יומן ריצה 2
טור מספר 4
מרחק: 12.74 ק"מ זמן:
1:07:03 קצב: 5:16 דופק ממוצע: 141 מסלול: חוף תל אביב
בשבועיים האחרונים רצתי בתדירות גבוהה ובקצב טוב, הרגשתי מצוין ואפילו
ברך ימין הפסיקה לכאוב. אני חושב שזריקת המוטיבציה הזו קשורה לכתיבה של הפוסטים
האלו. הרי אחרי כל הדיבורים האלו, וה"אני עשיתי 13 מרתונים", אני לא
יכול להוריד הילוך עכשיו, כשכולם מסתכלים. אבל אחרי כמה ריצות טובות נסעתי לטיול
בנחל צין, חזרתי שמח ומפורק, ואיבדתי את כל המוטיבציה לרוץ. בבוקר של החג קמתי
מעוך ברבע לשש ולקח לי יותר משעה לשכנע את עצמי לצאת מהבית.
העולם מתחלק לאנשים שרצים בערב ואנשים שרצים בבוקר. החלוקה היא על פי
גיל. אני חושב שיש יחס ישר בין הזדקנות להקדמת הפעילות הגופנית. כשהתחלתי לרוץ זה
היה בלילות, אחרי שחזרתי הביתה מהעיתון. הדדליין של ספורט מעריב היה בסביבות חצות,
ככה שלפעמים יצאתי באחת או שתיים בלילה. כשהתקדמתי מהעיתון היומי למגזינים, עברתי
לרוץ בין שבע לעשר בערב. גם כשגרתי בניו יורק והתאמנתי למרתון רצתי בעיקר בערב,
בדרך כלל בחושך, בטיילת שעל גדת ההדסון.
בימים רגילים הייתי קם לקראת הצהריים. הסיבה היחידה לקום לפני שמונה
היא כדי לטוס לחו"ל, הייתי אומר לאנשים. רצתי בערב, ואחר כך התחלתי את החלק
הכיפי של היום – יציאה עם חברים, בינג' סרטים בטלוויזיה, התקשקשות על המחשב לתוך
הלילה. אבל כשהילדים נולדו, המצב הסתבך. זו לא בעיה לרוץ בשמונה בערב אם קמים
ב-12. אבל כשקמים בשבע בבוקר, שמים את הילדים בגן, רצים לעבודה, רצים חזרה להוציא
אותם מהצהרון, מבלים שעתיים בגינה הציבורית ואז מכינים ארוחת ערב – יציאה ל-12
קילומטרים על הטיילת אחרי כל זה היא עונש מהגיהנום. כבר מהצהריים הייתי חושב על זה
שהחלק הכי קשה של היום עוד לפני. היה לוקח לי חצי שעה – ולפעמים שעה – רק להתלבש
ולשים עדשות מגע. כל הודעה בטלפון היתה תירוץ לשקוע במשהו ולדחות את הריצה.
כשהייתי כבר יוצא החוצה המצב היה משתפר – הקילומטרים הראשונים קלים יותר דווקא
בערב, כשהגוף עוד חם – אבל אז הייתי חוזר הביתה עירני וקופצני בשעה עשר, ומצליח
להירדם רק אחרי אחת, ושוב לא ישן מספיק. לא היתה ברירה – עברתי לרוץ בבוקר.
לריצה בבוקר יש המון יתרונות. מתחילים את היום חדים. לפעמים אפשר
להדהים מישהו מהעבודה ולענות על האימייל שלו בחמש וארבעים, עם CC לארבעה אנשים אחרים. בואו נראה אותם משתווים
לזה. אלו גם השעות שבהן האוויר בתל אביב כמעט נסבל – קריר ונעים והכי פחות מזוהם.
הרחובות ריקים ולא צריך לעצור לרמזורים אדומים. בימי גשם ורוח יש בדרך כלל הפוגה
בשעה שאחרי הזריחה. למעשה, ריצה בבוקר טובה יותר בכל הפרמטרים, חוץ מהעובדה שהיא
בבוקר.
לקום מוקדם בבוקר ומיד להתחיל לרוץ, זה, איך נאמר - פשוט לא נעים. לא
נעים לקום מוקדם בבוקר לפני העבודה, ולעומת זה לא נעים לקום מוקדם בבוקר בחופש. לא
נעים במלון בחו"ל ולא נעים בבית. לא נעים בקיץ וממש לא נעים בחורף. כל אי
נעימות והסיבות הספציפיות שלה, וכולן לא נעימות. פעם ראיינתי את אסף בימרו, בתקופה
שהוא היה אלוף ישראל במרתון, ועבד במקביל כמדריך לנוער באיזה מוסד ברמלה. קשה לקום
לרוץ כל בוקר, הוא הסביר. לא נעים, אמרתי לו. בדיוק, הוא ענה. לא נעים. הנחמה
היחידה של מי שרץ מרתון היא שאנחנו לא שחיינים. לקום בבוקר ואז לקפוץ לים – זה כבר
מאוד לא נעים.
העברת הריצה לבוקר גררה שינויים באורח החיים שלי, שהפכו קיצוניים יותר
ויותר ככל ששעת ההשכמה שלי הקדימה. אזור הדימדומים של היום שלי עבר מהשעה שתיים
בלילה לשעה שמונה בערב. הפכתי להיות האדם שנרדם מול הסרט בנטפליקס ושמעדיף לצאת
להצגה ראשונה. ההוא שליגת האלופות מאוחרת מדי בשבילו. זה שהולך ראשון מהמסיבה,
שמגיע לאירוע פתיחה או קבלת פנים כשאין אף אחד, ונוטש כשמתחיל להיות מעניין. ההוא
שלא אוכל את הקינוח בחתונה, שמזרז את המשפחה הביתה מהפיקניק או הים, ושמחשב את
הזמן לאחור בכל ערב, חרד לשעות השינה היקרות. "הגיע הזמן להתחיל מקלחות",
אני צועק על הילדים בחמש וחצי אחרי צהריים. וכשאני רץ בשבת בבוקר אני רואה את
הבליינים האחרונים כושלים במעלה שדרות רוטשילד, בעיניים אדומות. פעם זה הייתי אני,
אני אומר לעצמי ולא יודע אם אני שמח או עצוב בגלל זה. ואז אני יורד לטיילת ומצטרף
לעשרות המזיעים עם החולצות הזוהרות.
פעם היה מדור במוסף הארץ שנקרא "מצב משפחתי", ותמיד אחד
מבני הזוג שם היה מספר שהוא קם עם הנס או השחור על חלב בארבע או חמש, קורא עיתון
ומחכה ששאר בני הבית יתעוררו. מי זה האנשים האלו, הייתי תמיד חושב. מסתבר שזה אני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה