טוויט טוויט / שי גטריידה

momentary reflection on movement # 4 / david michaeli

טוִויט, טוִויט צעק הפָּרוּש
או הסרג'נט
כפי שאימי קוראת לו
זֶכר, כנראה, מילדותה המנדטורית
וקפץ אל הקרקע
מעץ הברוש

שם עוד נותרה ערמת גרעינים
אותה פיזר אמש בני הפעוט
עת כיוון להאכיל את התרנגולות

אַאוּ, אַאוּ פעה "חתולי" – סריס על ארבע שחור –
את מצוקת בטן הבוקר הריקה שלו
ובזנב זקור עשה דרכו אל הצלחת
במסלול שגור

הציפור, היכן שהייתה, פתאום משהו זז אצלה
ניד קטן, רפרוף לובן אברות הסרג'נט
לא היה זמן בינם כשהחתול נדרך
כולו שריר אחד ותיכף ניתז
גץ שחור חם-קר
מתיישר
והדבר שהיא הייתה מחובק
במלתעותיו

אני נזכר עכשיו בפטר והזאב וגם ב - Mocking Bird של בוקובסקי
אבל כאן לא היה מי שיזהיר
והציפור – כלל לא בנויה לזאת - לא חיקתה את החתול
לא עשתה שום הצגות או משהו שיכול היה להרגיז
החתול לא כעס עליה, בקושי הבחין בה, בטח לא באופן אישי
היא פשוט הייתה שם לא מודעת לנוכחותו, שמחה לאכול מן האדמה, מרפרפת בגובה נמוך
עושה את שאסור היה לה לעשות בקרבתו

אני נשבע שהם היו שם זה לזו
כמו פטיש למסמר, כמו אוכף לסוס, כמו דרום לצפון
אחרת מה הוא?
פעם אפילו ראיתי ציפור עפה ישר לתוך הלוע שלו
הוא עמד והיא פשוט נכנסה פנימה
אוספת את כנפיה כמו מבקשת לקנן על חודי המלתעות

הניח אותה למרגלות הברוש
ופעה שוב את ה- אַאוּ, אַאוּ

רוח נוגע בעץ התות
אל האדמה יורד
גשם
פרי
מתוק