h8.d.m.tlv.1984
אושר כישלון וראש ממשלה
האושר הוא מושג הרוכב על הכמיהה והסקרנות האנושית לגילוי. כפי שאיננו מסוגלים לתאר את גן עדן אלא רק לדמיין, כך מונח המושג הזה לפתחנו כמו גזר דתי או צרכני לפני החמור המאמין ואנחנו מותחים את צווארנו הוירטואלי כדי לנסות לראות מה יש שם מעבר לגדר שהמצאנו. אבל, אין גדר ואין דשא מעבר.
האושר כפי שהוא מוגדר כיום קשור באופן מובהק לעתיד, למימוש תשוקות, למילוי סיפוקים או רצון ולגאולה. מכאן נובע שצידו השני הוא המצב הנוכחי שאיננו מרוצים ממנו או סובלים ממנו וזה מה שנקרא אצל הבודהיסטים דוקהא. אולי יש כאן שורש משותף למילה דיכאון. בכל אופן האושר הוא מותג אנושי והוא הולך ומשתנה על פי התקופות, האמונות והטכנולוגיה. החל מהישרדות קיומית חסרת דיכאון בגלל חוסר אפשרות ובה כל נשימת חיים היא ניצחון וכלה בזמן פנוי למכביר המאפשר התבוננות וביטוי רגשי וכמובן את הקיום הדו-פרצופי המשוכפל ומשודר ללא הרף של דיכאון ואושר.
כיום, כחלק בלתי נפרד מחברת השפע של העולם הראשון המופרט והצרכני, האושר משווק כמוצר צריכה לכל דבר עם אבקות כביסה, ראשי ממשלה, אסלות, חבילות נופש, דירות וטלפונים סלולריים. למעשה כל מוצר צריכה מגלם בפרסומות הבטחה לאושר. חברות הפרסום הפכו להיות הסוכנות הגדולות ביותר להפצה עממית של מושג ההארה, האושר והמימוש העצמי. סרטון הטלוויזיה מציג את המכונית החדשה כמושא לבהקטי ואת אבקת הכביסה כנירוונה.
בסופרמרקט של העולם הראשון באלף השלישי נמצאים על המדפים מצרכים של זוגיות, מימוש עצמי, אושר, עושר, וכשאנחנו מנסים להעמיס את הכל על העגלה שלנו אנחנו מגלים כי יש לנו בעיית אשראי (עוד מילה שמציינת סחורות עתידיות, קיבלה מימד מפלצתי וצועדת יד ביד עם המילים תביעה ועיקול) או אם כבר האשראי בסדר אין לנו יכולת קיבול של המצרכים והם מתיישנים במקרר ונזרקים בעיוורון מקומם בזמן שמולנו מתפלצים בני אדם חסרי כל תנאים בסיסיים לקיום, ליחסים וכבוד האדם.
היחסים היום הם מוצר צריכה. הגבר הוא מוצר, האישה היא מוצר. חפצים שאנו חפצים בם וכאשר הם מתקלקלים אנחנו מנסים לתקן אותם, מתאכזבים מן הקנייה שהכזיבה או אינה מספקת לנו את הריגוש. אנחנו מחפשים טכנאי שירות ואנחנו מתאכזבים גם מהם משום שאנחנו יודעים כי אין כמו מוצר חדש באריזה נוצצת. אינך מתאים לי יותר! החפץ הישן נזרק לארון הנפשי שלנו ומעלה אבק לאיטו. בעלי האמצעים פוסעים אל הקניון או אל כיכר העיר ומחפשים בן זוג או מנהיג באריזה חדשה לזמן של ריגוש.
באותה הדרך נכרתת הברית המוזרה או אולי הסכם הממון והסיפוקים בין המנהיג הנבחר לבין בוחריו. זהו סטוץ, זיון מקרי שבו כל כשל מחזיר את החפץ שהכזיב אל הגבבה המשומשת ברחוב לטובת חיפוש של פריט חדש. באותה רוח עיוורת מצטרף הקהל ומשחק תפקיד. קול המון כקול שדי מתומרן לדרוש את ההוצאה להורג האמיתית או המטאפורית בכיכר העיר. באותה רוח עיוורת וילדותית מציגים את עצמם תחליפי מנהיגות שגם אם ייבחרו ימלאו בתורם את המיצג האכזרי של כלבי הקש המקושטים לזמן קצוב עד שיושלכו לאשפה באותו גלגל תודעתי.
כנסיית הטלוויזיה המהבהבת וכתבי הקודש של המגזינים הנוצצים מנסחים את המניפסט, את האל ודבר האל כיצד האדם-החפץ, בצלמם ובדמותם של האיקונות הקדושות המצולמות, כיצד הוא אוכל, כיצד הוא שותה, כיצד הוא מקיים יחסים, כיצד הוא מדבר, כיצד הוא מנהיג, כיצד הוא חושב, מה הוא לובש, במה הוא נוסע, היכן הוא גר. זהו תפקיד בימתי והכוכב התורן חייב להכניס רווחים מהירים במקום שבמקורו אינו שוק או בורסה אלא האנטיתזה שלהם: בית החוק והמוסר. זהו כשל מובנה במהות התפקיד ההופך להיות חלול ומשוכפל.
במצבי חירום ישנם מעטים המוכנים להתחייב או לקחת אחריות על עצמם מול האיום בביזוי בעת כישלון. הכישלון שייך לכולם והוא חלק מן הניסוי והתעייה הנצחיים. כאן ראוי לצטט את פראנק זאפה – ליצן רציני ואיש זן עמוק: "כישלון הוא אחד הדברים האלה שמבהילים 'אנשים רציניים'. באופן קבוע, אלה שהפחד מכישלון הכי עוצר בעדם הם אותם אנשים, ששכנעו את עצמם שהם כל כך מגניבים, שאסור להם לעולם להיות במצב שבו הם אולי יכשלו. כישלון זה לא משהו שצריך להתבאס ממנו. זה מצב די נורמלי; הוא בלתי נמנע בתשעים ותשעה אחוזים מכל המעשים האנושיים. ההצלחה נדירה – בגלל זה אנשים כל כך נדלקים ממנה. (כל ההדגשות במקור. פראנק זאפה, הוצאת פראג, תרגום אהוד תגרי)
להיות מנהיג משמעו להיות חסר אחריות. החלטה לפעול היא תמיד מחוסרת אחריות משום שהיא מהמרת על פעולה או אי פעולה. זו החלטה מנוגדת למקובל ולכן חסרת אחריות, מנוגדת למותווה ולכן לא מכסה את התחת ומנוגדת לרגיל ולכן מעוררת התנגדות. אנחנו ממנים מקבל החלטות עבורנו משום שאנחנו חוששים מקבלת אחריות בעצמנו ומשום שצריך פוסק אחד או שאמאן אחד או טבח אחד ובקיצור: נוטל אחריות אחד להעזה כדי להנהיג קבוצה. בהנהגה ההחלטות אף פעם אינן פופולאריות. הן לוקחות את הקבוצה אל מאמץ, אל דם, יזע ודמעות והימור על דפוסים חדשים ומי שחושב שיוכל להשיג תוצאות ללא קושי משקר לעצמו ולאחרים.
הדת הצרכנית מתמצה בשתי הנחות: מגיע לי, אם זה לא טוב לי אפשר להחליף. שום דבר על אחריות אישית כלשהי, מחויבות, התמודדות או נאמנות. רק אחריות של בעלי החנות. הדת הצרכנית גורמת לנו להתעלם מסוגיות מוסריות ואתיות ולהתייחס אל מובילים ושליחי ציבור כאל אבקות כביסה. בזאת נשמטת המהות של השליחות הציבורית והנבחרים עצמם יחד עם מוסדות החוק, השיפוט והאכיפה נשחתים פנים וחוץ. סוגיית האחריות נמדדת בערכי ההפרטה בעלות תועלת והופכת לפסיכוזה חברתית וכך גם ערכים של סולידאריות, מוסר ואתיקה נמוגים.
הצרכן אומר: אפשר להרביץ לרופא בחדר מיון משום שהשירות שלו לקוי לדעתי. הוא לא מתייחס אלי מספיק. אפשר להכות את המורה משום שהשירות שלו מזלזל בי לדעתי, הוא מעיז לכעוס עלי. אפשר לזרוק ראש ממשלה נבחר משום שסיפרו לי שהשירות שלו לא נכון. ספורט הדמים צומח דרך האישור להחליף אחראי אם הוא לא נוח ולהשבית מערכת באלימות. למה? ככה. כי לא נוח לי. מגוננות יתר הגענו לפינוק מושחת ומשחית.
מדינת ישראל התחמנית, השבויה בכפייה של דתיות צרכנית, שלחה את ראש ממשלתה להחליט על המלחמה. הקול הקולקטיבי קרא לנקמה אז בילד המעצבן שמעבר לגבול ואותו קול קולקטיבי קורא לנקמה כאן. המוצר לא מצא חן בעיניה. עכשיו היא רוצה לשרוף את החנות ובראש הקוראים לשריפה והשורפים או הדוקרים נמצאים כל מי שחושבים שהמוצר שלהם יותר טוב. אולי.
האושר הוא מושג הרוכב על הכמיהה והסקרנות האנושית לגילוי. כפי שאיננו מסוגלים לתאר את גן עדן אלא רק לדמיין, כך מונח המושג הזה לפתחנו כמו גזר דתי או צרכני לפני החמור המאמין ואנחנו מותחים את צווארנו הוירטואלי כדי לנסות לראות מה יש שם מעבר לגדר שהמצאנו. אבל, אין גדר ואין דשא מעבר.
האושר כפי שהוא מוגדר כיום קשור באופן מובהק לעתיד, למימוש תשוקות, למילוי סיפוקים או רצון ולגאולה. מכאן נובע שצידו השני הוא המצב הנוכחי שאיננו מרוצים ממנו או סובלים ממנו וזה מה שנקרא אצל הבודהיסטים דוקהא. אולי יש כאן שורש משותף למילה דיכאון. בכל אופן האושר הוא מותג אנושי והוא הולך ומשתנה על פי התקופות, האמונות והטכנולוגיה. החל מהישרדות קיומית חסרת דיכאון בגלל חוסר אפשרות ובה כל נשימת חיים היא ניצחון וכלה בזמן פנוי למכביר המאפשר התבוננות וביטוי רגשי וכמובן את הקיום הדו-פרצופי המשוכפל ומשודר ללא הרף של דיכאון ואושר.
כיום, כחלק בלתי נפרד מחברת השפע של העולם הראשון המופרט והצרכני, האושר משווק כמוצר צריכה לכל דבר עם אבקות כביסה, ראשי ממשלה, אסלות, חבילות נופש, דירות וטלפונים סלולריים. למעשה כל מוצר צריכה מגלם בפרסומות הבטחה לאושר. חברות הפרסום הפכו להיות הסוכנות הגדולות ביותר להפצה עממית של מושג ההארה, האושר והמימוש העצמי. סרטון הטלוויזיה מציג את המכונית החדשה כמושא לבהקטי ואת אבקת הכביסה כנירוונה.
בסופרמרקט של העולם הראשון באלף השלישי נמצאים על המדפים מצרכים של זוגיות, מימוש עצמי, אושר, עושר, וכשאנחנו מנסים להעמיס את הכל על העגלה שלנו אנחנו מגלים כי יש לנו בעיית אשראי (עוד מילה שמציינת סחורות עתידיות, קיבלה מימד מפלצתי וצועדת יד ביד עם המילים תביעה ועיקול) או אם כבר האשראי בסדר אין לנו יכולת קיבול של המצרכים והם מתיישנים במקרר ונזרקים בעיוורון מקומם בזמן שמולנו מתפלצים בני אדם חסרי כל תנאים בסיסיים לקיום, ליחסים וכבוד האדם.
היחסים היום הם מוצר צריכה. הגבר הוא מוצר, האישה היא מוצר. חפצים שאנו חפצים בם וכאשר הם מתקלקלים אנחנו מנסים לתקן אותם, מתאכזבים מן הקנייה שהכזיבה או אינה מספקת לנו את הריגוש. אנחנו מחפשים טכנאי שירות ואנחנו מתאכזבים גם מהם משום שאנחנו יודעים כי אין כמו מוצר חדש באריזה נוצצת. אינך מתאים לי יותר! החפץ הישן נזרק לארון הנפשי שלנו ומעלה אבק לאיטו. בעלי האמצעים פוסעים אל הקניון או אל כיכר העיר ומחפשים בן זוג או מנהיג באריזה חדשה לזמן של ריגוש.
באותה הדרך נכרתת הברית המוזרה או אולי הסכם הממון והסיפוקים בין המנהיג הנבחר לבין בוחריו. זהו סטוץ, זיון מקרי שבו כל כשל מחזיר את החפץ שהכזיב אל הגבבה המשומשת ברחוב לטובת חיפוש של פריט חדש. באותה רוח עיוורת מצטרף הקהל ומשחק תפקיד. קול המון כקול שדי מתומרן לדרוש את ההוצאה להורג האמיתית או המטאפורית בכיכר העיר. באותה רוח עיוורת וילדותית מציגים את עצמם תחליפי מנהיגות שגם אם ייבחרו ימלאו בתורם את המיצג האכזרי של כלבי הקש המקושטים לזמן קצוב עד שיושלכו לאשפה באותו גלגל תודעתי.
כנסיית הטלוויזיה המהבהבת וכתבי הקודש של המגזינים הנוצצים מנסחים את המניפסט, את האל ודבר האל כיצד האדם-החפץ, בצלמם ובדמותם של האיקונות הקדושות המצולמות, כיצד הוא אוכל, כיצד הוא שותה, כיצד הוא מקיים יחסים, כיצד הוא מדבר, כיצד הוא מנהיג, כיצד הוא חושב, מה הוא לובש, במה הוא נוסע, היכן הוא גר. זהו תפקיד בימתי והכוכב התורן חייב להכניס רווחים מהירים במקום שבמקורו אינו שוק או בורסה אלא האנטיתזה שלהם: בית החוק והמוסר. זהו כשל מובנה במהות התפקיד ההופך להיות חלול ומשוכפל.
במצבי חירום ישנם מעטים המוכנים להתחייב או לקחת אחריות על עצמם מול האיום בביזוי בעת כישלון. הכישלון שייך לכולם והוא חלק מן הניסוי והתעייה הנצחיים. כאן ראוי לצטט את פראנק זאפה – ליצן רציני ואיש זן עמוק: "כישלון הוא אחד הדברים האלה שמבהילים 'אנשים רציניים'. באופן קבוע, אלה שהפחד מכישלון הכי עוצר בעדם הם אותם אנשים, ששכנעו את עצמם שהם כל כך מגניבים, שאסור להם לעולם להיות במצב שבו הם אולי יכשלו. כישלון זה לא משהו שצריך להתבאס ממנו. זה מצב די נורמלי; הוא בלתי נמנע בתשעים ותשעה אחוזים מכל המעשים האנושיים. ההצלחה נדירה – בגלל זה אנשים כל כך נדלקים ממנה. (כל ההדגשות במקור. פראנק זאפה, הוצאת פראג, תרגום אהוד תגרי)
להיות מנהיג משמעו להיות חסר אחריות. החלטה לפעול היא תמיד מחוסרת אחריות משום שהיא מהמרת על פעולה או אי פעולה. זו החלטה מנוגדת למקובל ולכן חסרת אחריות, מנוגדת למותווה ולכן לא מכסה את התחת ומנוגדת לרגיל ולכן מעוררת התנגדות. אנחנו ממנים מקבל החלטות עבורנו משום שאנחנו חוששים מקבלת אחריות בעצמנו ומשום שצריך פוסק אחד או שאמאן אחד או טבח אחד ובקיצור: נוטל אחריות אחד להעזה כדי להנהיג קבוצה. בהנהגה ההחלטות אף פעם אינן פופולאריות. הן לוקחות את הקבוצה אל מאמץ, אל דם, יזע ודמעות והימור על דפוסים חדשים ומי שחושב שיוכל להשיג תוצאות ללא קושי משקר לעצמו ולאחרים.
הדת הצרכנית מתמצה בשתי הנחות: מגיע לי, אם זה לא טוב לי אפשר להחליף. שום דבר על אחריות אישית כלשהי, מחויבות, התמודדות או נאמנות. רק אחריות של בעלי החנות. הדת הצרכנית גורמת לנו להתעלם מסוגיות מוסריות ואתיות ולהתייחס אל מובילים ושליחי ציבור כאל אבקות כביסה. בזאת נשמטת המהות של השליחות הציבורית והנבחרים עצמם יחד עם מוסדות החוק, השיפוט והאכיפה נשחתים פנים וחוץ. סוגיית האחריות נמדדת בערכי ההפרטה בעלות תועלת והופכת לפסיכוזה חברתית וכך גם ערכים של סולידאריות, מוסר ואתיקה נמוגים.
הצרכן אומר: אפשר להרביץ לרופא בחדר מיון משום שהשירות שלו לקוי לדעתי. הוא לא מתייחס אלי מספיק. אפשר להכות את המורה משום שהשירות שלו מזלזל בי לדעתי, הוא מעיז לכעוס עלי. אפשר לזרוק ראש ממשלה נבחר משום שסיפרו לי שהשירות שלו לא נכון. ספורט הדמים צומח דרך האישור להחליף אחראי אם הוא לא נוח ולהשבית מערכת באלימות. למה? ככה. כי לא נוח לי. מגוננות יתר הגענו לפינוק מושחת ומשחית.
מדינת ישראל התחמנית, השבויה בכפייה של דתיות צרכנית, שלחה את ראש ממשלתה להחליט על המלחמה. הקול הקולקטיבי קרא לנקמה אז בילד המעצבן שמעבר לגבול ואותו קול קולקטיבי קורא לנקמה כאן. המוצר לא מצא חן בעיניה. עכשיו היא רוצה לשרוף את החנות ובראש הקוראים לשריפה והשורפים או הדוקרים נמצאים כל מי שחושבים שהמוצר שלהם יותר טוב. אולי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה