יום שני, 11 בנובמבר 2019

חלל ותודעה / ראיון עם אסטרונאוט / יונתן לוי מראיין את סטורי מסגרייב


הקדמה:
בערך בשנים 2003 עד 2008 ניצחה העורכת גליה עזרן על אוסף כותבים שעסקו בתודעה. המאמרים הופיעו במדור הניו-אייג' ב NRG מעריב. בין הכותבים היה אפשר למצוא את אורי לוטן, תומר פרסיקו, עידו הרטוגזון, יונתן לוי. אורי לוטן חיבר אותי לגליה ותרומתי הייתה מאמרים בנושאי תודעה ומרחב.
בתקופה זו יונתן לוי הגה את הרעיון לראיין אסטרונאוטים על חוויותיהם התודעתיות בשהותם בחלל ובשיחותנו אף חשבנו לרכז את הראיונות לספר.

תודעה ומרחב הם תחום העיסוק והחקר שלי בתנועה, מדבר והתנהגות. מהם נוצרו תחום טיפול שטח, התכנית הבינתחומית לטיפול וחינוך שטח בסמינר הקיבוצים, המכון ללימודי שטח, ומדף הוצאה לאור. הקיצון הוא היוצר הגדול.

כיום אני משתתף כחוקר בתכנית הדמיית קיום אנושי על פני המאדים. אנו קבוצה עצמאית של חוקרים מתחומים שונים עם התמחות בתנועה, מרחב, טיפול שטח ומצבי קיצון התנהגותיים. התאגדנו במכון ללימודי שטח. אנו מרצים בסמינר הקיבוצים, באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטה העברית בירושלים.

הצעת המחקר שלנו בנושא תנועה, מרחב ובריאות קבוצתית (MSG), התקבלה לפרויקט 20 AMADEE  של OWF. בפרויקט מלהיב זה שותפים עמותת DMARS הפועלת עם מכון דיוידסון ממכון וייצמן וגם ISA סוכנות החלל הישראלית. העבודה על מחקר MSG החלה במרץ 2019. וצפויה להסתיים באוקטובר 2021.

הראיונות עם האסטרונאוטים שיונתן לוי יזם והביא אלינו מספקים הצצה אל התודעה האנושית בתנאי קיצון וחומר רב למחשבה, השראה, לימוד וחקר. פנינו מועדות לכוכבים.



יונתן לוי מראיין את האסטרונאוט סטורי מסגרייב 
הוא שולט בתחושת כוח הכבידה, הוא נהג למדוט בחללית ולחלל הוא טס עם פנקס שחור מלא במשימות פרטיות ומוזרות. הוא תיקן את טלסקופ האבל והוא גם רופא ומעצב ומשורר ומדען עם תפיסה ייחודית לגבי חקר היקום. ראיון עם סטורי מסגרייב, סוג של גאון


סטורי מסגרייב הוא אסטרונאוט שאפילו אסטרונאוטים מעריצים. הוא החל לטוס לחלל בגיל 48, לאחר שעבד שנים רבות בנאס"א כרופא, חוקר וממציא. הוא טס שש פעמים לחלל ושהה שם 53 ימים. הוא אחד האסטרונאוטים שתיקנו את טלסקופ החלל האבל במבצע הירואי שנמשך ימים. רשימת הישגיו האקדמיים מפליאה: מלבד דוקטור לרפואה הוא מחזיק בתארים למתמטיקה, כימיה, תכנות מחשבים, מנהל עסקים, פיזיולוגיה וספרות. במהלך שירותו הצבאי הוא טס בכ-160 כלי טיס שונים וחוץ מזה הוא צנחן חופשי, צוללן, מדריך דאייה, חובב שח ומשורר. וצלם. וגנן. כיום הוא יועץ של חברת דיסני. ומלמד עיצוב בקליפורניה. ומנהל שלוש חברות לתכנון נופים. ופילוסוף.

הוא נולד לפני כשבעים ושתיים שנים, בימי השפל הכלכלי בארה"ב, וגדל בחווה במסצ'וסטס. בגיל עשר כבר ידע לתקן טרקטורים וציוד חקלאי. משפחתו לא תפקדה - החיים בבית היו רוויים באלכוהול ובאלימות, וסטורי נהג להתבודד ביערות ובאגמים, כשיופיו של הטבע משפיע עליו עמוקות. בנערותו נרשם לפנימיה. בלילות הוא נהג לברוח אל מרחבי היער, ובימים לבית ספר שכן, שם למד להטיס מטוסים. את טיסת הסולו הראשונה שלו ביצע בגיל 16.

מכל סדרת השיחות שערכתי עם אסטרונאטים, נדמה לי שהמעניין ביותר הוא הראיון הנוכחי. לא לעתים קרובות ניתן למצוא בבן אדם מיזוג ייחודי כל-כך של כשרון מדעי, כוח עשייה ועומק רוחני; אכפתיות כלפי העולם, אופקים רחבים ואינדיבידואליות יוצאת דופן כמו אצל סטורי מסגרייב.

לא התקדמנו כיצורים גלובליים

 סטורי: איפה אני תופס אותך
בישראל. 
איפה בישראל?

אתה מכיר את ישראל?
ראיתי אותה בערך אלף פעם. אתה יוצא ממפרץ עקבה ועולה דרך ים המלח לנהר הירדן, עד לכנרת, ואז אם אתה פונה טיפונת שמאלה אתה מגיע לפיתול הקטן בחוף איפה שנמצאת חיפה...

אז אני טיפה מימין לפיתול.

אוקיי. שמה. אתה מבין, מהטיסה בחלל אתה לומד לא רק גיאוגרפיה אלא גם היסטוריה. אתה לא יכול שלא לחשוב על ההיסטוריה כשאתה טס מעל התרבויות העתיקות, אתונה, וכרתים, ואלכסנדריה, כשאתה רואה בעין בלתי-מזוינת את צלן של הפירמידות... אבל די עם זה.

נראה שבדברים מסוימים אין לנו יתרון על-פני התרבויות העתיקות.

נכון לגמרי. טכנית השתפרנו, אך כגיאו-פוליטיקאים, או כאנתרופולגים תרבותיים – או איך שלא תקרא לתפקיד שלנו כיצורים גלובליים שמנהלים את סירת ההצלה הזו, לא עשינו אפילו צעד אחד. כשאתה מתבונן בתרבויות המופלאות באמריקה לפני 20 אלף שנה, או ההיסטוריה הרשומה של המצרים ושל היוונים וזו של הארץ שלך, במובנים מסוימים נסוגונו. אין לנו היסטוריה מי יודע מה מבחינת איכות החיים, האמפתיה לבני אדם, לתרבויות ולגזעים אחרים.

בעצם גם ההיסטוריה של המסעות לחלל נגועה.

נכון, כשעושים טיסות לחלל כדי להתחרות במדינה אחרת במקום לחקור את החלל לשמו. הסיבה האמיתית לטיסות החלל היא לחקור את היקום שלנו. בשנות השישים נקבע היעד להפגין את יכולותינו התרבותיות והטכנולוגיות כאומה. שנות השישים היו מאד מוצלחות, אבל יצאנו משם עם חזון מסולף

כיצד השפיע על האנושות המבט על כדור הארץ מבחוץ?

זה כוח חזק מאד. התמונות הראשונות של כדור הארץ כביתנו, כסירת ההצלה שלנו, הגיעו אלינו לפני שבני אדם הגיעו לחלל, אבל אנשים הבינו שגם הם יכולים לראות את העולם כך, ויש ביטוי לזה בספרות המדע-בדיוני של התקופהבקמינסטר-פולר הבין את החשיבות של הדימוי הזה – כדור הארץ מבחוץ – הוא אמר שאנחנו נמצאים על חללית; חללית ושמה ארץ. אנו טסים, חולקים את העולם עם עוד בני אדם, עם כל החיות, כל הצמחים ועם אמא אדמה... יש גם היפותיזה שלסלעים יש עצמיות, שאיני יודע אם היא נכונה באופן מילולי... אבל לא צריך להרחיק לכת. כשאתה חושב על עצמך כעל יצור גלובלי,
אזי רעיונות כאלה נושאים אותך מעבר לשבטיות הקטנונית. הכרחי שנתחיל להסתדר זה עם זה, שנחייה בצורה בת-קיימא, ואין כל סיבה להמשיך את ההיסטוריה כפי שהייתה. זה היה המסר האקולוגי שיצא מההתבוננות בכדור הארץ מבחוץ בשנות השישים, עם התקווה להתקדם הלאה, עם ההזדמנות להתפתח אל תרבות גלובלית מאוחדת. זה טרם קרה

זו לדעתי רוחניות

בתרבויות העתיקות שהזכרת הכוכבים לא נתפסו רק כגופים פיזיקליים, והתפיסה הייתה שיש התאמה בין תנועות הכוכבים והפלנטות לנפש האדם ותודעתו. האם אתה מזדהה עם רעיונות כאלו?

כן אבל גם לא. בחללית אתה קובע אם הכוכבים עולים או יורדים. אתה, המהירות שלך, ולא האופן שבו הארץ סובבת ברקיע. למשל, המהירות שלך גורמת לדברים לעלות במזרח, שהוא כעת מזרח פסיכולוגי השונה מהמזרח הגיאוגרפי. במשימה קוטבית, למשל, כוכב הצפון יעלה במזרח שלך וירד במערב שלך. השמיים שונים! אבל אתה יכול לחוות אחרת את היחסים בין תנועות המסלולים, כיצד כדור הארץ נע סביב השמש בקצב שלו עם הנטייה שלו על הציר. איך נוצר היום והלילה. אתה יכול לראות איך הנטייה של כדור הארץ יוצרת את העונות, כי אתה רואה איך החורף מתחלף לקיץ תוך 30 דקות.

איך התחושה להיות מחוץ למערכת הטבעית שיצרה אותנו?

לעולם איני מרגיש מחוץ לה. יש לי רק פרספקטיבה חדשה. אני לעולם איני מחוץ לכלום... אני מעט שונה, יותר כמו יליד-אמריקני. עבורי, האלוהי אינו נמצא בחוץ. ישנן מערכות אמונה שבהן הישויות המקודשות היחידות הן "מעבר". מעבר לכדור הארץ, מעבר למערכות השמש, מעבר ליקום כפי שאנו מכירים אותו, והדבר היחיד הקדוש נמצא הרחק מעל ומעבר. בחלל כמובן אין למעלה ואין למטה. כל מקום יכול להיות מבחינתך למעלה או למטה. אז הדבר הזה משתנה, ואיתו גם כל הסימבוליקה המיתולוגית של מקום שבו ניגאל וכו'. בשבילי – הכל קדוש והכל אלוהי. אני לא מעבר לזה, רק יש לי פרספקטיבה שונה על זה. כדור הארץ קדוש כמו כל כיוון אחר, אני חלק מהעניין ולא נפרד ממנו, והטיסה בחלל לא שינתה אותי במובן הזה. העובדה שיכולתי לראות את היחסים בין מכניקת גופי השמיים לגאוגרפיה ולגאולוגיה ולחיים, איששה את המערכת האמונית שהייתה לי קודם. בגיל שלוש יצאתי לבד בלילה ליער, וידעתי - זה העולם שלי. במובן הזה באתי לעולם כשאני מביט למעלה ולמטה, שקוע לגמרי בטבע.

איך אם כן היית מגדיר רוחניות?

תחושה של טרנסצנדנציה, אני חושב... קל מאד להגדיר דתות ממוסדות ומיתולוגיות ומערכות אמונה ואת האופן שבו הן עובדות... רוחניות יותר קשה, אבל אני אוהב את המילה טרנסצנדנציה. כלומר שיש משהו מעבר לקיום הנוכחי שלך. משהו מעבר שאתה לא מבין ושלעולם, לעולם לא תבין. אין לנו אפילו את היכולת המושגית לזה. אבל טרנסצנדנציה היא דרך נפלאה לגשת לזה, תחושה של מעבר, של אופק נצחי, תחושה שישנן מהויות וישויות ואידאלים אפלטוניים שנמצאים מעבר לנו, אך אתה חלק מהקוסמוס, ה-דנ"א שלך והרנ"א שלך, באת מהכוכבים. אינני שולל ישויות אלוהיות. יכול לבוא מישהו ולבטל אותי בשטחיות בשם ה"מדע הטהור". אבל לא, אני פשוט לא רוצה להשליך את מערכת האמונות הקטנה שלי ולהגיד איך היא בראה הכל. אני לא אומר לה איך היא עשתה את זה, אני מנסה להקשיב ולכבד, וכך להבין איך היא עשתה את המקום הזה. זה מסע, מסע של רוחניות. זה מגיע עד לשאלות הגדולות ביותר – כך שאני פשוט לא יודע. אני לא פוסל שום סיפור בריאה, אבל אני גם לא רוצה להגיד לישות האלוהית איך היא עשתה את זה. אני רק רוצה לנסות ללמוד את המציאות. אני רוצה להקשיב.  

רוחניות קשה להגדיר. אבל ישנה תחושת הטרנסצנדנציה, תחושת ההוד, נוכחות שאתה יכול לחוש באופן אינטואיטיבי כי אתה הנך היקום, חלק ממנו. אתה לא רק יצור הגיוני רציונלי – כמובן שלא, אין שום רציונליות בהיסטוריה האנושית. אתה מסוגל לגעת באמת כלשהי כי אתה האמת, אתה חלק מההתפתחות הקוסמית, זה בהיסטוריה שלך, כך שאני חושב שאם אתה מסוגל להקשיב לעצמך, אתה יכול לחוש אמיתות לגבי היקום, וזו לדעתי רוחניות – הליכה מעבר לדרכים המקובלות שלך.

מאה דברים לעשות בחלל

אתה מתרגל מדיטציה?

בטח, כל הזמן. שאלת אותי את השאלה הזו אחרי מה שאמרתי, כי הדממה, דממת ההכרה, היא מה שמאפשר לך לגעת בדברים הללו. אם יש יותר מדי רעש ומהומה במחשבה - אין גישה לזה. אני יכול להגיע למוח דומם ביותר. זה כמו להוריד את המתג. אין שם כלום וכך אתה נפטר מהרעש והכאוס של היומיום ומסוגל להקשיב, להקשיב למה שאתה באמת. מעולם לא התנסיתי במדיטציה פורמלית כלשהי, אבל נדמה לי שמה שאני עושה קרוב לזה מאוד.

עשית מדיטציה בחלל?

כן. אני לא פחות טוב בזה גם על כדור הארץ. אבל בחלל נהגתי לישון כשאני צף. אחרים לא עושים את זה, אלא קושרים את עצמם בתוך שקי שינה הדוקים, ככה שהתחושה יותר ארצית. אבל כשאתה צף, בחושך מוחלט, אתה לא נוגע בחללית, אתה לא יודע אפילו איפה היא, כי מספיק תנועה קטנה כדי שתוך שעתיים תהיה הפוך לחלוטין. אתה לא יודע איפה כדור הארץ, רק בנפילה חופשית... ואתה גם מאבד תחושה של הגפיים שלך כי הן לא נוגעות בשום דבר, אינטלקטואלית אתה יודע שהן שם אבל אתה לא יודע איפה, ומכיוון שאתה מנותק ממקורות הגירוי הרגילים, יש לך כל מיני חוויות. כמובן המוח יכול להמשיך לחשוב מה שהוא רוצה במצב כזה אבל מדובר במצב פיזי של ניתוק מהגוף והארץ, שבהחלט יכול לעזור לדומם את המחשבה.

נהגת לטוס לחלל עם ספר קטן ושחור שבו רשמת דברים שאתה רוצה לנסות שם.

כן...  היו שם כ-100 או 110 דברים, כמו לחקור את הבהובי האור שיש בעיניים בשל הקרינה הקוסמית. אתה הולך לישון בחלל ורואה את כל האורות האלה, כמו זיקוקים ביום העצמאות. דבר אחר היה לבדוק את פרספקטיבת ה-G0, אפס כוח משיכה. רק בטיסה הרביעית שלי הצלחתי להגיע לתחושה הפסיכולוגית של נפילה חופשית, מכיוון שחוש הראייה כל כך חזק עד שהוא משתלט ומספר לך שאתה צף בסביבה קבועה, פשוט צף בחלל. תאר לך שאתה בתוך מעלית בצורה כדורית, ואז אתה חותך את הכבל. תהיה לך תחושה שאתה צף בתוך הכדור, אבל במציאות אתה נופל. כך גם בחלל. אתה לא צף - אלא נופל. הייתי סקרן למה לא חוויתי את תחושת הנפילה. אז עשיתי ניסיונות "לקפוץ" מתחושת כח הכבידה, וזה עבד. אנשים מאשימים אותי שאני פשוט עושה לעצמי טריקים-במחשבה, אבל אלו טריקים כדי להגיע לתפיסה האמיתית, לא כדי ליצור אשליות, משום שבמציאות אני בנפילה חופשית. אחרי שתרגלתי את זה יכולתי להדליק ולכבות את זה מתי שרציתי - מתי שצריך היה את תחושת כוח הכבידה והפעלתי אותה. תחושת כוח הכבידה לא נמצאת בחוץ - היא חלק מהאדם. כחמישים אחוז מהאסטרונאוטים חולים בגלל שהמוח שלהם לא מסוגל לחבר את חלקי החוויה שלהם בחלל. אנו רגילים לתחושת כבידה בניצב לפני כדור הארץ כדי לפעול בשלושה מימדים. פיתחנו את היכולת הזו במשך מיליוני שנים

חקר החלל הוא ערגה קיומית

לגילוי שכוח הכבידה הוא גורם פנימי עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת.

החקירה של עצמך, החקירה מהי ההשפעה של כוח הכבידה ושל סביבתך הארצית על התפיסה העצמית שלך, מקרבת אותך הן לתשובות מדעיות של פסיכולוגיה קוגניטיבית והן לתשובות רוחניות, ואם לא לתשובות אז לפחות לשאלות הנכונות. שאלת כוח הכבידה - והיעדרה - עוזרת לך להבין לפחות חלק מההיסטוריה ההתפתחותית שלך. היא עשויה לקרב אותך לחשיבה בקנה מידה גדול, למרות שכילד בן שלוש חשבתי כך בכל מקרה, אלא שעתה היו לי דוגמאות קונקרטיות.

איך השליטה על תחושת כוח הכבידה שירתה אותך בחלל?

כשהתאמנתי על התיקונים של טלסקופ האבל, [התיקונים נעשו בבריכת מים ענקית שלתוכה הוכנס העתק של הטלסקופ. מסגרייב למד בע"פ כל תנועה ותנועה שיהיה עליו לעשות במשך שעות ארוכות – י"ל] ראש הטלסקופ היה בשבילי למעלה והבסיס שלו למטה. וכך, כשעבדתי מסביב לטלסקופ האמיתי הוא הכתיב לי את תחושת כוח הכבידה, לא משנה היכן היה כדור הארץ. זה נשמע מאוד פשוט אבל בלי הספר השחור לא הייתי חוקר את זה, זה לא קורה מאליו. הספר הזה עוזר לחוות חוויות שמשקפות מהו באמת חקר החלל.

חבל שרוב מחקר החלל הוא יחסית צר-אופקים.

נכון. הם שכחו למה אנשים אוהבים את החלל. הסיבה שהם אוהבים את החלל היא, שהוא משמש להם מראה. זה הדבר הבסיסי שמניע את האדם, מי אני, לאן אני הולך, מה זה, מהן השאלות הגדולות – והחלל נותן שיקוף של הדברים הללו. אבל בתכניות החלל אף פעם אין את האומץ לשים את זה על שולחן. כשיש לך משהו כמו תוכנית תחנת החלל הנוכחית, זה לא נותן לאנשים כלום ממה שהם מבקשים. זו טעות אסטרטגית כוללת. צריך לחזור לשנות השישים כדי להבין למה החלל הפך לתחרות בין שתי מדינות. כי הסיבה האמיתית לחקור את החלל היא ערגה קיומית


אין תגובות: