תכונת הכמיהה לבחירה
מחדש
גורל, זיכרון, איחוז,
תקווה
האין אנו חותרים להגיע אל אותה צומת
של אפשרויות שחלפנו בה? האין אנו כמהים לחזור בזמן כדי לשחק מחדש[1] ולבחור מחדש? לתקן? או לפחות לבחון את
בחירתנו ההיסטורית?
כבריות היכולות לספר סיפור ולהתבונן
אל עברינו, קיומו של המרחב או הנתיב שלא בחרנו בו עדיין תקף, לפחות בזיכרוננו, וכך
גם אפשרות הבחירה הממשיכה לרחף סביבנו לתמיד, בשובל הארוך או בעננים של זיכרוננו,
האם בחרנו נכון או האם נטינו או הוטינו[2]. תחילת הפעולה היא גם תחילת תקתוקו של
הזיכרון. היה, יכול היה שלא להיות, היה יכול להיות אחרת. הרצון לקבל הזדמנות לבחירה
חוזרת הינו חלק מתכונת זיכרוננו, מאנושיותנו.
לבחירה שנטלנו בשיטוט הקיומי שלנו,
הכולל היקלעות למצבים פוגעים לא מוזמנים ולא נשלטים, יש משמעות אישית של גורל,
התמודדות ונטילת אחריות. ומכאן שמונת המשמעויות הרגשיות: זעם, נקמה, ייאוש, אשמה,
בושה, חרטה, צער, גועל, הנובעות מסופיות הבחירה שבחרנו, או שנכפתה עלינו, בנקודה
כלשהי בזמן, רגע שאינו קיים יותר ולעולם לא יחזור. "אם, רק, אז", אלו
הביטויים המצביים והסיבתיים המלווים אותי יחד עם נתיבה הנמשך של הבחירה ומעבדים את
המרחב העילאי של רצון, כוונה, מחשבה והרהור. מכאן נגזרות האפשרויות ההסתברותיות של
התקווה, התיקון, הפיצוי, ההשלמה, המתנתקות מן האיחוז (stasis, possession)
המכאיב של "אם, רק, אז",
ובזאת הן אוחזות ממד טיפולי.
[1]
Replay חזרתיות במודל EEIRID. בטיפול שטח, מודל
מרחבי לניתוח תהליכי התמודדות והתפתחות. במודל שבעה מרחבים: ציפייה, חשיפה, עוצמה,
חזרתיות, דמיון, זמן חלום, ציפייה (שעברה שינוי).
על
מושג החזרתיות והלולאה הסגורה מתקיים דיון גדול ביצירות כמו ורטיגו (1958) של
היצ'קוק והמזח (La jetee) (1962) של כריס מרקר. ללולאה הסגורה ישנה
איכות של חלימה בדומה למושג הבארדו הטיבטי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה