יום שישי, 22 באוגוסט 2008

בין הלאה / מורן בצר

David Michaeli, Door, 1990




בין הלאה



מהכורסא לכסא המחשב, מכיור המטבח לחדר שינה. מעבירה גוף. מורחת את עצמי בחדרים, בין קירות. משאירה עקבות שלא רואים. נמלים מחפשות פירורים מראות לי איפה נגעתי. עייפה באופן שמונע ממני פעולה, אפילו היכולת לשטח את גופי, לעצום עיניים ולנדוד אל מֵעֵבֶר לעכשיו הפיזי נראית מיותרת. כאילו אם אין אפשרות לקץ מיידי אין מקום למשא ומתן. חושך בחוץ. מטלות הניקיון של לפני השינה לפניי. כמה רצון יש לגייס בכדי לעשות אותן לילה אחרי לילה. למרות ההרגל. כשהעיניים נהיות שני כדורי עופרת קטנים שמושכים את כל הגוף פנימה, כל מה שבא לי זה להיות מכונסת בתוך עצמי כמו גרב הפוכה. המחשבה על שטיפת הגוף, על התנועות המונוטוניות של סיבון, שטיפה, ניגוב, סירוק, צחצוח שיניים כולל חוט דנטלי, מעוררת בי רצון אלים למֶרֶד.
בטח פעם הייתי. במקום כלשהו דמותי נראתה משורטטת בקו רצוף, בהירה, כסימן קבוע בנוף. פחד ופליאה על קיומי אני מחליפים בתוכי מקומות. הפחד מובן, הפליאה נראית כהתגרות בגורל.
מישהו עומד כל רגע, לשים ללעג את מאמצי. רשת תיזרק, גלגל שיניים יעלה אותי, מפרפרת, אל מיים רחבים, ושם, עדיין מסרבת להאמין, מלאך שקוף כנפיים ינגב את עיני הרטובות. משהו אחר ממה שקרה צריך לקרות ואני מסרבת, מסרבת, לקרוא לו בשם. התנגדות, אך לא לזמן רב, דמותי תקרוס מטושטשת, אדעך, קצותי ידהו ואסתלסל לחלל.
שביל הולך לקראתי לא רצוף, מדלגת מרצפת מרצפת, הרווחים לעיתים כה גדולים שאיני רואה את משטח הנחיתה הבא. תלויה זמן מה באוויר, לעיתים נוחתת בחושך פתוח. לזחול דרכי במאמץ. ברכי מדממות, אצבעותיי אוחזות בכוח בקרעי ממשות. צליל נשימותיי איטי ארוך. המרצפת. צרה קטנה ומאכזבת. אני יודעת שאיני יכולה להישאר בה זמן רב. אין מקום. עלי להמשיך. הלאה. להמשיך. בלי לאן ומדוע. להמשיך ולהקשיב. קולות נשמה, קולות נשימה, לעיתים כה חלושים עד. לא מצפה, לא מאחלת, גוררת גוף ממקום. ומניחה. סכרים שהרגשות לא יציפו, מטה זרמי מחשבות לאוקיינוס כהה וקר. מסיטה מבט מנדודי הציפורים שלא אקנא. בוהה במילים אחרות, מרכיבה פתיחות להמון סיפורים שהמשכם לא ידוע אך הם בתוכי מתחננים. לעצב כדורי מילים, ללוש חומרי גלם חיים. לערוך, ולהגיש. אי שם, ודאי אני קיימת. איי זמן בין אתמול ומחר גדל הרווח, נפלתי לאיבוד. מי יחפש אותי ביני לביני, דק מדי פרטים קטנים נבלעים ביומיום. שמישהו ילחץ על השַלָט ויכבה אותי לזמן. זו מתנה של כל טלויזיה בעולם ואני לא. השלט רחוק.

תגובה 1:

אנונימי אמר/ה...

כואב לקרוא.
המילים החותכות. המשפטים הקרועים. החיבורים המתפוררים.
ולמרות זאת, קראתי שוב, ושוב...

תמר