על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (28 - סוף) On the Matter of the Mind

עץ תפוזים, כרכור, צילום: יצחק פטיש
Orange tree. Israel. Photo by Izak Patish

איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי


זהו סוף המאמר המצוין הזה שהעניקה לנו פרופ' איירין בלום, מתווכת נפלאה בינינו לג'ו שי וג'אנג צאי. תודה מיוחדת לגדי ישי שהעניק לנו אותו בעברית. כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור לרשומות קודמות אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008). תודה לסטיבן מור ואיציק פטיש על סדרת הפרחים.

קודה מ"קאודה" בלטינית, "זנב" באיטלקית. במוזיקה, זה קטע המביא פרק או יצירה נפרדת לכלל סיום באמצעות הרחבה. צ'ארלס בורקהארט (2005, עמ' 12) גורס, שהסיבה לשכיחותן, ואפילו נחיצותן, של קודות היא, שבשיאו של החלק העיקרי של יצירה, "קטע מאומץ במיוחד", במקרים רבים פראזה מורחבת, (ובמקרה הפרטי שלנו פרוזה מורחבת) הוא לעתים תוצר של "עיבוד רעיון עד לסיומו המבני" וכי יצירת כל התנופה הזו מחייבת בסיומה קודה, שתאפשר לחזור ולהתבונן אל היצירה עצמה, "לקלוט את כולה" ו"ליצור תחושת איזון". (תודה לויקיפדיה על העזרה בהגדרה)

קודה

בספרו על היות האלטרואיזם אפשרי (The Possibility of Altruism), תומס נייג'ל Thomas Nagel מכוון את תשומת הלב לעבר החשיבות שיש לייחס להערכת המניע האתי בכינון אותם אלמנטים המרכזיים בתפיסה המטפיסית של הסוכן את עצמו. הוא מעמת את השקפתו מול זו של קנט. אצל האחרון האלמנט המרכזי הוא החופש. ואילו לפי נייג'ל "על העצמי לתפוס את עצמו כבסך הכל (merely) אדם בין אנשים אחרים במידה שווה אמיתיים." מתקבל על הדעת לטעון כי לשני האלמנטים (החופש והשיוויון) מקום כלשהו במטפיסיקה הניאו-קונפוציאנית של תקופת סונג וחסידיה בתקופות יואן ומינג. אולם, תפיסת (רעיון) החופש שונה, במידה לא מבוטלת. זהו חופש רוחני מהסוג אותו תיאר פרופ' דה ברי (Wm. T. de Bary) בכרך זה בדיונו על Li Tong ותחושת ה- sa-luo 洒落 וגם, כפי שמצביע הציטוט האחרון מג'ו שי, חופש התקשרות ואינטראקציה אשר אינה מוגבלת על ידי מחיצות בלתי מוצדקות מבחינה מטפיסית ומוסרית. כאן האוטונומיה והבחירה במובן הקנטיאני אינן תפיסות ראשוניות; תחושת המעורבות באנושות ובהמשכיות קיומית גדולה יותר מתקשרת דווקא עם פתיחות, היענות (קבלה), אינטגרציה אישית, וקשר בין-אישי. ספק אם ג'ו שי, כמו מנציוס, היה 'מצטנע' בראיית עצמו כ"בסך הכל אדם בין אנשים אחרים באותה מידה אמיתיים"—שהייתה נתונה (במרומז) בתפיסת ה- ren—אם כי אולי מוטב להסיר את התואר "בסך הכל." במערב המודרני, עם הכניסה לעידן ה-"פוסט-אינדיבידואליסטי," אולי קימת סיבה לראות את היחיד כ"בסך הכל אדם בין אנשים אחרים באותה מידה אמיתיים." ב"תעתיק הקיר המערבי" ג'אנג צאי אמנם מתאר עצמו כ"יצור זעיר שכזה" (茲藐), אולם במונחים ניאו-קונפוציאניים היחיד לעולם איננו "בסך הכל" אדם משום שהוא חלק באינטראקציה בה החלק והשלם עצמאיים.

במונחי הדיון שלנו על אינדיבידואליזם והוליזם, המסקנה הראויה תהיה שהמטפיסיקה של האדם בקונפוציאניזם הקלאסי כמו בניאו-קונפוציאניזם, הייתה שהיחיד והכלל נתפסו במונחים דינאמיים כחלק מיחסי גומלין. החושבים הקונפוציאנים דבקו בדעה שבני אדם אינם נולדים, וגם לא גדלים, בוגרים, או מגשימים עצמם בנפרד מהקונטקסט המשפחתי והחברתי. יחד עם זאת הם התמקדו בעובדה שהחברה תלויה בפעולות האינדיבידואלים. מרקמי החיים האנושיים הרגילים הם אלו אשר עושים את החברה למה שהיא, וחיי אנשים רגילים יכולים להיות מושפעים באופן ניכר מפעולות אינדיבידואלים בלתי רגילים. בפרספקטיבה קונפוציאנית, יחסים אנושיים רגילים, במיוחד אלו בין הורים לילדים, קבעו רבות. כך גם המופת של איש המעלה או הנאור. עבור ג'ו שי, האלמנט המרכזי בתפיסה המטפיסית של האדם הוא כושר הנפש לקשר בין האינדיבידואל והכלל, שניהם זקוקים האחד לשני. תחושת תלות הדדית זו מוצגת אולי בבהירות הרבה ביותר בהצהרה הפשוטה הבאה: "בלעדי נפש השמים והארץ שתפיק את הדברים, לא היה גוף זה שלי. בזכות גוף זה של דם וצ'י בכוחה של נפש השמים והארץ להפיק את הדברים ולהיות שלמה."