Green and rocks. David Michaeli, Jerusalem, 1979
הדלתות
עד זמן לא רב הייתה הכתיבה חלק בלתי נפרד ממני. עתה אנחנו נפרדים. עכשיו עלי ללבוש את בגדי הטובים ביותר לפני שאני כותב. להתגלח ולצחצח שיניים. איני יכול יותר לגשת אל המקלדת באותה ידיעה שהתרגלתי אליה כי היא מזומנת לי בכל רגע שארצה. קו ערפילי הופיע כמעט בלתי מוחש. הכתיבה בצידה האחר של המציאות ואני בצידה, פני מופנות אל הכתיבה מתוך הרגל של חובה אבל גם מתוך פחד. בגבי, מצדו המעורפל, מרחבים יוצאים מדעתי, מנומסים.
כמו סכין מסתובבת בלב כך אמרת לי לפני שנים בבית אבן בירושלים. הקשבתי. צינת הקירות, עוביים. מסתובבת בלב. כך אני אומר לך בבית דירות בגבעתיים. הכאב. אחרי כה הרבה זמן אפשר להתבונן בו כמעט מהצד, קודח את דרכו. קהה, מתחדד, לוחץ, נשכח, נזכר. האם את מקשיבה? הדירה רגועה, שקטה. אור רך מסתנן דרך העלים הגדולים של ציפור גן העדן. זו הדירה שלך. את הגן יצרת בעצמך, מחליף פריחות, ירוק, גדל על שפת המדבר, ערמות גזם. אבני מדבר בחלונות, השיש של המטבח נח אפור, ארונות בצבע אבן חול, קירות לס צהוב. ענף ירוק מסלסל את החלל הפתוח של החדר. קליפות של גרעינים לבנים. ספרים מבוגרים ישנים בחדרים, בצהריים הם מתעוררים, כלים מצטברים בכיור המטבח וקצף בכיור האמבט. הוא מכין להם אוכל, משוחח אתם. דירות רבות הם עברו ביחד. בבוקר הוא מביא לך קפה למיטה. רוקד במסדרון, צללי עלים וסורג על הקיר בקרני השמש הבאות מהחלון המזרחי. מה זאת אהבה? סהרוני עיניים, רגעי הצחוק, פרחי תפוז לבנים. מחבואי צל מתוק ומר. הפינות.
את מושכת. הערותייך בעירום על הדפים הדקים של השירה האנגלית. ג'ון דאן. קולרידג'. ורד וציפור גדולה. הקדשה חדשה בת עשרים ושש שנים של שיחות מטורפות מאישה אוהבת, ריסי המחשבה העדינים. גוף התחושה הזורם. אבני גוויל מדויקות במילון לטיני ובבסיסו מקצבי לגיונות וחרבות קצרות. נימוסים עתיקים, קמרונות של זמן, קתדראלות של יחסים, ילדה ארוכה וילד גמיש רצים בתוכם. אתם בגיל חמישים. את כועסת על שנותייך, אוהבת את כעסך, גופך נפלא. תמיד היה נפלא. אסור להאמין בניאון המקשה. צללית תמירה רחוקה מושכת את מבטו, בתמיהה וגאווה הוא מזהה אותך כאשר את מתקרבת. צער הזמן רק הוסיף תקיפות גמישה. מה קשה יותר? צער הזמן או צער הפירוד. ההעדר. כל רגע מוקדש למפגש. עיניו, עיניך, ידו מחפשת את מותנייך יורדת אל פעמון האגן.
היכן הדלת במדבר הזמן המצולם? אני אוהב אותך, טעמה של המילה כחול מפוזר. לא. זו אינה הדלת הזאת. אני מחפש, ממשיך לחפש. אני כאן. הדלתות.
את מושכת. הערותייך בעירום על הדפים הדקים של השירה האנגלית. ג'ון דאן. קולרידג'. ורד וציפור גדולה. הקדשה חדשה בת עשרים ושש שנים של שיחות מטורפות מאישה אוהבת, ריסי המחשבה העדינים. גוף התחושה הזורם. אבני גוויל מדויקות במילון לטיני ובבסיסו מקצבי לגיונות וחרבות קצרות. נימוסים עתיקים, קמרונות של זמן, קתדראלות של יחסים, ילדה ארוכה וילד גמיש רצים בתוכם. אתם בגיל חמישים. את כועסת על שנותייך, אוהבת את כעסך, גופך נפלא. תמיד היה נפלא. אסור להאמין בניאון המקשה. צללית תמירה רחוקה מושכת את מבטו, בתמיהה וגאווה הוא מזהה אותך כאשר את מתקרבת. צער הזמן רק הוסיף תקיפות גמישה. מה קשה יותר? צער הזמן או צער הפירוד. ההעדר. כל רגע מוקדש למפגש. עיניו, עיניך, ידו מחפשת את מותנייך יורדת אל פעמון האגן.
היכן הדלת במדבר הזמן המצולם? אני אוהב אותך, טעמה של המילה כחול מפוזר. לא. זו אינה הדלת הזאת. אני מחפש, ממשיך לחפש. אני כאן. הדלתות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה