תחושת
הסחרור במשחק החוזר
על
מאמרו של כריס מרקר A Free Replay
מאת
אגור שיף
עיקר
יצירתו הקולנועית הפורה של ההוגה והקולנוען הצרפתי כריס מרקר (1921-2012Chris Marker ) הייתה דוקומנטרית. סרטיו
(Letters from Siberia, A
Grin Without a Cat, Sans
Soleil ורבים אחרים)
נמסרו בדרך כלל מנקודת מבט אישית מאד, מנוסחים כיומן, הגיג, או טענה פוליטית, תוך
שימוש בתערובות של צילום מקורי, חומרים ארכיוניים, תמונות סטילס וגם ציורים. לא
בכדי יש המכתירים אותו כאבי ז'אנר "המאמר הקולנועי" (film-essay). מרקר עסק גם בביקורת, כתיבה עיתונאית, ייזום
והפקה של סרטים פוליטיים.
אירוני
אם כן, שדווקא סרטו הידוע והמשפיע ביותר של מרקר הינו סרט עלילתי בעל גוון
רומנטי, יסודות מלודרמתיים, וקונטקסט של מדע בדיוני. הכוונה היא לסרט הקצר La Jetee (בישראל מוכר הסרט
בתרגום המילולי של כותרתו, המזח, אלא שיהיה נכון יותר לקרוא לו "מרפסת
התצפית" בהתאם לכוונת היוצר) שמרקר יצר ב-1962 בהשראת סרטו של אלפרד
היצ'קוק ורטיגו. ורטיגו הוקרן בצרפת רק כשלוש שנים קודם לכן (הסרט
יצא להפצה ב-1958) ונחשב אז לעוד מותחן פילם נואר היצ'קוקי, שגם אם בוים למופת –
ואיש לא ערער על מיומנותו של היצ'קוק כבעל מלאכה יוצא דופן – לא היה יותר
ממוצר בידורי עמוס יומרות פסיכולוגיות שהעלו גיחוך בקרב המבקרים, ומבוכה בקרב הצופים.
תהליך
הקנוניזציה של ורטיגו (זה קרה מהר יחסית) והפיכתו לנכס צאן ברזל קולנועי, התרחש
גם בזכות חבורת אינטלקטואלים צרפתיים קולניים ובטוחים בצדקתם, חבורה שעליה נמנה כריס
מרקר (אנשי "הגל החדש" וקבוצת "הגדה השמאלית"), שהתעקשו לטעון כי המסגרת הרומנטית בוורטיגו ועיצובה
הסוריאליסטי המוקפד אך המוגזם לעתים, משרתים משל פילוסופי הדן בכמיהה האנושית
הנואשת לנוע במרחביו נטולי הממשות של הזמן באמצעות הזיכרון ועיצובו מחדש.
השפעתו
של המשל הזה על מרקר הייתה מסתבר, עצומה. עד כדי כך שלא יכול היה שלא ליצור
את הגרסה שלו לתמת המסע המנטלי בזמן, גם במחיר החריגה מכיוון היצירה הבטוח שעליו
נע, ומתוך מודעות לאירוניה שבכך.
המרכיבים
הקולנועיים הבסיסים להפליא של La Jetee
– פס קול שבו המספר (המוסר את המעשייה המרקרית בענייניות מלנכולית) מלווה רצף תמונות סטילס בשחור לבן – רחוקים מאד מהעיצוב המסוגנן, המשחק
המוגזם, והבימוי המרהיב של ורטיגו, אך הקרבה הרעיונית בין מקור ההשראה
ליצירתו של מרקר גלויה ואפילו מופגנת (כולל התייחסויות ישירות).
"זה
סיפור על אדם שסומן על ידי תמונה מימי ילדותו..." כך מתחיל הסיפור הקולנועי
(שמרקר מכנה אותו בלעג עצמי "פוטו-רומן") ב- La Jetee. התמונה
היא של פני נערה אלמונית שאותה ראה הגיבור כשהיה כילד, על מרפסת התצפית בשדה
התעופה אורלי, במהלך אירוע מזעזע. הוא נושא
בזיכרונו את הפנים האלה לאורך כל שנות התבגרותו וכן במהלך מלחמת העולם השלישית
שלאחריה הוא מוצא את עצמו במחנה שבויים מתחת לפריס ההרוסה.
פני
הנערה, המיצגים את אותו רגע קצר על מרפסת התצפית באורלי, עומדים להוות תחנת שיגור מנטלית/נוסטלגית
שממנה ישונע הגיבור הלוך ושוב על ציר הזמן. רק בסופו של הסיפור יתברר לגיבור
ולצופים גם יחד, כי מקורו של אותו הבהוב בזיכרון העבר, אינו אלא מגדלור שניצב
בעתיד.
ההשוואה
המפורטת בין הנוסעים בזמן (בוורטיגו, הגיבורה המיוסרת, מגיחה לכאורה מהעבר ומתייצבת
בהווה על מנת לחוות שוב את סבלה; ב- La
Jetee עושה הפרוטגוניסט
נטול השם את הכיוון ההפוך, מהעתיד אל ההווה, ונסחף לתוך סיפור אהבה בלתי ממומש עם אישה
שהתקיימה אי פעם בעברו הרחוק) נעשתה לא רלוונטית ככל שקיבלו שתי היצירות את מקומם
החשוב בקאנון התרבותי של המאה ה-20.
ואף
על פי כן, שלושה עשורים לאחר שיצר את La
Jetee חזר כריס
מרקר בזמן על מנת להסביר את העניין שמצא במשל ההיצ'קוקי. אולם הניתוח המשעשע שמופיע
במאמר שלפניכם, (שהתפרסם לראשונה ביוני 1994 בכתב העת Positif
400 ) יותר משהוא הומאז'
מלא הערצה לוורטיגו ולאלפרד היצ'קוק, מהווה גם פרשנות אולטימטיבית לדיון
הרעיוני שעומד בבסיס יצירת המופת שיצר הוא עצמו.
תחושת
הוורטיגו, מסביר מרקר במאמרו, (שיש לה ביטויים סימבוליים רבים בוורטיגו
וגם
ב-La Jetee ) אינה אלה תחושת
הסחרור של הנפילה בממד הזמן. אלמנטים של קימה לתחייה, הכחשת הזמן, פיצולה של ההכרה
האנושית לזיכרון ולהווה, מצטברים כולם לצורך החייאתה של אהבה מתה, "ומוכיחים
כי הרעיון של השבת אהבה אבודה נוגע בכל בן אנוש". חווית העבר והרצתה החוזרת
כזיכרון או כשחזור, היא הסיבה האפשרית היחידה לאותה נפילה, לסחרור ולתוצאה הטרגית
הצפויה. מרקר מנסח זאת כך: "החוויה של סקוטי (הפרוטגוניסט בסרט ורטיגו)
היא האושר הגדול ביותר שאדם יכול להעלות על דעתו - חיים שניים בתמורה לטרגדיה
הגדולה ביותר: מוות שני." והוא כמובן מתכוון גם לגיבור La Jetee שהזיכרון שאליו הוא
חוזר אינו אלא רגע מותו שלו.
כמו
במשחקי וידיאו, טוען מרקר, הפרס הגדול במשחק הזיכרון איננו כסף או תהילה
אלא האפשרות שניתנת למשחק חוזר, ל-replay.
ואם התשוקה
לזכות במשחק חוזר, אינה אלא התנגדות טבעית לפעולתו המכאיבה של הזמן, ולפיכך תכונה אנושית אינהרנטית, ואולי אפילו
הכרחית לקיום שפוי, מדוע שלא יתמכר אליה מחבר המאמר עצמו?
ואכן,
הנוסטלגיה, מרירה אך מודעת לעצמה, מבצבצת במאמר הזה מכל שורה. בין אם היא נרמזת
מתוך ביקורת על בימוי קולנוע עכשווי ונטייתו למקסימליזם ובוטות; בין אם היא התרפקות
על זיכרון אתרים בסן פרנציסקו (ובפריז) שנמחו ואינם; ובין אם היא קינה מחוייכת על
היעלמותה של גיבורת המשנה בוורטיגו מחלקו השני של הסרט שצצה במלוא הדרה
ככוכבת סדרת הסבון הידועה דאלאס (שבעת כתיבת המאמר כבר שקעה לתהומות ההיסטוריה
של הטראש הטלוויזיוני) – אין תענוג גדול יותר מתחושת הוורטיגו של המשחק החוזר.
A Free Replay (Notes on Vertigo) by Chris Marker*
פורסם
לראשונה ב- 400 POSITIF (יוני 1994)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה