חגורה שחורה
יוּאַן היקר, אח הקרטה-קונג-פו שלי. מאיר יהל נפטר. מאיר יהל, חלוץ אמנות הקרב בארץ, מייסד שוטוקאן ישראל. אלה היו שנות השבעים, ואנחנו למדנו בירושלים, התאמנו בבית הילד, האימונים המיוחדים היו בגבעת רם באוניברסיטה, וריחות היסמין והרוזמרין כיסו גם את רחביה וגם את הקטמונים וגם את קריית יובל וגם את העיר העתיקה והר הצופים נוכח המדבר.
הרבה שנים אחרי כן, לפני חודשיים, נסעתי להר הצופים להיפגש עם מי שהיה לבכיר המורים. הר מיסטי של אבן גיר ומבני אבן מבדיל בין עיר הזהב למדבר. תעיתי בקמפוס הלבן בין שיחי הרוזמרין שהשתרשו בשכבת האדמה השחורה הדקה שכיסתה את הסלע, עד לפסגתו מוכת השמש של ההר. תועה גם הוא הגיע האיש שקבעתי איתו. שום דבר אינו מקרי, הוא חייך. מצאנו מגן באחת הפינות המוצלות. לקראת סיום הפגישה הגיעה אליו ההודעה בטלפון שמאיר אושפז. נפרדנו.
ביקרתי אצלו בבית החולים הענק יומיים אחרי כן לפני שיעור טאי צ'י. לא היו מבקרים לידו. הפנים שלו נראו פתאום צעירים מאוד כאילו ירד מהם מתח רב. הוא איבד את כושר הדיבור לחלוטין. הוא זיהה אותי, עיניו גדלו והוא חייך, לאחר זמן כיווץ את שפתיו קדימה וניסה לקמט את מצחו בצורה האופיינית לו לפני דיבור, ניסה שוב לחייך ובכה. אני יודע שבכי ותגובה רגשית יכולים להיות תופעה שכיחה בעקבות אירועים מוחיים. נשארתי איתו כעשר דקות, הנחתי יד על ראשו, הוא נרגע ואחרי כן הלכתי. הבטחתי שאחזור, אך שוב נוכחתי לדעת שכל מה שקורה הוא חד פעמי ובלתי חוזר. זו הייתה פרידה. כשהגעתי בפעם השנייה היו שם תלמידים שלו ואולי מי שאני חושב שהיו ממשפחתו ולא היה זה מקומי. סבתי על עקבותיי. הוא נפטר לפני כחודש בשתים עשרה לאפריל.
הוא היה לוחם מלידה והחשמל סביבו היה טבעי. בכל פעם שנכנס לחדר האוויר היה מתעבה. בנוכחותו האנשים דיברו אחרת וחישבו את תנועותיהם. בשנים האחרונות דרך הכתיבה והספרים והמחקר נוכחתי לדעת כמה צעירה האמנות הזאת. הקרב, שהוא חלק בלתי נפרד מהאנושיות שלנו, הולך ומתגלגל בתופעה תרבותית ודתית חילונית כשדה לגילוי וטיפוח עצמי, לתקשורת בין אישית, למפגש עילאי, לחיבור, ועושה במאות האחרונות את הצעדים הראשונים כאמנות מוכרת.
הוא, מאיר, כיוצר, לאחר שהקים כאן את המבנה של שוטוקאן ישראל, המשיך בחיפושים בלי הפסקה. אנחנו יודעים שהדמון הזה שהופך אנשים לרדופים, גורם לסביבה שלהם חוסר נחת ובמיוחד אם זאת סביבה מסודרת ומבוגרת. לא פשוט, ולא תמיד מובן, מסומן, ועם בדידות קבועה, אבל משהו חי ופועל. מי שעיניו דולקות כאשר הוא מדבר על עשייתו, נושא ייעוד. וזה גם מקור המשיכה. גם אתה, יואן, חלק מהמהות היוצרת הזאת של נודדים, ילדים נצחיים, מחפשים ואמנים נסתרים שאף אחד מהם לא אמור להיות נורמטיבי או נחמד או מצליחן אלא רק לקיים את היעוד שלהם בעולם.
חשבת פעם מה היעוד הזה? היעוד הזה הוא ליצור חלום. אמנות החלום. אלה יוצרי הערפל החי שכאשר אנחנו פוסעים אל תוכו העמום בבקשת תשובה הוא לובש ממשות סביבנו ומתגשם לרעיון, למציאות, סביבה ועולם. וזה מדהים. אין הרבה אנשים שמתמידים בחלום. ומאלה שכן חולמים אין הרבה שהחלום שלהם מצליח להפוך לעולם בר קיימא. ומאלה שמצליחים לא תמיד העולם הזה שנוצר הוא עולם אוהב. עוד יותר מדהים הוא שהחולם לא עושה את זה מתוך כוונה אלא מתוך דחף. זה מה שהוא צריך לעשות ויש בזה משהו מקידוש השם. ללא הבנה, וגם ללא תקווה להבנה, אולי אנחנו יודעים ללא מילים, כי עשייתנו, שתמיד בעינינו נחשבת לכישלון, תהיה אי פעם השראה ליוצר אחר ושרות.
ועוד פן טרגי הוא שמי שנמצא בעולמו של החולם הוא בעצם סוג של חייל. אפילו אם אתה גנרל אתה עדיין חייל. עמוק מתחת לפני השטח גם היוצר החולם מרגיש את זה, ומכאן בא חיוכו, וגם החייל השחקן מרגיש את זה כך שההתנגשות היא בלתי נמנעת. היוצר יכול לוותר כי יש לו דחף ויכולת להמשיך ולחלום הלאה. השחקן שהרג את הבמאי שלו צריך למצוא במאי אחר או להיות במאי בעצמו וזה טראגי לא פחות כי הוא צריך להרוג את החייל וגם לוותר על עולמו הישן. למי כבר יש אומץ לעשות כאלה דברים? רק למשולחים כנראה, שחולמים עבורנו את העולם. ומה קורה שמשולח נפגש במשולח? הם מזהים אחד את השני בלי מילים ויודעים בלי לדעת שגם הפרידה שלהם מחויבת מציאות.
אחד ממשיך לחפש, אחד הופך למורה, אחד נותר תלמיד, אחד עושה תורתו קרדום, אחד עושה שם, אחד מאבד את שמו, אחד נואש ונוטש, אחד נואש ונשאר, אחד מוותר ועובר, אחד יכול להיעלם, אחד לחלות, אחד למות בחדרי היער או בחדרי המדבר, אחד יכול להתכנס לענייניו.
אלה היו שנות השבעים, ואנחנו התאמנו בבית הילד, והאימונים המיוחדים היו בגבעת רם באוניברסיטה, וריחות היסמין והרוזמרין של ירושלים כיסו גם את רחביה וגם את הקטמונים וגם את קריית יובל וגם את העיר העתיקה והר הצופים נוכח המדבר. בהדרכתו, בעולמו, כל החבטות והבעיטות והעמידות הארוכות היו הנקישות שלנו על דלתות התודעה בהמתנה אינסופית שאולי ייפתחו פעם ואפילו לסדק צר. היה או לא היה. מאיר יהל היה האיש והרוח והאימון. ואחריו, מעבר לאלף, חי עולם שלם מחויב, נחוש וערכי של מורים, בכירים ובתי ספר ותלמידים. יהי זכרו ברוך.
יוּאַן היקר, אח הקרטה-קונג-פו שלי. מאיר יהל נפטר. מאיר יהל, חלוץ אמנות הקרב בארץ, מייסד שוטוקאן ישראל. אלה היו שנות השבעים, ואנחנו למדנו בירושלים, התאמנו בבית הילד, האימונים המיוחדים היו בגבעת רם באוניברסיטה, וריחות היסמין והרוזמרין כיסו גם את רחביה וגם את הקטמונים וגם את קריית יובל וגם את העיר העתיקה והר הצופים נוכח המדבר.
הרבה שנים אחרי כן, לפני חודשיים, נסעתי להר הצופים להיפגש עם מי שהיה לבכיר המורים. הר מיסטי של אבן גיר ומבני אבן מבדיל בין עיר הזהב למדבר. תעיתי בקמפוס הלבן בין שיחי הרוזמרין שהשתרשו בשכבת האדמה השחורה הדקה שכיסתה את הסלע, עד לפסגתו מוכת השמש של ההר. תועה גם הוא הגיע האיש שקבעתי איתו. שום דבר אינו מקרי, הוא חייך. מצאנו מגן באחת הפינות המוצלות. לקראת סיום הפגישה הגיעה אליו ההודעה בטלפון שמאיר אושפז. נפרדנו.
ביקרתי אצלו בבית החולים הענק יומיים אחרי כן לפני שיעור טאי צ'י. לא היו מבקרים לידו. הפנים שלו נראו פתאום צעירים מאוד כאילו ירד מהם מתח רב. הוא איבד את כושר הדיבור לחלוטין. הוא זיהה אותי, עיניו גדלו והוא חייך, לאחר זמן כיווץ את שפתיו קדימה וניסה לקמט את מצחו בצורה האופיינית לו לפני דיבור, ניסה שוב לחייך ובכה. אני יודע שבכי ותגובה רגשית יכולים להיות תופעה שכיחה בעקבות אירועים מוחיים. נשארתי איתו כעשר דקות, הנחתי יד על ראשו, הוא נרגע ואחרי כן הלכתי. הבטחתי שאחזור, אך שוב נוכחתי לדעת שכל מה שקורה הוא חד פעמי ובלתי חוזר. זו הייתה פרידה. כשהגעתי בפעם השנייה היו שם תלמידים שלו ואולי מי שאני חושב שהיו ממשפחתו ולא היה זה מקומי. סבתי על עקבותיי. הוא נפטר לפני כחודש בשתים עשרה לאפריל.
הוא היה לוחם מלידה והחשמל סביבו היה טבעי. בכל פעם שנכנס לחדר האוויר היה מתעבה. בנוכחותו האנשים דיברו אחרת וחישבו את תנועותיהם. בשנים האחרונות דרך הכתיבה והספרים והמחקר נוכחתי לדעת כמה צעירה האמנות הזאת. הקרב, שהוא חלק בלתי נפרד מהאנושיות שלנו, הולך ומתגלגל בתופעה תרבותית ודתית חילונית כשדה לגילוי וטיפוח עצמי, לתקשורת בין אישית, למפגש עילאי, לחיבור, ועושה במאות האחרונות את הצעדים הראשונים כאמנות מוכרת.
הוא, מאיר, כיוצר, לאחר שהקים כאן את המבנה של שוטוקאן ישראל, המשיך בחיפושים בלי הפסקה. אנחנו יודעים שהדמון הזה שהופך אנשים לרדופים, גורם לסביבה שלהם חוסר נחת ובמיוחד אם זאת סביבה מסודרת ומבוגרת. לא פשוט, ולא תמיד מובן, מסומן, ועם בדידות קבועה, אבל משהו חי ופועל. מי שעיניו דולקות כאשר הוא מדבר על עשייתו, נושא ייעוד. וזה גם מקור המשיכה. גם אתה, יואן, חלק מהמהות היוצרת הזאת של נודדים, ילדים נצחיים, מחפשים ואמנים נסתרים שאף אחד מהם לא אמור להיות נורמטיבי או נחמד או מצליחן אלא רק לקיים את היעוד שלהם בעולם.
חשבת פעם מה היעוד הזה? היעוד הזה הוא ליצור חלום. אמנות החלום. אלה יוצרי הערפל החי שכאשר אנחנו פוסעים אל תוכו העמום בבקשת תשובה הוא לובש ממשות סביבנו ומתגשם לרעיון, למציאות, סביבה ועולם. וזה מדהים. אין הרבה אנשים שמתמידים בחלום. ומאלה שכן חולמים אין הרבה שהחלום שלהם מצליח להפוך לעולם בר קיימא. ומאלה שמצליחים לא תמיד העולם הזה שנוצר הוא עולם אוהב. עוד יותר מדהים הוא שהחולם לא עושה את זה מתוך כוונה אלא מתוך דחף. זה מה שהוא צריך לעשות ויש בזה משהו מקידוש השם. ללא הבנה, וגם ללא תקווה להבנה, אולי אנחנו יודעים ללא מילים, כי עשייתנו, שתמיד בעינינו נחשבת לכישלון, תהיה אי פעם השראה ליוצר אחר ושרות.
ועוד פן טרגי הוא שמי שנמצא בעולמו של החולם הוא בעצם סוג של חייל. אפילו אם אתה גנרל אתה עדיין חייל. עמוק מתחת לפני השטח גם היוצר החולם מרגיש את זה, ומכאן בא חיוכו, וגם החייל השחקן מרגיש את זה כך שההתנגשות היא בלתי נמנעת. היוצר יכול לוותר כי יש לו דחף ויכולת להמשיך ולחלום הלאה. השחקן שהרג את הבמאי שלו צריך למצוא במאי אחר או להיות במאי בעצמו וזה טראגי לא פחות כי הוא צריך להרוג את החייל וגם לוותר על עולמו הישן. למי כבר יש אומץ לעשות כאלה דברים? רק למשולחים כנראה, שחולמים עבורנו את העולם. ומה קורה שמשולח נפגש במשולח? הם מזהים אחד את השני בלי מילים ויודעים בלי לדעת שגם הפרידה שלהם מחויבת מציאות.
אחד ממשיך לחפש, אחד הופך למורה, אחד נותר תלמיד, אחד עושה תורתו קרדום, אחד עושה שם, אחד מאבד את שמו, אחד נואש ונוטש, אחד נואש ונשאר, אחד מוותר ועובר, אחד יכול להיעלם, אחד לחלות, אחד למות בחדרי היער או בחדרי המדבר, אחד יכול להתכנס לענייניו.
אלה היו שנות השבעים, ואנחנו התאמנו בבית הילד, והאימונים המיוחדים היו בגבעת רם באוניברסיטה, וריחות היסמין והרוזמרין של ירושלים כיסו גם את רחביה וגם את הקטמונים וגם את קריית יובל וגם את העיר העתיקה והר הצופים נוכח המדבר. בהדרכתו, בעולמו, כל החבטות והבעיטות והעמידות הארוכות היו הנקישות שלנו על דלתות התודעה בהמתנה אינסופית שאולי ייפתחו פעם ואפילו לסדק צר. היה או לא היה. מאיר יהל היה האיש והרוח והאימון. ואחריו, מעבר לאלף, חי עולם שלם מחויב, נחוש וערכי של מורים, בכירים ובתי ספר ותלמידים. יהי זכרו ברוך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה