יומן ריצה 2 – נועם שיזף טור מספר 16
מרחק: 30.06 ק"מ
זמן: 2:43:33 שעות
קצב: 5:26
דופק ממוצע: 136
מסלול: טיילת-רמת החייל
הערות: מבול
לפני שבועיים היה לי יום עבודה עמוס במיוחד, וחזרתי הביתה רק לקראת
חצות. למחרת הייתי צריך לקום לריצה של 12 קילומטר, אז נכנסתי ישר למיטה ונרדמתי
כמו אבן. למרות הלילה הקצר קמתי למחרת רענן ורצתי מהר יותר ממה שהתכוונתי. לא היה
לי ספק למה הרגשתי ככה. פשוט מאוד - לא עישנתי ג'וינט לפני השינה.
פעם לא אהבתי וויד. ניסיתי פעם ראשונה בגרעין נח"ל, ולא הרגשתי
כלום. אחר כך עישנתי מדי פעם, יותר בקטע החברתי מאשר מתוך הנאה. בשנות העשרים שלי
ניסיתי כל חומר שיכולתי לשים עליו את היד, ועדיין לא אהבתי וויד, ואת הכבדות
המנומנמת שהוא הפיל עלי. העדפתי תמיד את הממריצים וסמי המסיבות. לא פלא שבסוף
התמכרתי לריצה.
התחלתי לעשן באמת כשנולדו הילדים. קצת בילד הראשון, ובאופן סדיר מאז
הילד השני. הימים הפכו לחוצים מאוד, העייפות הפכה בלתי נסבלת. הג'וינטים היו כמו
ברקס בסוף היום שעצר את כל הלחץ והשכיח את כל המשימות, הטירדות הקטנות, התיקונים
בבית, האירועים שהיה צריך להפיק או להשתתף בהם, המיילים, הדדליינים, והאם הוצאתי
מספיק חשבוניות בסוף החודש.
אז עישנתי בסופי שבוע, ואז בכל הסוף שבוע, ואז כל ערב, ולאורך כל
הסופשבוע. אחר כך הוספתי דרינק לג'וינט, וג'וינט אחרי הצהריים לג'וינט של הערב.
בשלב הזה הרגשתי שהמוח שלי הפך לעיסה, שבה הימים, השבועות והחודשים התמזגו אחד
לתוך השני. זו לא היתה תחושה בלתי נעימה, ונראה לי שהיתה לי יותר סבלנות לילדים
ככה. אבל שנאתי את התלות שלי בחומר, וחשבתי על החוויות והדברים שאני לא עושה בגלל
שאני שוכב על הספה ושומע מוזיקה, או על הדברים שכן עשיתי ולא זכרתי. והכי גרוע,
כמובן, היה לקום בבוקר שאחרי.
בכל זאת, רציתי לעשן בכל מצב ובכל רגע. הרגעים היחידים שבהם לא עישנתי
היו כשרצתי וכשעבדתי. רוב העבודה שלי היא בכתיבה ועריכה, ולמזלי אני לא מסוגל
לעשות את זה מסטול (כמובן שגם לא רצתי מעושן). אני חושב שהריצה והעבודה שמרו עלי
מליפול ממש עמוק לתוך ההתמכרות הזאת.
בשנתיים האחרונות הצלחתי להפסיק לעשן במשך היום, ולהפסיק לשתות בערב.
כל מה שנשאר זה ג'וינט אחד שעה-שעתיים לפני השינה, וקצת יותר בסוף השבוע. אני
עדיין מתעב את התלות – אני מרגיש אותה בכל פעם שאני חושב על להפסיק לעשן, מחשבה
שממש ממלאת אותי בחרדה, וברצון עז להדליק ג'וינט. בכל בוקר, איפשהו בקילומטר השני
של הריצה, אני מחליט להפסיק לעשן. ברור לי שזה יהפוך את ההתעוררות והיציאה לריצה לקלים
הרבה יותר. אני גם חושב שזה ישפר את התוצאות שלי ואת המרחקים שאני אעשה.
לכן די התפלאתי בשנתיים האחרונות כשהתחלתי לקרוא יותר ויותר כתבות על
אנשים שמעשנים וויד בריצה. פעם תרגמתי כתבה מדהימה של מגזין אי.אס.פי.אן על כת
ריצה מקולורדו שבה החברים היו עושים ארבעים-חמישים קילומטרים כל יום, ואז בלילות
מעשנים וויד ועושים אורגיות. אבל רק מאז הליגליזציה במערב ארצות הברית התברר לי שיש
סצינה שלמה של ריצה על וויד.
בכתבות שקראתי אולטרמרתוניסטים כמו אייוורי קולינס וג'ן שלטון סיפרו
שהם לוקחים כמה שאיפות גראס מהמאייד לפני היציאה לאימונים, ולפעמים אפילו אוכלים
עוגיות או סוכריות מריחואנה. קולינס אמר שהוא לא מכיר רצים למרחקים ארוכים שלא
עושים וויד. זה נשמע לי מוגזם – יותר הגיוני שהזיכרון לטווח קצר שלו נדפק סופית.
אבל אני יודע שהרבה רצים אמריקאים מורחים ג'ל CBD כדי להתמודד עם הכאבים מהריצה. CBD הוא אחד משני החומרים הפעילים במריחואנה, ויש לו השפעות מרפות
ומרגיעות על השרירים. החומר השני, THC, הוא הפסיכו-אקטיבי, כלומר זה שמשפיע על המוח. אבל אני אף פעם לא
התעניינתי בצד הפיזי של הוויד, ואני לא מאמין במשככי כאבים, בטח לא בריצה. אני
לוקח איבופרופנים בגלל כאבים מהריצה לעתים מאוד מאוד רחוקות (בדרך כלל רק אחרי
המרתון), ואני אף פעם לא לוקח אותם תוך כדי ריצה, כמו שיש כל מיני אנשים שעושים.
הרגע שבו הכאבים הופכים בלתי נסבלים הוא הרגע להפסיק, לדעתי.
ברעיון של THC בריצה, לעומת זאת, יש
משהו מדליק. גם ככה מוזיקה נשמעת יותר טוב בריצה, והצבעים של הבוקר יפים יותר. אז
למה לא להגביר את הווליום קצת? אולי אפשר לקבל עוד כמה רגעים של אופוריה, איפשהו
בין הקילומטר ה-15 לעשרים? שלא לדבר על המאבק בשיעמום. אני לא יודע אם הסברתי את
זה קודם פה, אבל ריצה, על כל מעלותיה, יכולה גם להיות עניין משעמם מאוד. הרבה
מהרצים שמשלבים וויד ומריחואנה אומרים שככה נעשה להם מעניין.
מכיוון שהבטחתי לעצמי לכתוב בטורים האלו על הריצה בצורה הכי כנה ומעשית
שאפשר, על הצדדים הטובים והרעים שלה, הדבר הנכון לעשות היה לצאת לכמה ריצות על
גראס, לדווח לקוראים המתמעטים של הפוסטים האלו על המסקנות, ולקוות שאף אחד לא
יתייג את משטרת ישראל (בכל מקרה, הטור הזה מומצא והפסקתי לעשן מזמן). אבל אחרי
שהקדשתי לנושא הרבה מחשבה, החלטתי לא לנסות. לא מתוך חשש בריאותי (הסכנה העיקרית
בעיני היא להידרס, ואני חוצה מעט מאוד כבישים באימונים שלי), אלא כי הבנתי משהו
אחר.
אני תמיד חשבתי שהריצה והוויד הן התמכרויות הפוכות. אחת טובה, שנייה
רעה. אחת מומלצת, שנייה מבישה. אחת בריאה, שנייה מזיקה. אבל הן לא. וויד הוא אולי
לא חומר כזה מזיק (למרות שעישון זו הדרך הכי רעה לצרוך אותו), והריצה, במרחקים
ובקצב אינטנסיביים כל כך כמו שאני עוסק בהם, לא בהכרח בריאה. אולי שתי ההתמכרויות
האלו הן לא שני צדדים בחיים שלי (הסחי והפרוע?), אלא דבר אחד.
גראס, כמו רוב הסמים, מתחיל בלפתוח אותך לעולם. למנגינות, לצבעים,
לבני אדם. אבל אחרי כמה זמן הוא מתחיל לסגור אותך. לכן חבורות שעושות סמים מתחילות
בלצחוק ולהתחבק ביחד, אחר כך אנשים מתעסקים במחשבות ובתחושות הפיזיות שלהם עצמם,
ואחר כך הם פשוט עושים את זה לבד.
אף פעם לא רצתי בקבוצות. פעמים בודדות רצתי עם עוד מישהו. בדרך כלל
אני רץ לבד. עם המוזיקה והמחשבות שלי. אלפי קילומטרים, מאות שעות. אני אוהב את
ההרגשה הזו, אבל לא בטוח שהייתי רוצה להתכנס עוד יותר לתוכה, ברגע הזה בחיים. אולי
גם בריצה, הגיע הזמן להיגמל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה