חבצלות המים

חבצלות המים

איננו ולא כלום.

נפלנו

אל החושך ולשמד.

אבל חשבו על כך כי בזאת האפלה

אַצוּר איתנו ציר עלום של רעיון

אשר גלגל שמשו החי, נסוב בארץ חוץ, שנותיו של העתיד הבא.

(סטיפן ספנדר, משפטו של שופט)

הסתגרותו הממושכת למורת רוחה של סביבתו וסירובו לדבר עם העולם אכן היו שליחות מקודשת. שימור ולא שינוי. כיצד יכולה הייתה האישה הכפרית שהייתה סוכנת ביתו להבין, ובכל זאת הבינה. רַחמה אצר את ההבנה הקדומה, שלח אותה לגונן בפראות מכמירת לב על האביר המְשמר שלה, המתרשם שלה, הזכר הבורא שלה, מדיום של רוח עלומה. בחושיה קלטה כי ההסתגרות אינה אלא נעיצת ציפורניים עיקשת שאחריה אין דבר מלבד תום מבוגר של התמסרות לשלמות. נו פאסאראן!

ולו יעלה הדבר בחיי, הרהר לאיטו, ושכח. כמו לוחם התרמופיליי שבא הקץ להמתנתו: הנה הם באים. הפרסים. מוזר, ועם זאת כה צפוי, שאור השמש העז כהה פתאום ועדיין לפני הצהריים.  

פני המים היו הדבר שנתן עליו את דעתו מירב הזמן. נגיעות קטנות ואינסופיות, נאספות ונוספות שיצרו מסה של עומק בעל משקל עצום ירקרק ואפל, כדי שיוכל לשאת על פניו את כתמי האור המעטים, הבהירים של הפרחים ולהכיל עולם של ברושים כהים הפוכים במרחק, חודם מצביע כמצפן יציב על פני תהום רקיע מעורפל. הוא חש, פרפרים בבטנו, כי לכד איזון מוזר שבו לעיתים הנך על רגליך והעולם הפוך ולעיתים הנך הפוך בעולם מתהפך שאור השמש כהה בו.  

המים היו המפתח. כאשר הצליח לגעת בתנועה הדוממת של התהום נגעה בו מהות יסוד שהיקפה החי סבב את הארץ. לעולם לא האמין כי זה יקרה, אולם תמיד היה הרגע הנדיר שבו שוב קם המרקם הנצבר בידיו לתחייה והפך לשגריר פעיל בקונסולה של עץ ובד. קפסולת הרוח שנבנתה בעמל והינף שאין לשערם, מודרכת בחיוך נסתר ומכילה בתוכה את אפלת המים וצינת הבוקר, את החבצלות הצפות כהרהור על פני העומק. אז, כשהתחולל הקסם, היה מניח לַבד, למרות שכה רצה להמשיך לגעת בו, היה מתרחק לאחור, כאב, בת רוחו המתרחקת מולו מאפִילה, מעמיק אל מגעי הצבע המתמזגים. נשמט על ספסל העץ המתנדנד. המכחולים בידיו העיוורות נוגעים לא נוגעים בבגדיו, מעבירים אליהם כתמים מטושטשים ככתמי רוק ניגרים בשנת עומק והוא מתבונן, מתבונן, מתבונן, מרוקן מכל, חש בעמעום, שמורותיו הקמוטות עייפות, את בידולו מתוך היופי החי ואת חוסר יכולתו לחלוף דרך הבד. מנגד תראה ואליה לא תבוא. צריבה מסמנת כי באו דמעות בעיניו, זמן לקפה המשחיר בכוס מזה שעות.

בקרקעיתו נחה ידיעה חסרת שם כי חתימה זו תישאר כבועת נצח, ייחודיות מתהווה בשיא הגל, בתוכה נם ניצן חבצלת המים עד אשר יגיע יומו החדש. משהו שוּנה בסחיפה הנוראה, מתח הפנים הקבוע יפקע לפתע, עינו העצומה של הניצן (תחת שמורותיו הלבנות הנה הוא כבר ער) חורגת, חרגה אל התווך החדש שצפיפותו כה שונה ומוארת. כל עומק בריכות המים המתוקים בעולם ניצב עתה מאחוריו, מפגש האור מסעיר את הגניוס הירוק. הנה הוא נפתח בגיאומטריה קורנת, כה קטן, כה מושלם, כה קורא תיגר בעצם קיומו, כה פגיע, בר חלוף, כה נצחי. עולם. ואולם, עולם אחר.

פער חי חסר מילים זורם כנגד מרקם העבודה הזרה של עולם מדבר לפני דריסתו וחיתוכו. במרחב ההרהור הלכוד נם בנק הגנים של הכוכב כגיבוי. כאשר תכסה הפלדה כליל את העולם, ואספלט שחור וחשמל וזכוכית מאפירה, בסדִירוֹת בטון ארוכות ומקצב פוטוריסטי מסתחרר, יהיו החבצלות העמומות נקודה לבנה שממנה יתחיל הנצח הבא.

בהרצאה שנשא פרופ' יעקב ברונובסקי לפני דור חדש באוניברסיטת סטנפורד בחוף המערבי של העולם החדש ועניינה חוק ואחריות אישית, נאמרו המילים: ''היוצר חושב על העולם כעל רקע לשינוי ועל עצמו כעל שליחו המקודש של השינוי''. האמן בסיפור הוא מונה. לאחר שסיימתי את עריכת הסיפור כשנתיים לאחר שנכתב, נזכרתי בסיפור מד''ב מנערותי שנקרא ''מתח פנים'' שהציג רעיון של אקולוגיה אנושית תת-מימית ממוזערת המבקיעה את מתח הפנים של המים בדרכה לממדים חדשים.

זֶנית האובליסק הראשון חילקה את השמים. הנֶדיר פרס את האדמה לארבע ושמונה. השני הגדיר בגובה מסותת יחד עם הראשון מלבן ריק מגביה עד כְהות הכחול (יש ימים שראיתי ענני פרחים לבנים חולפים כְּדוּר בתוך החרך הארוך). מצידי הניצבים יריעות. יחולקו השמים למדורים ומגירות. הוא עדיין  כאן, אבל צריך לחפש אותו באחת המגירות.( ).

התמונה המושלמת, המַנדלה חסרת הפגם אשר כל מסלוליה שלמים ותמימים, הרי ברגע שאנו במגע אתה ובמחיצתה, הדגם שלנו, הלא מושלם, נרפא, מתקן את עצמו ומביא לנו את הקלת התיקון והריפוי. לכן אנו נמשכים אל היופי המושלם, אל הכוח המושלם של השלמות, לכן אנו פוגעים בו בלהיטות, בקנאה ובנואשות להיתקן בעצמנו. היופי והשלמות נובעים אחד מתוך השני. קצב סדיר, הגיון, מבנה שלם. לב. המושלם הוא אירוע. הצורה היא אירוע. היופי הוא אירוע, ועובדת קיום. יש לזכור זאת.