המילה האחרונה / דוד מיכאלי

Red square and a rock. David Michaeli, Jerusalem, 1979

המילה האחרונה

צילה של ידי מכסה את המילים שאני כותב

כאשר ראו האנשים, בעת ההיא ממעל, את התווים האחד ליד השני, התפעלו ביותר. הצורה המצטברת והמורכבת נראתה להם כמין קסם. מעשה המרכבה, הפיליגרן, הרקמה, מסך יתדות וקווי מציאות, מטווה קסם. אותו סיפור עולם עלה, נרקם ונברא שוב ושוב דרך הקורא. על כל זאת עוד נוסף כמובן צבע המשמעות שיכול היה כל אחד לטוות בעצמו או לדלות מעצמו.

בלשכה האחורית האפלה התכוננה הכוהנת לטקס הסיום של עונת היובש הגדולה. בואי רוח, הרהרה. עם היתדות חורצים על לוח, הרהרה. את הערב יוצרים על השתי. ללא מצע אין עשייה, הרהרה. עתה, כשהמצע מוכן להם, מה ייכתב בו? חסד? תאווה? דמים? מן הסתם הכל. היא ידעה שזו עונתה האחרונה בטקס זה. האם תבוא יורשת צעירה אחריה? עתה אין לדעת יותר. הסוד נחרץ על לוחות לוחות של חרס שייקראו מעתה ''תַמַהְלוּ תכטיר''. רחש האנשים בהיכל עלה וירד, עקבותיהם מגממים את הרצפה הכבושה טוחנים אותה לאבק. היא הופתעה לחוש דמעה כבדה מפלסת תוואי על לחייה המכוסה ששר אדום, נופלת אל רצפת החומר הקשה ששתתה אותה כהרף עין.

כאשר גמר הכוהן הגדול לקרוא את ה''איקטיש זגרד'' אמר בתסכול: זה לא שווה אפילו יריקה. איך אפשר להשוות את הדרשות המתלהמות הללו ל''אס'ל''. פרקי התורה השונים הרי הם, כל אחד מהם, סיפור עובדות רצוף. דמיוניות או אמיתיות כל אחד יבחר עבור עצמו. אבל המבנה, אלוהים, המבנה הרציף, שלם, מגובש, עקבי, כה צלול, ברור, בהיר, מובהק, דיאלוגים בעלי התחלה וסיום, סדר, סיבה. צלול ובָּריר, היו אומרים הכתבנים של ימי הביניים האחרונים. הרצאת הדברים כפי שהם ללא פיתוחים רגשיים מכבידים. כל מילה וכל אות הנם בעלי משמעות כאבני גוויל. הרגש והתחושה נובעים מהעובדות ומהלך הדברים. הרי זו תחושה של מים חיים. סדר, היגיון, רצף, חוק.

והרי זה, המסות, במה שנקרא ''איקטיש זגרד'' אינו חוצה את הסף האקדמי. נכון הדבר, הרגש הוא כן. איני מפקפק באמינותו. אבל מדוע אני צריך לסבול את ההתפרצויות הרגשיות הללו אשר מערבות סגנונות טהמיים, קהלטיים ודקדוק ירגי קלוקל? ומה זאת המיסטיקה הזאת? עד שנפטרנו מהמיסטריות האאכיות הנה הן חוזרות בדלת האחורית לעשות עסקים. תלכנה להן השכבות הנמוכות ותשמחנה עם המילים הללו בדרכן הבורה. אני נתקף תחושה של חילול הקודש רק מהשימוש הגרוע בלשון. הרי זה פחד מן המילה הממשית. אנשים שאינם מסוגלים להבין ולבטא דקדוק נכון, הריהם נכים במידת מה. השקעת העבודה העצומה הזאת שקשה לי להבינה. במשך דור אחד להתיימר לכתוב ספר קודש? מדוע? מי צריך ספרי קודש? מי מתיימר לבטא עומק מצטבר של מאות שנים במהדורה מרושלת אשר כזאת? אני מאוד מעריך את יכולת ההתמדה והרצון, אולם ספר זה אינו עומד בסטנדרטים ובקריטריונים הנדרשים. סלח לי מאוד. סלח להם כי הם אינם יודעים.

זה כתוב מאוד מעניין, אבל כרגע זה אינו מתאים לנו. אשמח לשמור אתך על קשר. אמר הכוהן לסוכן הצעיר שפנה ממנו ברוגז כבוש, מותמר לחמלה פעילה, מתנשאת. הכוהן שהה, מתבונן באיש הנעלב. האם אתה יכול לומר במשפט אחד מה אתה רוצה? שאל. האיש הרהר מעט וענה: אני רוצה שיאהבו אותי בכל מחיר.

כאשר גמר הדיאקון לקרוא את תרגום ה''צ'אקת'אם'' הציפו דמעות את עיניו. כיצד יכולים אנשים להיות כה בורים? סלח להם כי הם אינם יודעים. חשב. איך אפשר להתעלם כך מסדרי מאורעות, חמלה, הבנה? הרי זוהי גבבה פוסט מודרניסטית שנישבה ברוחות האקראיות אל מעבר למישורים הגדולים ושם, איני מפקפק ברוח היצירה שתקפה אותו, אסף, ליקט, צבר, איש צעיר את כל מה ששמע אל ספר אחד קדוש. מי צריך עוד ספר קודש? מהו הזעם האין סופי הזה של נקמה? מהיכן מגיעות רוחות אטאביסטיות אלו אשר חשבנו כי הושם רסן לפיהן זה מכבר? איך יכול אדם עם ראש על כתפיו להתחיל טקסט פתאומי אשר מילותיו מגיעות משום מקום ונעלמות לשום מקום? הרעיון לבדו מעורר בי חלחלה אקדמית. האם איש זה, בזמן שאשב איתו אל השולחן, לא יחבוט בראשי באגרטל? בלי דעת, בלי מדוע, רק רגש פתאומי המצדיק את עצמו? היש צידוק לרגש ללא ידיעה? היש צידוק לכל פרי של רוח יצירה? נכון הדבר כי חרון אפו של האל קיים גם קיים בספרים הישנים. אבל זוהי תכונה משלימה לחמלה, חקירה, הכרת הנשגב, תקשור. כאן, הרי זוהי אינקוויזיציה של דיונות. חולפת כמוהן ללא תכלית ברורה רק למען הנשיבה עצמה. שום סמיכויות עיליות, שום ניהול זמן בכלל. יסוד אחד מצורף בפשטנות לאחר. כנוסים ומפוזרים על פני מרחב שומם. הדבר השיטתי היחיד הוא הסידור המתמטי הנוקדני. כמסר נסתר העומד בפני עצמו. זה בלבד, כסדר, גורם לי להרגיש, אם כי בחשדנות, כצופה בנחל אכזב, סיבה או משמעות. מה קורה לאנשים היום בשם אלוהים?

זה כתוב מאוד מעניין, אמר הדיאקון לסוכן הצעיר, אבל איני מוסמך לתת לך תשובה. פניו של הסוכן כהו מזעם. הדיאקון התבונן בזהירות באיש הדחוי. האם אתה יכול לומר לי במשפט אחד מה אתה רוצה? שאל. האיש חתך כמעט מיד: אני רוצה לנקום באלה שלא אהבו אותי בכל מחיר.

כאשר גמר היוצר לכתוב את המילים נשען לאחור. הוא היה אחד מאותם מובדלים, מופנמים, בעלי היגיון שאין לסובלו הגורם לבעלי שיחם רצון להרים עליהם יד. זו דרך התיעוד והניסוח, הרהר. הצורה, המבנה, התנועה ואז השער. אני אוהב להתנשק, הרהר. אי אפשר להסביר אהבה, הרהר. אבק קל הזדהר על פני הגיליון שנח על השולחן במקום שנחה עליו קרן שמש.

הכוהנת מתפשטת בחדר אחורי. הכוהנת מתפשטת לתפילה של יום שישי. במעבר בין שני בגדים, כה עירומה בלי אלוהים, הכוהנת מתפשטת ונושמת כוכבים.