נפשות מתות

raeis. 1991

נפשות מתות
ד.מ.

מבוא

כמו הקרחונים המצטמצמים ונעלמים מול התחממות הפלנטה, הולכת המדינה ומצטמצמת, מתפרקת מנכסיה ותחומי אחריותה מול התפתחותו של מושג הפרט ושחרורו מן המסגרת המסורתית של לאום לטובת הרפתקת הרשת הגדולה של אזרח העולם. ימי הביניים של שידוד המערכות הזה מנוצלים כסדק בידי פיראטיות מודרנית שדפוסי חשיבתם של מוביליה חגים במטריצות הילדותיות של חמדנות, ראווה ופחד. תקיפים חמדנים אלו נתפסים כמודל חיקוי ויוצרים במדינה פסיכוזה בירוקראטית קנאית המעתיקה ומיישמת את אותם דפוסים.

הענישה מופרטת לבתי כלא פרטיים, רפואת הנפש מופרטת לטובת חברות הביטוח הרפואיות שהיו פעם קופות חולים וסמל של סולידאריות והופרטו בעצמן זה מכבר, בתי החולים, קופות הגמל, זכויות עובדים, חברות שיכון, חינוך ובתי ספר, מוסדות לאוכלוסיות מיוחדות, הוספיס לחולים סופניים, כל אלו נשברים החוצה מן הגוף הסולידארי הנמס, והלווייתן המדיני מבותר בידי בעלי עניין.

בתי כלא פרטיים

הרשאה לבתי כלא פרטיים היא מעבר סף אל עידן אחר. בתי סוהר פרטיים נמצאים בעולם ביניים בירוקראטי-תאגידי-שטני שבו ישנם צבאות פרטיים, אדוני מלחמה, משטרה פרטית, מיסים פרטיים, בעלות של כוח. זהו מקום שמופיע בסרטים כסמלו וביטויו המופרך של הרוע הפורע את גדרות החוק, אחוזות של אימה. זהו עולם של ימי ביניים שבו המוסר נסוג אל מצב קפסולטיבי של אבירים בודדים המנסים להילחם עבור נפשות בודדות. זה רומנטי, אבל זו נסיגה עמוקה אל ימים חשוכים, אבדן תקווה והסתר פנים. אם האזרח מרים את פניו אל אדון-בוס-ממונה בבקשת סיוע, חנינה, הגנה, הרי הוא נתין ועבד וגרוע מזה: ראש, נפש מתה. הפרטה מוחלטת היא תופעה טוטאליטארית, דורסנית במהותה.

זהו מקום שבו הסולידאריות אינה יכולה להתקיים משום שמהותית היא מנוגדת לתפיסה האנוכית של תפוס ונצל ככל יכולתך. שרוד וטרוף. בגוף פרטי שניזון על ניצול, הן הסוהרים והן האסירים הם קורבנות של דיבוק תפוקתי וקורבנות של מדינה שבויה בדיבוק של עלות-תועלת שהפקירה את בניה ובנותיה לניצול.

הניצול הוא רוחני וגשמי כאחד. ההפקרות היא רוחנית וגשמית כאחת. כאשר מדינה מוותרת על נפשות אזרחיה היא מבצעת תהליך התאבדותי ומוותרת על נפשה שלה. כאשר מדינה פורצת או פורטת את ביטויי ריבונותה כמו גבול ומוסדות היא מבצעת תהליך התאבדותי.

נאמר: מלך המוחל על כבודו, אין כבודו מחול. מדינה אינה יכולה לוותר על אחריותה. מדינה אינה יכולה לחשוב כאדם פרטי וכתאגיד בעל אינטרסים פרטיים אחרת היא הופכת לארגון פשע ושליחיה החיילים, השוטרים, הסוהרים, השופטים הופכים לפושעים בשליחותה. מדינה צריכה להיות צודקת משום שזו הגנתה הטובה ביותר. מדינה שמוותרת על ערכים מוסריים לטובת עסקיים הופכת למדינה מנמקת מדוע היא עושה את מה שהיא עושה. זהו נמק ממאיר ומתפשט שכל אדם חש אותו גם אם אין לו מילים משלו לביטוי. זה מנוגד לשכל הישר, זה מנוגד לרגש האנושי, וזה מה שאני מרגיש כאשר אני שומע את המושג "בתי כלא פרטיים".

המדינה מייצגת מוסר, ערכים, אתיקה, סולידאריות ורוח. אפילו אם הממשל חוטא, או מחטיא עד כדי רצחנות את כוונות הרעיון המדיני, אסור לוותר על החוק המוסרי שמסמלת המדינה ואת זה עושה ההפרטה שיצאה מכלל שליטה בהטלת ספק, בנפנוף של רווחיות ובפיתוי של מישהו-אחר-יעשה-את-העבודה-המלוכלכת. המדינה היא מעשה אמנות אנושי-ארגוני ואמנות אמיתית איננה יכולה להיות עסקה. בהיגיון עסקי כל פעולה אמנותית אמיתית נראית כמבזבזת משאבים, לא מובנת, חסרת סיכוי. הדבר מקבל תימוכין מאי-ביקוש ואי-שווי כלומר, ערכי שוק.

אמנות היא הטוב בתור ניסוח המכיר באחר כמרכיב של ההוויה. לפיכך כל קשר ראוי בין בני אדם הנו אמנות ובתי כלא פרטיים הם לא קשר ראוי משום שהם הגיוניים לכאורה, סופרי גולגלות וראשים ומבטלי אנושיות. בתי כלא פרטיים הם קשר כנגד החברה והמדינה שהם חיים עליה, וחלק ממהות ערפדית זללנית של הון הניזונה מבני אדם ורואה בהם ובמדינה רק משאבים לניצול.

המהות של המונח המזעזע "בית כלא פרטי" משמעה חטיפה ובריונות בקנה מידה גדול גם אם הם נעשים לכאורה בהרשאה בירוקראטית. בקנה מידה המוני אנחנו פוגשים את מחנה הריכוז. הנימוקים העסקיים ה"הגיוניים" הם אותם נימוקים העומדים למבחן האתיקה בתכנון "צינור הדם" שהיה נהוג להציגו כתרגיל תכנון לתלמידי הנדסה ואדריכלות. והרי הדם הוא הנפש.

המהות של כל הנימוקים העסקיים מצטמצמת כאן לצמד המילים: "למה לא?" שבהן השתמש דון-ז'ואן לערעור חומת מוסריותן של אהובותיו. "למה לא?" שואל תינוק כאשר הוא מתחיל לחוות במשפחתו את יסודות המוסר. יש דברים שאין אחריהם ערעור. ככה. אסור. גזירה היא משמים.

אבל לנשותיו המפותות של דון-ז'ואן ה"למה לא" הוא תולעת ספק מכוססת הקוראת תיגר על המוחלט בהצקה עקשנית תמידית. ה"לא" המוחלט, המבדיל בין הנשגב להיעדר משמעות, מחוויר במשך הזמן, עד שהוא הופך לשבר הגדול של ה"למה לא" המערער על הקיים, על מה שחובר בעמל, על מה שנשמר, על מה שיש לשמור עליו. משמעות המילים האלה היא כפירה וערעור של כל מעשה אמונה, או אמנות אם תרצו. "למה בעצם לא?" אנחנו שומעים את הטון השקול, המרגיע, ההגיוני, המתורבת, האֶנטרופי, הנודף ניחוח של עור או פלסטיק חדש, נורת הלוגן, כרטיס אשראי מוזהב, ועשן קל שבא היישר מן הגיהינום מערפל את עינינו.

הויתור כל כך הגיוני, אבל אהה, אין ממנו דרך חזרה. "למה לא" מעביר באחת בן אדם מרגיש למצב של חומר לעיבוד. מחבר במערכת חברתית לפריט במערך כלכלי. מנפש חיה לנפש מתה. "אנחנו נדאג להם לרמת חיים גבוהה ביותר", מתכנן היזם הזריז, הפשיסט העסקי, את הרפת האנושית על תפוקתה, זמן המדף של האסיר או המטופל, מוצריה, מימונה הממשלתי, מיסויה ורווחיו. "אנחנו נדאג להם." להם ולא לו. כוונותיו כה טובות. עובדיו ושוטריו המבוהלים ממהות מעשיהם עצמם, למה לא?, שמשכורתם, כעובדי קבלן, בחוזה אישי, למה לא?, בני מזל שכמותם, משולמת להם בצורה סבירה, למה לא?, אוטמים את ליבם ועיניהם למה שמתרחש והופכים לנפשות מתות בעצמם, רימות על גוויית הסולידאריות. כך מנהלים לול זומבים רווחי על שוכניו ועובדיו. למה לא?

קודה

ניהול פריטים שאינם נפשות כמו שירותי אשפה ודואר יכול להיות מופרט. דיני נפשות לא, ואסור שיהיה. למה? ככה! חינוך, צבא, רפואה, שיפוט, ענישה הם ביטוי של הסכם חברתי המבוסס על הכרה באחר וחמלה בלתי רווחית ומהווים אקולוגיה שעליה יכול להתפרנס יזם עסקי בשם חופש הפרט המובטח לו אבל הוא אינו יכול לבוא במקומה בשום תנאי, גם בשם ביקורת צודקת על תנאים איומים וכשלי ממשל. למה הדבר דומה? אביך מקשיש ואתה אומר בוא אחליף אותך כבעל. יותר יעיל ללא ספק. רק מה? גילוי עריות.

בית כלא פרטי משמעו קצה ההפרטה של המדינה, פירוקה, מכירת חלקיה המדממים וסילוקין זריזים לחשבונות סגורים. המאזן מראה עסקה רווחית מדהימה. מה צר שהמדינה, כלומר, המבנה האתי, המוסרי, הסולידארי, הנפש, הדם, נמוג תחת הרוח הנוראה של המושגים ''מבחן התוצאה'', ''עלות תועלת'', ''אושר לכל'' ו''זה לגיטימי'' האיום במיוחד משום שמשמעותו היא העיוות הפופוליסטי השטני ליחסות האיינשטיינית: ה"יחסות" שמשמעה כל דבר קשור לכל דבר, מפורשת בזדון כ"יחסיות" שמשמעה שום דבר לא מחובר לשום דבר והכל מותר וניתן להסבר, כימות, חלופות ופיצוי בדרך הכוונות הטובות אל הגיהינום חסר החמלה של האושר הפרטי ובתי כלא פרטיים. כרתנו את הענף שישבנו עליו? מה צר. נטפס על העץ הבא. אל תתנו להם כי הרוח הרעה כבר מביטה בכם עצמכם בעיניים רעבות.

בית הכלא הפרטי כקצה ההפרטה של המדינה הוא גידול על קרקע הדיסוננס הקוגניטיבי שלנו שבין הציווי המוסרי ובין האימפוטנטיות לשמור עליו. בפער הזה משגשגת קבלנות אדם רעילה שיצאה מפרופורציה ומאפשרת לנו במיצג הבורגני קניבליות כלכלית וחברתית החל מפשיעה תאגידית וכלה בלהקות של תוקפי זקנים בשטח ההפקר של הסולידאריות הנכחדת. החל מאי-החלטת ממשלה וכלה בצלחת שלך: קבלני כיבוש, קבלני גניבות, קבלני ומעסיקי עובדים זרים, סוחרי נשים, מפקיעי קרקעות, שכונות מגורים טורפניות, חברות שמירה, קבלני הוצאה לפועל ומפני דירות, מסחר באברי אדם, מזון כימי, קבלני בעלי חיים. לא רחוק ממחנות הריכוז לתרנגולות ועגלי חלב המגיעים לצלחת שלכם הולך ומוקם בית הכלא הפרטי. היזהרו שלא תגיעו לצלחת שלו.