל העצמי, ומעל מושגי
האפשרי שמגבילים ומגדירים אותו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה