משתמשים בכוח ישיר בגלל שתי סיבות. האחת, הוא ישנו. השנייה, אנחנו יכולים. אם לא היינו יכולים, היינו צריכים למצוא פתרון אחר. אם לא היה כוח, גם אז היינו צריכים למצוא פתרון אחר.
הכוח הישיר הוא התוצאה הראשונית של מפגש חומר בחומר. זו גם התפיסה הבסיסית ביותר והיא מבטאת אצל בוגרים מצב נפשי של קוצר רוח, חוסר סבלנות, חוסר יכולת של דחיית סיפוקים. אפשר לכנות את זה כמפגע משולש של זעם, כוחניות וקוצר רוח. באמנויות הקרב הפנימיות וגם בשכבות המשכילות בחירה בכוח ישיר נחשבת מסורתית לנמוכה, מגושמת וזולה משום שזאת העדפה של הזמין והמיידי על פני נתינת דעת ורגישות. העדפה של עיוורון על ראייה. העדפה של נקודתי ומקומי על מערכתי, העדפה של אנוכיות על סינרגיה, והעדפה של חומר על רוח.
כוחניות היא מלכודת מחזורית המשיבה את המשתמש בה שוב ושוב אל אחד משלבי הינקות עם אותו חוסר הבנה. בעל הכוח מצמיח מראשיתו עץ החלטות שכל העדפותיו פתרונות כוחניים, כולא את עצמו בתפיסה כוחנית ודן את עצמו למוגבלות אלימה. כוח מוחלט הוא מוגבלות מוחלטת.
אין דרך לצאת מכלא זה אלא עם עזרה חיצונית שאינה מאפשרת להשתמש בכלי הכוח ומחייבת חריגה מן הרובד הכוחני הראשוני לגדול אל רובד תפיסתי חדש של הערכה, הכרה באחר וניהול.
התוקפנות היא כלי עבודה מובנה כתכונה שלנו ושל בעלי החיים והיא נוכחת בעת הצורך בקושיות יסוד של טריטוריה, מין, מזון והיררכיה. לכולנו יש דחפים, לכולנו יש אינטרסים ואנחנו מבטאים אותם באופן פיזי או פוליטי. השאלה היא לאן מתועלת התוקפנות, היכן ואיך היא מופיעה והיכן היא נעלמת.
האמירה היסודית שלנו כבני אנוש, הן כפרט בודד והן כלהקה או קבוצה, של כל ביטוי וכל מחווה, היא הכר בי. התעלמות מאמירה זו גוררת עוינות שאם יש לה משאבים של כוח ודחף היא מתפתחת לתקיפה. משמעות התקיפה היא העצמה של המסר הראשוני הכר בי. אם לא בטוב אז ברע. כל חריגה מהנורמה הקבוצתית מייצרת תוקפנות מכיוון שהיא מתפרשת כאיום על קיומה.
בניגוד לתוקפנות כצורך, אלימות הפרט היא תוצאה, אשר משתמשת בתוקפנות ללא סיבה עכשווית ויכולה להיות סוג של ירושת כאב מכַווצת, ואפילו לא אישית אלא של קרובים וחברה. אלימות היא תמיד רגשית והיא תמיד מהווה חריגה ממצב של איזון ושיווי משקל. הפרט האלים מנוצל בדרך כלל פוליטית על ידי משתמש אלימות אחר הלוא הוא בעל תאווה לכוח שמרגיש שהוא חי רק דרך אלימות. גם הוא מנותק מעצמו וניסיונותיו למימוש עצמיותו הם דרך קניבליזציה של אחרים כריגוש.
אלימות היא אחת. צורותיה שונות ומשתנות ותלויות סביבה ותרבות. אנחנו חווים היום חלק נכבד של אלימות ששואבת השראה ומתורגמת למדדים של הישגיות ומקצוענות נטולות אמונה כפן מפניה של אקולוגיית הצריכה וההפרטה הקיצוניות.
אלימות היא שפה נרכשת, מעצבת תפקיד וסביבה, והמיצג הוא חלק בלתי נפרד מן התופעה. הפן הזה מופיע כערוץ התנהגותי ומודל חיקוי המושפע מסרטים ותקשורת חזותית. זהו במקרים רבים הדחף להכרה כשהוא מוקרן דרך הפריזמה המעוותת של האלימות על כל פניה האפשריות. לאלימות כנראה תמיד יש קהל אפילו אם הוא רק בדמיונו של התוקף, והוא, המציג, ניזון מן הפחד המוקרן ומריגוש השליטה.
הכוח הישיר הוא התוצאה הראשונית של מפגש חומר בחומר. זו גם התפיסה הבסיסית ביותר והיא מבטאת אצל בוגרים מצב נפשי של קוצר רוח, חוסר סבלנות, חוסר יכולת של דחיית סיפוקים. אפשר לכנות את זה כמפגע משולש של זעם, כוחניות וקוצר רוח. באמנויות הקרב הפנימיות וגם בשכבות המשכילות בחירה בכוח ישיר נחשבת מסורתית לנמוכה, מגושמת וזולה משום שזאת העדפה של הזמין והמיידי על פני נתינת דעת ורגישות. העדפה של עיוורון על ראייה. העדפה של נקודתי ומקומי על מערכתי, העדפה של אנוכיות על סינרגיה, והעדפה של חומר על רוח.
כוחניות היא מלכודת מחזורית המשיבה את המשתמש בה שוב ושוב אל אחד משלבי הינקות עם אותו חוסר הבנה. בעל הכוח מצמיח מראשיתו עץ החלטות שכל העדפותיו פתרונות כוחניים, כולא את עצמו בתפיסה כוחנית ודן את עצמו למוגבלות אלימה. כוח מוחלט הוא מוגבלות מוחלטת.
אין דרך לצאת מכלא זה אלא עם עזרה חיצונית שאינה מאפשרת להשתמש בכלי הכוח ומחייבת חריגה מן הרובד הכוחני הראשוני לגדול אל רובד תפיסתי חדש של הערכה, הכרה באחר וניהול.
התוקפנות היא כלי עבודה מובנה כתכונה שלנו ושל בעלי החיים והיא נוכחת בעת הצורך בקושיות יסוד של טריטוריה, מין, מזון והיררכיה. לכולנו יש דחפים, לכולנו יש אינטרסים ואנחנו מבטאים אותם באופן פיזי או פוליטי. השאלה היא לאן מתועלת התוקפנות, היכן ואיך היא מופיעה והיכן היא נעלמת.
האמירה היסודית שלנו כבני אנוש, הן כפרט בודד והן כלהקה או קבוצה, של כל ביטוי וכל מחווה, היא הכר בי. התעלמות מאמירה זו גוררת עוינות שאם יש לה משאבים של כוח ודחף היא מתפתחת לתקיפה. משמעות התקיפה היא העצמה של המסר הראשוני הכר בי. אם לא בטוב אז ברע. כל חריגה מהנורמה הקבוצתית מייצרת תוקפנות מכיוון שהיא מתפרשת כאיום על קיומה.
בניגוד לתוקפנות כצורך, אלימות הפרט היא תוצאה, אשר משתמשת בתוקפנות ללא סיבה עכשווית ויכולה להיות סוג של ירושת כאב מכַווצת, ואפילו לא אישית אלא של קרובים וחברה. אלימות היא תמיד רגשית והיא תמיד מהווה חריגה ממצב של איזון ושיווי משקל. הפרט האלים מנוצל בדרך כלל פוליטית על ידי משתמש אלימות אחר הלוא הוא בעל תאווה לכוח שמרגיש שהוא חי רק דרך אלימות. גם הוא מנותק מעצמו וניסיונותיו למימוש עצמיותו הם דרך קניבליזציה של אחרים כריגוש.
אלימות היא אחת. צורותיה שונות ומשתנות ותלויות סביבה ותרבות. אנחנו חווים היום חלק נכבד של אלימות ששואבת השראה ומתורגמת למדדים של הישגיות ומקצוענות נטולות אמונה כפן מפניה של אקולוגיית הצריכה וההפרטה הקיצוניות.
אלימות היא שפה נרכשת, מעצבת תפקיד וסביבה, והמיצג הוא חלק בלתי נפרד מן התופעה. הפן הזה מופיע כערוץ התנהגותי ומודל חיקוי המושפע מסרטים ותקשורת חזותית. זהו במקרים רבים הדחף להכרה כשהוא מוקרן דרך הפריזמה המעוותת של האלימות על כל פניה האפשריות. לאלימות כנראה תמיד יש קהל אפילו אם הוא רק בדמיונו של התוקף, והוא, המציג, ניזון מן הפחד המוקרן ומריגוש השליטה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה