בין דב / מורן בצר

babies, david michaeli, givatime, 1992

יש פעמים שרגש גדל, משנה צורה. נהיה דוב. נגיד דוב קואלה. דוב קואלה יושב אצלי בין הגרון לפופיק. מבפנים, מתערסל. חכם, בחר מקום טוב. לא רק מקום, גם תחפושת. מתוק, במשקל קצת יותר משמונים ושלושה גרם, עיניים גדולות, חומות בהירות, מנוקדות מנצנצות בצהוב בהיר. יש רגעים שאני אוהבת אותו. בייחוד שהוא עייף. מתוך הנמנום הוא אומר מילים מצחיקות, בלי משמעות מדויקת, אני ממציאה את הכוונה. נושם עמוק בתוכי מתעגל לשינה, לא מזיק, רק זקוק לנחמה. רוב הזמן חשוך בפנים, את החוויות מקבל יד שנייה. אם הוא מפסיד הוא חייב גם להרוויח. מה הוא מרוויח. מה אני. יש רגעים, שאני עלולה לא לזהות דוב קטן בתוכי. בייחוד שאני עייפה. מתכחשת אליו. נטוש, לא זוכר את הדרך הביתה, שורט בתוכי. יש לו דרכים לבקש תשומת לב. בהתחלה בעדינות. מחכך את האף. מסובבת את הראש לצד שני. נבהל. ריקנות, מושיטה יד, מתגרדת. בסוף הוא כועס. נושך. אני צועקת "לא יודעת מה לעשות עם דוב קואלה". מנסה לטפל בו כמו בחתול, מראה לו תמונות של קנגורו ונופים אוסטרליים, הוא מתחיל לבכות. הדמעות שלו מגיעות לעיניים שלי, מצייתות לחוק כלים שלובים, אני מוותרת מתיישבת לידו בשקט, מלטפת בעדינות, מזהה דוב קואלה קטן בהיר פרווה. נזכרת, מברכת אותו לשלום. שנינו נרגעים.