יום שלישי, 16 בספטמבר 2008

קץ הדימוי / דוד מיכאלי

הערה זמנית על תנועה 13, דוד מיכאלי 1997 momentary reflection on movement 13, david michaeli



אדם בסוף חייו, ההזדהויות נושרות ממנו כעלים יבשים. נדרש מאמץ לשאת ולתחזק את ההזדהויות, והסיבה היא פחד. מול האריה המסוכן קבוצת המסאים הצעירים הופכת לשקטה דרוכה ונרגשת. המסאים שמבחן הבגרות שלהם הוא לעבור מעבר לפחד אומרים אז: אנו מוותרים על החלקים הפרטיים שלנו. זו הגדרה נפלאה לשמיטת הזדהויות וחשיבות עצמית והכרה ביחסיות הכרתנו ובמהותנו.

הזדהות אינה המהות האנושית. הזדהות היא סמוכה או קליפה בעלת תפקיד הכרחי בגדילה כמבנה או תפיסת שדה יציבה דיה אשר מאפשרת למהותי לצמוח לקראת עצמאות. ישנה תופעה מרתקת שבה הרך הנולד בן חודשיים שלושה דומה לאמו, לאביו, לסבו, לסבתו, למישהו אחר במשפחה. פניו לובשים ופושטים צורה, מתעצבים כחומר רך בחיפוש אחר מושא הזדהות עד אשר הוא מתקבע.

הילד הרך מזדהה עם אנשים, סביבה ואמונות הזמינות לו והופכות למה שנקרא אישיותו. בתור אדם בוגר, ביכולתי להחליט להשיל את ההזדהויות אחת לאחת. זהו רצון טבעי. כמבוגר, אני נושא את הזדהויותיי כמגן. איני יכול ליצור קשר בר-קיימא דרך הזדהויותיי אלא רק דרך מהותי היסודית שמעבר לפחד. עם בוא המוות נמוגות ההזדהויות האחרונות. נותרות הפנים המקוריות.

הפחד הנפוץ הוא כי בהשלת ההזדהות אני מחסל את עצמי. זה אינו נכון. משיל את הזדהויותיי, אני פורח. ההזדהויות הן הקשרים שלי לגוף ולמרקם האנושיים, החברתיים והסביבתיים מהם צמחתי. בידי הברירה האם להיוולד לקיום עצמאי או להיטמע חזרה לשדה שיצר אותי.

משיל את הזדהויותיי אני יוצא לקיום עצמאי ויוצר. איני מבודד את עצמי בזאת מהשדה שצמחתי בו אלא להפך, אני מוסיף ומפרה כגורם עצמאי. זוהי חובתי לעצמי וסביבתי. ילדי יהיה קשור אלי באותן סמוכות. תפקידו יהיה לצאת מקשרים אלו. אנו נעים בנתיבים שהורינו השאירו לנו. ביכולתנו לחרוג מהם ולעצב נתיב, להישאר בהם או להישמט מהם.

יציאה לקיום עצמאי ויוצר מחייבת אותי להיות פעולה במקום להזדהות עם פעולה ובזאת אני עצמי הופך למושא הזדהות ולייחודיות היוצרת יקום משלה כמקור השדה, מקור תבנית היחסים.

העשייה והפעולה שכל אחד בוחר הן מדיום להגדרת מהותו. אם אני מזהה את העשייה עם מהותי, קיומי, אני במצוקה. מהותי ונוכחותי אינן תלויות בתפקיד. קיומי כצורה מותנה בעשייה. כלשהי. עצם קיומי כצורה, מצביע על פעולה בהתרחשותה. הפעולה בקיומה מקיימת או חושפת את התבנית והכיוון שהם קווי היקום. כיון שכל עולם היחסים סביבי הוא השלכות של גופי ותפיסתי כיצד אני יכול לקיים תוקפנות או התעלמות כלפי עצמי ולא לקיים אותו היחס כלפי סביבתי? זה בלתי אפשרי.

בחירת העשייה או הפעולה נתונה בידי. כאשר אני רואה את הבחירה אני משתחרר מהמצוקה, והעשייה הופכת לכלי או משחק. גלישה חופשית על גלי הפעולה. הפעולה אינה נפרדת מהשדה. היא יוצרת אותו בוזמנית בעצם קיומה. כגורם עצמאי ביכולתי וחובתי להיות שותף לכלל. כיוצר עצמאי תרומתי ויכולת הקבלה שלי חשובים לכלל. גם אם אינם מובנים לאותו הזמן.

עם חלוף חיי, יותר ויותר תכנים נשמטים ונזרקים. תבניות שעוצבו מהם ודימויים שנרכשו נשארים וחוסמים. האם ישנה דרך להמיס תבניות אלו? המגע עם העולם מעצב דגם ותמונת עולם הנשארת גם לאחר שהתכנים נעלמו או לאחר שהסביבה השתנתה. תמונת העולם שלנו מספקת לנו בית הכרתי, נוחם, רוגע וסדר מוכר לשם אנו חוזרים שוב ושוב כפי שהאבן נופלת לאדמה שוב ושוב. תמונת העולם יכולה להיות בונה ותומכת או הרסנית ושוללת. היא טוטאליטארית. כוחה הוא שהיא היא הדבר הקים והמוכר. תכנים חדשים יוזרמו ויקבלו שוב את הפירושים הישנים. כאן הרצון לבדו יוביל לשינוי באמצעות סקרנות וחיפוש.

אנו רוצים לחפש ולגעת באותו דבר כל זמן קיומנו. תקופות, מאות, עידנים. השוני בין התקופות, אינו ברצון הקבוע להגיע לנשגב ולמושלם. השוני לאורך התקופות הוא במערך הדימויים שבעזרתו ניתן לנסח את העולם. מערך הדימויים משתכלל, מתעדן ומועצם מעצם ניסוחו. המנסח, האמן, אינו שונה בכמיהתו, רגישותו והבנתו מהמנסח שלפני מאות בשנים. תפקידו הוא לנסח את הדימויים החדשים, את המערך החדש, ולזנוח את המערך הקודם. הביטוי החדש, היצירה של הדימויים החדשים ויצירת ההרכבים השונים מצעידים אותנו בגרם המעלות הזה עוד מדרגה קדימה. תודות למדרגות אנחנו עולים. תודות לנו יש מדרגות.

הדבר יוצר את השדה בעצם קיומו. כל עצם, כל חומר, כל אנרגיה, כל מהות, יוצרים את שדה היחסים שלהם עם עצמים אחרים בעצם עובדת קיומם. הבריאה היא גם הבורא ולהפך, הבורא הוא הבריאה. אני בעצם קיומי בורא את תבנית היחסים סביבי. השולחן בורא את תבנית היחסים שלו. האמונה יוצרת את המורה האמן יוצר את האמונה. האמונה בי על ידי התלמיד או המלווה מאפשרת לי לתפקד כמדיום. התלמיד משתמש במורו כמדיום ומנסח עבור עצמו לצרכים שונים ופתרונות בעולמו הפיזי, הרגשי והנפשי. כאשר אני מאמין בעצמי, זהו שלב שבו אני יכול לתפקד כמדיום עבור עצמי ולקיים ערוץ פתוח לתחושות שלי ללא תווך חיצוני. וברמה גבוהה, ללא צביעה וקבלת גוון על ידי הדימוי והמלה. התלמיד הופך לבוגר כאשר הוא מסוגל ובשל לתפקד כמדיום. אם לא בעבור עצמו לפחות עבור תלמידיו אשר באמונתם מאפשרים לו להתבטא. האמונה יוצרת נתיב זרימה ויוצרת בזאת את הפעולה.

מעל הצורה והחלל תמיד מרחפת רוח. האמנות והיצירה הן תכונותיו של האדם. כל אדם. תשומת הלב שלי ממוקדת בדרך כלל על תוצאת מעשה האמנות. אני יכול להסיט את תשומת הלב שלי אל מעשה האמנות עצמו. המעשה עצמו של האמנות או המעשה עצמו של היצירה הם ניסוח של דימוי. הניסוח או ההגדרה של הדימוי, מעבירים את הדימוי מתחושה למושג. המושג ניתן לאחסנה ולהעברה. על גבי המושג אנו יכולים לנוע אל התחושה הבאה. ללא הניסוח, אנו נשארים במדרגה של הדימוי הלא מוגדר, הלא פתור בלי אפשרות להתקדם הלאה. כל בני האדם הם אמנים. כל אחד עסוק בניסוח דימוייו והפקתם. במות, המכונה מפסיקה לייצר דימויים וההזדהויות נמוגות. מן השקט העולם מתחיל מחדש.

כל שדה מורכב ממערך דימויים. כל מערך דימויים הוא סופי. מערך הדימויים מושפע ומקבל גוון ממצב המדמה. קץ הדימוי הנו דבר פרטי. בה בעת הוא אוניברסאלי, מולטיברסאלי, כוללני, חל על כל דבר בעולם. כל אחד חייב ונדחף להעלות להכרתו את דימוייו המתאימים לו. כולם ביחד תורמים ויוצרים לסך מניית הדימויים של העולם.

מחקר הדימוי, מיצויו, והמעבר לדימוי הבא הם דרך מתפתחת. אחד יכול לעבור את כל הדרך הזאת ולהגיע לקץ הדימוי, שם הוא יוצא לחלל אחר. משם הוא יכול לחזור אל עולם הדימוי ועשיית שימוש או חיים בחברת אנשים שלא סיימו את מחקרם שלהם. עד מותו אדם מבקש או חייב להשלים את מערך דימוייו. זה אשר לא השלים, או לא הצליח לצאת נשאר כלוא בדימוי ומסיים כך את חייו.

זה אשר הצליח להפשיר את דימוייו ולנוע הלאה דרכם עד לסוף הדרך, נמצא במקום שבו לא מנצלים, לא מפלים, לא אוגרים. כל אדם הנמצא במצב זה לא יהיה אלים, לא יהיה חמדן ולא יהיה כפות לתשוקות כלשהן.

החברה מצעידה את עצמה ללא הפסקה במחקר הדימוי. התיאוריות המתחלפות הן הדימויים המתחלפים. כל שטח נחקר. כל שטח מצעיד את האחרים קדימה באותה דרך. חלוצים במחקר דימויים מפענחים ומנסחים עבור אלו שלצדם ומאחוריהם את הדימויים החדשים ומעלים אותם להכרה והשתחררות מהם. הגישה לדימוי מתאפשרת כאשר זמנו של הפרט חופשי משליטה, או חורג מהזמן הקבוצתי.

דימוי הפרט פורץ את הזמן החברתי. מכאן נובע שהזמן החברתי הוא דימוי. רצונו של כל אחד הוא למצות את הדימוי שבו הוא נמצא, לפרוץ את גבולותיו ולנוע אל הבא אחריו עד אשר יגמור לנסח את כל הדימויים בדרכו. התפיסה מעוצבת בהתאמה לסביבה. הדימוי נוצר בהתאמה להתפתחות הטכנולוגית.

החברה מכירה תודה לזה המעז להתנסות במצבים חדשים, בטכנולוגיות חדשות ובניסוחים חדשים. בזאת הוא מבצע עבורם התנסות חלוצית ובדיקת דרך. תפקיד השכבות העשירות בחברה הוא לנסות את הטכנולוגיות החדשות והניסוחים החדשים אשר עדיין נדירים ויקרים ולמצב אותם כאפנה ומודל התנהגות בדרך לשילובם והפצתם כמוצרים ודימויים השווים לכל נפש.

כיום הדימוי נגיש להרבה יותר בני אדם, וחובתו של כל אחד היא להכיר בדימוי לנסחו ולמצוא דרך להשתמש בו, זאת הצעידה בדרך על מנת להשתחרר ממנו ולעבור אל הדימוי הבא עד לסוף הדרך והשחרור. האמן או היוצר, בונה את הדימוי החדש ואת ההרכבים החדשים. הוא מנסח. הניסוח יוצר את המציאות. ללא הניסוח והמנסחים לא נוכל לנוע הלאה. נותני השם, המגדירים, ההופכים תחושה למושג.

העולם חולף בנו כתחושה. דרך לימוד התחושות בגופנו אנו חולפים בעולם הצללים המענג או המייסר של הדימוי. ריפוי עצמי ותיקון נעשה באמצעות פענוח וניסוח ככלי אמנות, ללא קשר לשדה. פענוח עצמי נכון עוזר ומרפא אחרים.

התפיסה יוצרת בו זמנית את האני ואת המציאות כמערך היחסים הנובע ממנו. הכלא הוא הבוזמניות, של הפעולה והמציאות שהיא יוצרת כרעש רקע נלווה. חורגים מכך רק דרך ויתור על הזדהויות, מעבר לדימוי, מעבר לפחד, דרך שקט.

גבעתיים, 1998

אין תגובות: