יומן ריצה 2 – נועם שיזף טור מספר 14
מרחק: 33.23 ק"מ
זמן: 3:04:21
קצב: 5:33
דופק ממוצע: 141
מסלול: עג'מי-פארק הירקון
אם תכננתם ללכת לים השבוע, תחשבו שוב. יש גל של מדוזות בחופים: בודדות
מהן בחוף גורדון ופרישמן, וכמה עשרות דרומה משם, באזור חוף ירושלים. המדוזות הן
מאותו הזן שרואים בקיץ ("החוטית הנודדת"), אבל אני חושב שהן גדולות
יותר. אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה מדוזות גדולות בחורף.
אני רץ את אותו מסלול, פחות או יותר, כבר עשר שנים. במעלה רחוב
פרישמן, אחר כך על קו המים בחוף, וחזרה משדרות בן גוריון. כשהמרחקים עולים, אני
ממשיך ליפו ולפעמים עד בת ים בדרום, עד תל ברוך בצפון, או מזרחה בפארק הירקון,
לכיוון רמת החייל, ולעתים עד פתח תקווה. אבל את הקטע בחוף המרכזי של תל אביב אני
עושה תמיד, ולמדתי להכיר אותו ממש טוב. ב"ממש טוב" אני מתכוון שאני כבר
יודע את הצורה של הסלעים שקוטעים את החוף מול השגרירות האמריקאית, ואת השניים
הספציפיים שהכי נח לי לעבור מעליהם.
הבוקר שוטטו שני ברווזים גדולים על החוף. לדעתי הם שטו משפך הירקון
ואז קצת התבלבלו בדרך. זה קורה מדי פעם. המוני המדוזות באמצע דצמבר הן עניין נפוץ
פחות, למרות שכבר היו נחילי חורף בשנים האחרונות. פעמיים ראיתי גופת צב מים ענק,
בשלב מתקדם של ריקבון, שנשטפה לחוף. פעם אחת – דולפין. ראיתי את היאכטה בעלת שלושת
התרנים העצומים שעיצב פיליפ סטארק ושעגנה מול תל אביב לפני כמה שנים, ולמדתי את
זמני ההמראות בשדה דב, עד שהוא נסגר.
אחרי סערות יש כמות מפתיעה של מחפשי אוצרות עם גלאי מתכות על החוף:
כנראה שהים התיכון פולט עוד דברים חוץ מעטיפות במבה וכוסות פלסטיק. בימים יפים
יותר ראיתי אינספור צילומים של כלות וחתנים, של דוגמניות, של סרטי סטודנטים ושל
נערות בת מצווה (תמיד נערות, משום מה) - כולם מנסים להספיק כמה שיותר ברגע הזה,
שבו השמש מאירה מכיוון החוף, ועל הפנים של המצולמות והמצולמים (בשקיעה השמש מאחורי
המצטלמים, ולכן כולם יוצאים חשוך).
רוב האנשים רצים על הטיילת, אבל הדברים המעניינים יותר קורים על החוף.
מוקדם בבוקר פוגשים בחוף את מי שנפלטים אליו מהעיר: תיירים בג'ט לג; זוגות שהגיעו
לכאן אחרי הבילוי, ועכשיו קמים קצת המומים אחרי לילה של מזמוזים; מטיילים והומלסים
שנרדמו בכוונה או בטעות על החוף. שלוש-ארבע פעמים נשך אותי כלב על החוף, אבל בדרך
כלל הם רק נובחים על הרצים. עדיין, אני מעוצבן על בעלי הכלבים שמשחררים אותם
בניגוד להוראות (פרט לאלו שהכלבים הקשישים שלהם כבר לא מפריעים לאף אחד). לרוץ על
החוף זה בריא יותר לרגליים, חוץ מכשיש שיפוע תלול על קו המים, ואז רצים עקום, או
כשיש צירוף של גאות ורוח מערבית שמציפה את החול. פעם הייתי מתעקש לרוץ גם בבוץ
ובשלוליות שנוצרות בימים כאלו, אבל עכשיו אני עולה לטיילת. ריצה לא אמורה להיות
מלחמה.
אני מרוצה מהשיפוץ שעברה הטיילת (שבטיפשותי כתבתי פעם טור נגדו, באותה
תקופה ששנאתי כל דבר שהעירייה עשתה). אני אוהב במיוחד את המסלול סביב המדשאה איפה
שהיה הדולפינריום. קו הנוף העירוני שם יפה במיוחד, עם מסגד חסן בק ומגדלי המשרדים
שברקע. אני זוכר איך סבא וסבתא שלי לקחו אותי לראות פה את המופע של הדולפינים,
ואיך, עשרים שנה אחר כך, לקחתי את אחת האקסטות הכי טובות שהיו לי במועדון הפאצ'ה, שפעל
כמה שנים בין חורבות הדולפינריום. ירד אז גשם בזריחה, חצי מהרמקולים הפסיקו לפעול,
ונשארנו בודדים על הרחבה. עכשיו זה הכל ארכאולוגיה. כולם אינם. כל מה שנשאר זה דשא,
והמונים-המונים של רצים בשבת בבוקר – צפוף כמו לרוץ בסנטרל פארק.
בנמל יפו יש בזמן האחרון שוק דגים טריים בשבת בבוקר. פעם זה היו
שניים-שלושה דייגים עם ארגז, אבל המבחר הולך וגדל, ודי הרבה אנשים מגיעים לקנות –
עד שקשה לעבור, והרבה רצים מעדיפים פשוט להקיף את הנמל כולו. כרגע שוק הדגים נראה
בנקודה האופטימלית שלו – כשהוא ספונטני ומבולגן. בהתאם למחזור החיים של כל תופעה
תל אביבית, סביר להניח שהוא יילך ויתפח, שייפתח לידו דוכן אוכל וקפה, שיעשו עליו
פינה בערוץ 2, ושיגיעו אליו קבוצות מאורגנות שיצטופפו סביב מדריך עם מיקרופון נייד.
כשנשמע מהחברים התיירים שלנו שהם מתכוונים לקום בחמש באיזו שבת בשביל להגיע
ל"famous fish market", נדע שהגיע הסוף.
*
בזמן האחרון נהיתה לי בעיה קטנה באזור הזה של הריצה, שבין הדולפינריום
ליפו. אני – איך נאמר? - חייב שם לשירותים. מול המנטה ריי יש שירותים, ובכמה ריצות
ארוכות של שבת בבוקר עצרתי שם לפיפי. הצרה היא שבמשך הזמן זה הפך מפיתרון להרגל – ועכשיו
כל פעם שאני מתקרב למסעדת מנטה ריי, אני מרגיש שאני ממש ממש חייב לשירותים. ולא תמיד
רק פיפי! היום הדברים הגיעו לידי אבסורד – עצרתי פעמיים באותם שירותים, גם בהלוך
וגם בחזור. לא משנה שעשיתי לפני שיצאתי מהבית, או שעברה חצי שעה רק מתחילת הריצה.
כמו הילדים ברגע שנכנסים לאוטו - אני חייב לשירותים.
ברוב המרתונים שרצתי הצלחתי להתאפק עד סוף המירוץ, אבל בזמן האחרון זה
פחות קל. אולי זה עוד סימן של גיל. הבעיה היא שפיפי זו עצירה ששווה דקה או שתיים,
במיוחד אם צריך להתרחק טיפה מהדרך. הפסקות קקי זה כבר כמה דקות שלמות. בריצה הכל
נמדד בזמנים: קילו במשקל הגוף שווה שתיים-שלוש דקות בתוצאה הסופית. ארבע מאות גרם הבדל בנעליים הן דקה. בהתחשב
במאמצים האדירים שאני משקיע כדי להוריד חמש דקות מהזמן שלי בסך הכל, הפסקות
השירותים האלו הן משהו שהיה ממש עדיף בלעדיו.
אני כמובן לא הראשון שנתקל בבעיה הזו. יש רצים – בעיקר מקצוענים, או
חובבים רציניים ביותר – שפשוט משתינים על עצמם. גם גברים וגם נשים, אגב. בכמה
בלוגים באינטרנט ראיתי אפילו עצות בנושא: "תצטרכו להתאמן – הגוף לא רגיל
להשתחרר תוך כדי תנועה", ו"אם לא יורד גשם, התיזו עליכם קצת מים כדי
למנוע כתם מביך". יש אפילו המלצות על בגדי ריצה מסוג שסופג נוזלים טוב יותר.
למרות הטון הקליל שבו הפוסטים האלו נכתבים, קשה לי להשתחרר מהתחושה
שתחרות ריצה עם חיתול – כי זה מה שזה, כן? – היא נקודה מאוד מוזרה בהתפתחות של
המין האנושי. באתרים אחרים ראיתי הסברים (לגברים בלבד) איך להשתין הצידה תוך כדי
ריצה; האזהרה היחידה היתה לא לעשות את זה נגד הרוח.
אני מאוד אוהב את הטון הענייני והלא מתבייש שבו ספורטאים מדברים על
הגוף שלהם, והמאבקים השונים והמשונים שלהם איתו. עם היבלות, ההפרשות, השפשפות
והדימומים. זה חלק לא קטן מהעניין. אבל בכל זאת, אני לא רואה את עצמי עושה חיקוי
של לואי סיקיי באמצע המרתון הבא, איפשהו בין שדרות רוטשילד להבימה. במקום זה אלך
עם ההמלצה הקונבנציונלית יותר, שהיא לא לשתות או לאכול בשעה שלפני הריצה. ועד
שאתרגל לזה, לא אעבור ליד המנטה ריי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה