הרהורים על מלחמה ושבי / פרופ' אבי עורי
פורסם ע''י פרופ' אבשלום אליצור
לפני קרוב לשישים שנה מצא עצמו רופא צעיר מתחבא בבונקר ליד תעלת סואץ. זה היה ביום הכיפורים השחור ההוא. חייל מצרי החדיר להביור לבונקר ושטף אותו בלהבות אש. הוא נכווה בכל גופו. אחר כך הוציאו אותו חיילים מצריים והעמידו אותו לפני כיתת יורים. הוא ניסה להצביע על דרגות הסמל שלו ורק אז ראה שמדיו שרופים. כך קרה פעמיים, ופעמיים הציל אותו קצין מצרי. אחר כך כבלו אותו וקשרו את עיניו והובילו אותו בסירה אל הגדה המערבית. בדרך נפל מידם וצלל למים, אחרי שניצל משריפה וירייה צפוי היה למוות בטביעה. למזלו הבחין בו אחד המצרים ומשה אותו. כל אלה היו ההקדמה לסיוט שעוד המתין לו – 44 יום בשבי המצרי, חקירות ועינויים.
עכשיו הוא כותב לי, ידידי פרופ' אבי עורי, ושומעים את המצוקה. מה יהיה עם השבויים ופדויי השבי? ביקשתי ממנו לכתוב בהרחבה. קיבלתי מסמך ארוך, מטלטל וקצת כאוטי, רפואה מעורבת בהיסטוריה, פילוסופיה וספרות. מה מצפה לשבויים כשיחזרו לשגרה? מדכא לחשוב, אבל חובה לדעת.
בבקשה קראו והפיצו. זו עכשיו המשימה הכי חשובה ודחופה לישראל: החזרת כל חטופינו.
הרהורים על מלחמה ושבי (24-06-2025)
לידידי פרופ' אבשלום אליצור
אני חושש שרבים מחברינו פדויי השבי מכול מלחמות ישראל, לא יעמדו בלחץ האזעקות, ריצה פעמים רבות לאיזורים ממוגנים, חרדה קיומית חוזרת, מלחמות שלא נגמרות, כשלונות הממשלה ותומכיה, קרע חברתי, חטופים שלא חוזרים מעזה,..האם מישהו מתעניין בשלומינו?
זיכרונות ישנים: זכורות לי הכתבות מתקופת ילדותי על עשרת השבויים ששבו שבורים ורצוצים מסוריה. רק אחד היה יכול לדבר ולתאר ליחזקאל המאירי את חוויותיו. סרטים כמו "הגשר על נהר קוואי" או "מלך עכברוש", השפיעו עלי עמוקות. ספרים כגון: "בכבלי השבי" (מאת שלמה סלודש, עם עובד, תש"ו), "בריחתי מן השבי" (מאת פ. יורדן, תרגם משה בסוק, הקיבוץ המאוחד, תש"ה), "מן השבי הגרמני" (מאת שמעון הכהן, עם עובד, תש"ג), "חומות קולדיץ" (פטריק ריד, מ. מזרחי, תרגם ג. יקב, 1961), ו"מבין החומות" (מאת אסיר עברי, הקיבוץ המאוחד, תש"ב), העמיקו את ידיעותי והבנתי על חוויות השבי. כסטודנט בסוף שנת הלימודים הראשונה, בתקופת הכוננות ובעת מלחמת ששת הימים 1967, בעת שהתנדבנו לעבוד ולעזור לקיבוץ כפר הנשיא, עמדתי בצומת ראש פינה וצפיתי בהובלת שבויים סורים ואחרים, כפותי ידיים ומכוסי עיניים לאוטובוסים. בהיותי סטודנט לרפואה נחתו פדויי שבי שלנו במלחמת ההתשה בתל השומר. ראיתי את הנחיתה ואף ביקרתי אותם בעת אשפוזם.
ה-19 בנובמבר 1973 לא ישכח אצלי לעולם. ההכרה שאני משתחרר מהשבי המצרי ושב לארץ, הלמה בי רק בעת הטיסה במטוס הצלב האדום מקהיר ללוד. שרדתי לחימה נואשת של חיילי המעוז המכותר. טיפלתי במפקד המעוז שנאלצתי לקטוע את ידו, לטפל בו שלושה ימים עד שנשרף ע"י להביור ונחנק מרימוני עשן-אפור. עודדתי הלומי-קרב בבונקר, מנעתי התאבדות של חיילים מיואשים, ולבסוף, אחרי ארבעה ימי לחימה, למרות הוראת סגן מפקד המעוז לצאת להיכנע, החלטתי במעין אינטואיציה, לא לצאת, דבר שהציל אותי ועוד חייל.
לאחר שחזרנו מהשבי המצרי, (נובמבר 1973), נשלחנו, שבעת הרופאים שהיינו אסירים במצרים, לארצות שונות, במאמצים לברר מה קורה עם שבויינו בסוריה. לקראת הנסיעה ביקרנו בכלא מגידו ושוחחנו עם שבוי – רופא סורי.
הצייר ההולנדי פיט מונדריאן (1872-1944), חלוץ הציור המופשט הטהור, כתב:
"הקו והצבע והיחס ביניהם, חייבים לכלול את כול מערכת הרכיבים החושניים והאינטלקטואלים של החיים הפנימיים." ציוריו מאופיינים ברקע לבן ועליו קווים שחורים אנכיים ומאוזנים וביניהם שלושת הצבעים העיקריים – צהוב, כחול ואדום". עיון בתולדות חייו מראה לנו שאם היה חי כיום, לבטח היה מאובחן כסובל מ-OCD: חרדתו לסדר, דיוק וניקיון, הייתה ידועה לכול.
ומדוע אני מזכיר אותו כעת? סיבה אחת – יצירתו ופעילותו האומנותית העשירה למרות הבעיה הנפשית. ושנייה – תהליך השיקום המודרני כמטפורה לעקרונות עבודותיו של מונדריאן: האדם הפגוע, הפצוע, הנכה, כדף לבן ובו מצויות שתי וערב, פסיפס של צבעים המרכיבים אלגורית את מרכיבי חיינו.
נכות או ליקוי הנגרמים ע"י טראומה פתאומית מהווים קטיעה של מהלך הזמן, עצירה של רצף החיים. השיקום הוא השאיפה לחזור למעגלי החיים הרגילים. הכול זורם, כתב הרקליטוס במאה החמישית לפני הספירה, ואוסיף, שעבור הנכים מכול סיבה שהיא, הכול זורם אך לא כמו מקודם. דיקרט קבע את עיקרון ה Conatus – הדחף התמידי להתקדם, לגלות, לחקור. Viktor von Weizsacker (1886-1957) היה נוירו-פסיכיאטר ופילוסוף גרמני שטבע את המונח פנטגרמה פאטית או המעגל הפאטי: אני רוצה > אני צריך > אני רשאי > אני חייב > אני יכול! זה המעגל בו מצויים הנכים. הניצחון הסופי על המוגבלות.
ניסיוני בשיקום נכים מאז מלחמת יום כיפור, מראה שרוב האנשים הזקוקים לעזרת המערכת השיקומית הרפואית, אכן מתמודדים, משתקמים וצומחים. מודל העבודה שלנו הוא קודם כול גישה הומנית-שוויונית-ליברלית, צוות רב מקצועי הנוקט בשיטות מגוונות משטחים רבים, לאורך זמן, ובעזרת הרשויות המבטחות. אנו נפעמים כול פעם מחדש שלמרות שאין רגנרציה של מערכת העצבים המרכזית קיימת רה-אינטגרציה של הנכה לזרם החיים הרגיל. פרופ' יורם עשת מהווה דוגמת מופת לשאיפה והגעה לשיאים אדירים למרות הפגיעה הקשה.
השיקום אינו נגמר לעולם. התמודדות הנכים והפגועים נעשית לכול אורך החיים בעזרת המשפחה והחברים הקרובים. אך אנו זקוקים לתמיכת מערכות השיקום הממסדיות במשרד הביטחון או הביטוח הלאומי גם זמן רב אחרי השחרור ממחלקת השיקום. לצערי, המצב אינו תמיד אידיאלי: מוכי תגובות הקרב זכו לתשומת לב למעשה רק אחרי 1973, ופדויי השבי, עדיין נלחמים במערכת כדי לזכות בהכרה מלאה. האם באמת "טוב למות בעד ארצנו" כפי שטרומפלדור אמר?
אעדיף את מה שכתב הלום קרב מפורסם ממלחמת העולם הראשונה, המשורר Wilfred Owen שכתב אולי את השירים האנטי מלחמתיים הכי חזקים והכי משפיעים. הוא נהרג שבוע לפני הפסקת האש, 1918:
".."My friend, you would not tell with such high zest
To children ardent for some desperate glory,
The old Lie:
Dulce et decorum est, Pro patria mori
רפואת השיקום ורפואת הנפש הן חוליות קריטיות גם כעת. הן מאפשרת הסתכלות על האדם כמכלול, תוך אינטראקציה עם גורמי טיפול נוספים. שיקום זו ההזדמנות לעקוף את המחסומים וללמד אנשים לחיות למרות המגבלות. זה הניצחון האמתי של האדם ואחד הלקחים החשובים שלי מהמלחמה.
בין השנים 82 ל-85 שימשתי קצין קולט שבויים ממלחמת לבנון מטעם חיל רפואה. אני זוכר כמה חשוב היה לי לשבור את הקרח ביני לפדויי השבי שזה עתה הוחזרו. והדבר הראשון שסיפרתי להם הוא שהייתי שבוי. הצלחתי ליישם בשנים הללו עקרונות חשובים שלא זכיתי להם עם חזרתי מהשבי.
מה הכי חשוב להבין? מי שחוזר מהשבי זקוק לאמפתיה. יצרנו מודל של חיבוק, אמפתיה, שבירת קרח. ורק אחר כך ביצענו את הבדיקות המתבקשות. חשוב לייצר אווירה של ביחד, מעטפת עם המשפחות.
הסביבה הקרובה של המשפחה והחברים חייבת להיות מעורבת בתהליך, בליווי אנשי מקצוע. הסיטואציה היא בלתי נתפסת אבל בעזרת אנשי מקצוע מיומנים: אנשי חינוך, רפואה ומקצועות הבריאות ובריאות הנפש, ניתן ליצור מודל שיקומי אמפתי המתבונן בהתפתחות ובהסתגלות של אותם שבויים.
הדבר שהכי רציתי כשחזרתי מהשבי הוא לראות את אשתי ומשפחתי ולא נתנו לנו, אלא רק לאחר שעות של תהליכי בידוק. חשוב שנדע לתת את היחס הנכון. אמפתיה היא מילת המפתח לפני כל תשאול או בדיקה.
מאז 1991, יחד עם פרופ' זהבה סולומון, הייתי שותף למחקר ארוך שנים שעקב אחר מצבם של פדויי השבי ממלחמת כיפור. אחד הממצאים העיקריים שעלו הוא הבעיות הגופניות והנפשיות שהתעוררו אצלם גם עשרות שנים לאחר המלחמה והשבי. מסקנה זו נתמכה גם במחקרים דומים שנעשו על פדויי שבי במספר מדינות מערביות.
מה שמייחד את ישראל הוא שבשל המתח הביטחוני הגבוה, אנו עדים לאורך השנים לטריגרים רבים המעוררים את הטראומות הישנות. ההשלכות הן בעיות בריאות דוגמת לחץ דם גבוה, מקרי שבץ, סוכרת לצד בעיות רגשיות ונפשיות.
מלחמת המפרץ ב-91' למשל, עוררה מחדש את המצוקות הנפשיות בקרב ניצולי שואה שתפקדו נורמטיבית. גם תקופת מגפת הקורונה היוותה שוב איום קיומי, וכשחקרנו את שבויי 73 בתקופה זו, ראינו שוב התדרדרות נפשית ותפקודית באחוזים ניכרים.
לאור ממצאים אלה, יש צורך כיום להקים גוף לאומי לטובת השבים ומשפחותיהם שייתן מענה רפואי ונפשי לצרכיהם השונים ומעקב ארוך טווח. ההתמודדות בפן הנפשי והמנטלי לא מסתיימת עם החזרה מהשבי, ולכן יש צורך במעקב ארוך ורציף מבחינה נפשית, תעסוקתית ומשפחתית.
מטרת העל שלנו היא להחזיר את האדם להשתלבות מחדש במסלול החיים. איך עושים זאת? בדיוק לפי המודל השיקומי. התפיסה השיקומית כוללת את החלק הרפואי, הנפשי, התעסוקתי, החינוכי, המשפחתי, המיני, הזוגי – למעשה כל סביבת החיים של האדם. כל אלה מתרחשים בשלבים תוך בניית תכנית אישית כוללנית בהתאם לתהליך האבחוני.
הגוף הלאומי צריך לכלול צוות שבראשו עומד גורם טיפולי המרכז סביבו אנשי מקצוע רב תחומיים: רופאים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים, אנשי חינוך, עובדים סוציאליים. כל הגורמים הללו צריכים לעמוד בקשר, לבנות תכנית טיפולית אישית וללוות את החוזר מהשבי ומשפחתו.
רפואת השיקום עוסקת בצמיחה ממשבר ושינוי הוא תמיד אפשרי. לפי המחקרים, לפחות שליש מהשבים מהשבי יהיו חשופים לבעיות חדשות גם עשרות שנים לאחר המקרה ולכן הליווי והמעטפת חשובים כמערך לרפואה מונעת שתחסוך סבל מיותר, כסף ואשפוזים.
ידוע כי השתתפות פעילה בקרב חושפת את החייל למצבי דחק פיסיים ופסיכולוגיים קיצוניים, כאשר האיום הגדול מכולם הוא הסיכון לאובדן החיים, בנוסף להיחשפות לחברים פצועים או הרוגים, כמו גם מקרים של התעללות, הרס ומוות. התשישות הנפשית והגופנית הנובעת מלחימה בלתי פוסקת המלווה בתחושות בדידות, העדר תמיכה חברתית והעדר פרטיות, משפיעים בצורה מתמדת על עולמו הפנימי וחוסנו המנטאלי של החייל. המחיר הנפשי הוא כבד. לעתים נוספים לזה בתחושות פחד וחוסר אונים, וולפעמים אף חווה תגובות נפשיות והתנהגותיות קשות מיידיות. לנופלים בשבי האויב נוספת התנסות טראומטית קשה ביותר ומתמשכת.
הנפילה בשבי האויב והשהייה בשבי מאופיינות בחשיפה לגודש קיצוני של לחצים חוזרים ונשנים. בעת הנפילה עצמה, השבוי נחשף במישרין ומטווח קצר לאויביו, ומופעלת כלפיו, בדרך כלל, אלימות קשה, כאשר הוא מאבד שליטה על גורלו. בבשלב החקירות והמאסר, השבוי נחשף בדרך כלל לתנאים סניטאריים ירודים, לתנאי אקלים קשים ולחסך מתמיד בשינה, במזון ובשתייה. שבויים נתונים לחקירות ולעינויים ברוטאליים, הכוללים יחס אלים ומשפיל. אפילו אני, כרופא צעיר (בן 25) נחשפתי להוצאות מבוימות להורג. שיטות החקירה היו מגוונות. תקופות של בידוד ושהיה בצינוק מונעות אפשרות של קבלת תמיכה מאחרים, ומגבירות את התלות בשובים. היעדר תמיכה חברתית, הפגיעה בעצמיות והעדר פרטיות מחד, והעינויים הגופניים וההשפלה הנפשית מאידך, עלולים לפגוע בזהות האישית ולעיתים אף להביא לקריסת המערכת ההגנתית הנפשית. חיילים ישראלים במלחמת יום הכיפורים נפלו בשבי בשתי חזיתות: במצרים ובסוריה. במצרים השבי היה קצר יחסית ונמשך בין חודש לשישה שבועות. בסוריה, מאידך, שהו השבויים בכלא כשמונה חודשים. במצרים היו רוב השבויים בתאים מבודדים (ב"מחלקה" שאני "טופלתי" ב"בית החולים" בכלא עבסייה, ריכזו כמה פצועים קשה בחדר אחד) ואילו בסוריה לאחר תקופת החקירות האינטנסיבית נכלאו השבויים בשתי קבוצות, כל אחת בחדר גדול ומשותף. בשתי החזיתות נחשפו חיילים ישראליים שנפלו בשבי לשובים ברוטאליים שפעלו באופן שיטתי כדי "לשבור" אותם נפשית וגופנית.
עם סיום החקירות מתרחש לעיתים מעבר לכליאה קבוצתית, כפי שארע בשבי הסורי (1973-4) ואף בתקופות ומלחמות קודמות. שינוי זה עשוי להקל במעט על הבדידות, אך עלול גם להוות מקור ללחצים חדשים, שמקורם בחיכוך האינטנסיבי עם השבויים האחרים ובתנאי צפיפות מעיקים, שאינם מאפשרים לשבוי פרטיות. עצם הכישלון והנפילה בשבי, יחד עם הלחצים המצטברים של השבי עצמו, עלולים לגרום לחוויה מתמשכת של תסכול, השפלה, אשמה, תחושת כישלון ובושה, המהווים גורמי לחץ משמעותיים.
טראומת השבי הינה ייחודית ושונה במובן זה שהיא כוללת חשיפה חוזרת ונשנית לעינויים פיסיים ונפשיים, אשר לרוב נוספים על התנאים הקשים והסכנות שכבר חוו השבויים כלוחמים בקרב. בנוסף, בעוד חוויית המלחמה עשויה להיות אימפרסונלית, הרי שהשבי מביא את הקורבן במגע בינאישי ממושך עם שוביו ובכך יוצר סוג מיוחד של יחסי שליטה בכפייה. שיטות השליטה הנפשית מיועדות לטעת בנשלט אימה וחוסר ישע ולהרוס את תחושת האוטונומיה שלו באופן חוזר ומתמשך.
רבים שואלים, לאור המחדל והטרגדיה של 7 באוקטובר 23, האם ניתן לעשות הקבלות בין שתי המלחמות, ש-50 שנה מבדילות בינהן. מבחינתי, חוויתי מלחמה קשה במעוז, רצח שבויים בעת הנפילה בשבי, ושאר אימי החקירות והבידוד. מחדל אחרי מחדל. רוח האופוריה שלאחר 67 נמוג במהירות.
החשיפה לגודש ועוצמת הלחצים קיצוניים בשבי היא ייחודית גם בכך שהשובים פועלים באופן מכוון כדי "לשבור" את רוחם ועמידתם של השבויים. במהלך השבי במלחמת יוה"כ הפעילו השובים, במשך שעות, תעמולה אנטי ישראלית. הופצו ידיעות כוזבות על מותם של מנהיגי ישראל, על ניצחון השובים וכיבוש הארץ בידם. לעיתים בישרו לשבויים על מות קרובי המשפחה שלהם והכחדת יקירהם. כאן הייתה יד מכוונת לפגוע בשבויים על ידי הגברת תחושת הבדידות והנטישה. האם השבויים והחטופים עוברים דברים דומים?
בטווח הקצר, מתמודד השבוי עם עצם הנפילה בשבי ועם חיי היום-יום הקשים הכוללים עינויים, חסכים רבים,השפלות ועוד. בטווח הארוך, מתמודד השבוי לאחר שחרורו ושובו לביתו ועם ביטויים כרוניים יותר של מצוקה נפשית, הנמשכים לעתים גם עשרות שנים לאחר השחרור מן השבי. לעתים התופעות של post-trauma מופיעים שנים אחרי השחרור.
השבויים, בתוקף היותם חיילים, אמורים לנהוג בנסיבות הבלתי אפשריות הללו על פי קוד תרבותי המושרש היטב בחברה הישראלית, לפיו על השבוי לגלות חוזק ועמידות ולא לחשוף מידע, ולו במחיר חייו. לגבי אזרחים שנחטפו (בני ערובה, hostages), לא מדובר בדרך כלל על השגת מידע.
מצופה מחיילים "להילחם עד הסוף" ו"לעמוד בכבוד" בחקירות, האמנם? האם השרדות אישית לא חשובה יותר? רבים, אך לא כולם, מהנופלים בשבי, חשו כמי שכשלו במילוי תפקידם וראו בעצם הנפילה בשבי שבר התנהגותי וחולשה תפקודית.
מן הספרות עולה, כי טווח דרכי ההתמודדות אותן אימצו השבויים הינו רחב ביותר. קיימות תגובות בשבי שהן הסתגלותיות וקשורות ליכולת לשרוד בצורה טובה.
גם פדויי השבי ממשיכים להיחשף בארץ לחוויות מלחמתיות ולדיווחים אודות חיילים אחרים שנופלים בשבי, יש חשיבות ייחודית לבחינת הסתגלותם של פדויי שבי בישראל.
מן המחקר של פרופ' סולומון וחבריה עלה, כי גם 18 וגם 30 שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, שבויי מלחמה מדווחים על שיעורים גבוהים יותר של הפרעה פוסט טראומטית כמו גם הסתמנות פסיכיאטרית כללית בטווח רחב של הפרעות, לעומת לוחמים דומים שלא נפלו בשבי. כמו כן, למרות ירידה ברמת התסמינים הפוסט טראומטיים לאורך זמן. שבויי מלחמה היו בהסתברות הגבוהה פי 10 להידרדרות במצבם הנפשי בין שתי המדידות לעומת לוחמים מקבוצת הביקורת. בנוסף, 18 שנים לאחר החזרה לביתם פדויי שבי דיווחו על קשיי תפקוד מתמשכים לאורך השנים בתחום הבית, התעסוקה ואף בשירות המילואים הצבאי. בקרב פדויי השבי נמצא גם תחלואה פיזית מוגברת, תלונות פסיכו-פיזיולוגיות והתנהגויות המקדמות סיכון בריאותי כגון שתייה ועישון. התוצאות הללו מעידות על כך שהנזקים שהותיר השבי אינם מוגבלים לתחום הנפשי גרידא, ועל כך שהם פוגמים בבריאותם ובאורח חייהם של פדויי השבי.
ממצאי המחקרים של פרופ' סולומון וצוותה מצביעים גם על כך שהשלכותיו של השבי ממלחמת יום הכיפורים זולגות מעבר לתחום התוך-נפשי אל התחום הבין-אישי. כך נמצא, למשל, כי שבויים מדווחים על רמות נמוכות יותר של שביעות הרצון מהקשר הזוגי ומחיי המין כמו גם על עלייה בתוקפנות המילולית, לעומת קבוצת הביקורת. ממצאים אלו מקבלים חיזוק מדיווחיהן של נשות פדויי השבי הסובלים מהפרעה פוסט טראומטית, לפיהם הן עצמן סובלות ממצוקה נפשית מתמשכת אשר נודעת בשם "טראומטיזציה משנית". נשים אלה מדווחות גם על בעייתיות רבה יותר ביחסי הנישואין בהשוואה לנשים הנשואות לגברים שלחמו אף הם במלחמת יום הכיפורים אך לא נפלו בשבי האויב. יתר על כן, המחקר שלנו מצביע על כך שיש בכוחן של חוויות השבי והסימפטומים הפוסט-טראומטיים שהן מעוררות לשנות את דפוס ההתקשרות של פדויי השבי, אשר דיווחו על התגברות בדפוסי ההימנעות והחרדה לאורך השנים.
יש לציין, כי קיימת גישה נוספת - הגישה הסולוטוגנית - הגורסת כי לחץ נושא עימו פוטנציאל מחשל ומחזק. על פי גישה זו, ישנם אנשים אשר מיטיבים להתגבר על אירועי דחק ולעיתים אף להשתמש בחוויות קשות כזרז לצמיחה ולהתגבשות האישיות. ואכן, לצד נוכחותן של השפעות פתוגניות ארוכות טווח בחייהם של פדויי שבי, מחקרים עדכניים מצביעים על תנועה מקבילה של שינויים חיוביים בעקבות חוויות השבי כמו גם על צמיחה פוסט טראומטית הקשורה ומקבילה למצוקה פוסט טראומטית.
לאור הממצאים באשר לעמידות ולפגיעות פדויי השבי, עולה השאלה אילו התערבויות עשויות למתן את ההשפעות הפוסט-טראומטיות של חווית השבי. יש לשער, כי בעוד שלא ניתן להשפיע על המשתנים הדמוגראפיים ועל המשתנים הקשורים לשבי עצמו, ההשפעה על מנגנוני התמיכה החברתית עשויה להוות כר פורה לשינוי.
בהגיעם חזרה למדינת ישראל, כאשר רבים מהם פגועים פיסית ונפשית ברמות שונות, נאלצו פדויי השבי רבים להתמודד הן עם ההשפעות ארוכות הטווח של טראומת השבי והן עם עמדות הציבור והממסד הביטחוני כלפיהם. לעתים, ציפתה קבלת פנים לפדויים אשר לעיתים לוותה בחוסר רגישות ואף בהטחת אשמות בהקשר לתפקודם הצבאי הלקוי, כישלונם כלוחמים, ובעיקר, הסטיגמה הגורסת כי נכנעו ללא תנאי לשוביהם.
עם השנים, העמדות כלפי השבויים עברו שינוי אשר התאפיין בהבנה ובאמפטיה רבה יותר. עם זאת, עדיין ניכרה הכחשה רבה לגבי חלקים נרחבים בחוויית הנפילה בשבי. ניכר כי קבלה מלאה של האפשרות לנפילה בשבי טומנת בחובה את היכולת לקבל פגיעות ודימוי עצמי מוחלש, אשר חלקים רחבים מהחברה הישראלית ממאנים לקבלם. אם אשוב לרגע למלחמת עזה הנוכחית, הרי שברגע שהחלו להתכונן לקבלת חלק מהחטופים, באו להתייעץ עמי נציגים של הרבה גופים העוסקים בקליטתם ובדיקתם של המשוחררים. תיארתי להם בסבלנות מה נעשה בשנות השמונים על ידי הצוותים הצבאיים. כעת מדובר באזרחים בגילאים שונים, בנים ובנות ואף ילדים. דבר דומה קרה במלחמת השחרור. עיקרון אחד עיקרי הדגשתי באוזני כולם: הטיפול לא מסתיים בימים הראשונים לאחר חזרת החטופים והשבויים. עד כמה ששמעתי, אכן נעשו שיפורים רבים בתהליך קבלת החטופים לעומת מה שאנו עברנו. קיימות בעיות רבות המתעוררות גם שנים אחר כך. התמיכה, ההכוונה, הטיפול והשיקום צריכים להמשיך.
אני קורא להקים מרכז לאומי שיאבחן, יטפל וישקם פדויי שבי לאורך חייהם. כמו שחובת המדינה לשחרר שבוי וחטוף ללא מורא או משוא פנים – חובתה לדאוג לו כפי שמדינה דואגת למי שפעל בשמה ונפגע. שאם לא כן, אנא אנו באים.
במידה ופדוי שבי נפגע גופנית במלחמה עצמה או במהלך השבי והגיש תביעה לאגף השיקום, הרי טופל כנכה צה”ל לכול דבר אך בלי התייחסות לתקופת השבי עצמו. מי שחזר מהשבי והצהיר על פגיעה נפשית לא הוכר כנכה צה"ל. הייתה מדיניות מכוונת של אגף השיקום שלא להכיר בפגיעות נפשיות של פדויי שבי (יש ל"ערים בלילה" רישום פרוטוקול על כך מישיבה אצל סגן שר הביטחון). ההכרה בפגיעות נפשיות נעשתה לראשונה ב-1998, 25 שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים ו-50 שנה אחרי מלחמת העצמאות, ללא התייחסות לתקופת השבי ולתקופה הממושכת של הזנחה וחוסר טיפול מאז החזרה מן השבי.
רק עם הקמת עמותת "ערים בלילה" ב-1998 ולחץ מתמשך בכנסת ישראל, נחקק החוק הקובע פיצויים מסוימים, אך עדיין, ורק בארצנו, אין הבנה או הכרה בתקופת שבי כאירוע שכולל פגיעות, עינויים, השפלות, אי-טיפול נכון, מניעת היגיינה בסיסית, בידוד וכו'. במידה ושב אדם לארצנו לאחר תקופת שבי מ-1948 ואילך, ללא הצהרה על מחלה גופנית או נפשית, הרי אין הוא נחשב כנכה צה”ל. מדוע המצב שונה בכול העולם ורק אצלנו לא כך? השבי מוכר בכול העולם כתקופה קשה המזכה בהכרה כ-veteran! רשימת העבודות המדעיות מרחבי העולם הקושרות תחלואים וליקויים פיסיים ונפשיים שנים רבות אחרי השחרור מהשבי, היא חד משמעית. סקירת הספרות האמריקנית, אוסטרלית, אנגלית, צרפתית וישראלית, הוגשה מספר פעמים לאגף השיקום. התוצאות המאוחרות של שהייה בשבי אויב הן קשות, גופניות ונפשיות.
עוד ב-1989 התפרסם מאמרי על התוצאות הגופנית והנפשיות המאוחרות של שהייה בשבי אויב. עד לאחרונה, אין ולא הייתה כול התייחסות אגף השיקום לצרכי פדויי השבי. אין להתבכיין אך גם אין לוותר ולהקריב את צרכי ומצוקות היחיד למען מה שהוגדר כטובת הכלל בין משיקולים אדמיניסטרטיביים -ביורוקרטיים או אחרים.
עדיין לדעתי קיימת הזנחה והתעלמות מצרכי פדויי שבי. הטראומה המתמשכת שנגרמה לשבויים לפני למעלה ארבעה עשורים, מביאה לתחלואה ותמותה מוקדמת מהצפוי. שוב הוכחה מעל כול צל של ספק, שטראומה קשה כמו נפילה בשבי בידי אויב, שבאה לאחר אירועי מלחמה קשים, מביאה לתהליכי הזדקנות מוקדמת, שחיקה ותחלואה נפשית וגופנית משמעותיים ביותר. מאמר הסקירה שפרסמתי מעל דפי "הרפואה" ב-1989 היה הראשון שפורסם בארץ שדן במצב הבריאותי והנפשי בקרב פדויי שבי בארץ.
המאמר נכתב לאור ניסיוני כפדוי שבי ממלחמת יום כיפור, חוויותיי כחבר בצוות הקולט פדויי השבי ממלחמת לבנון הראשונה (על שלושת "גליו"), וכמרצה במספר מסגרות צבאיות בנושאי הישרדות ושבי. מאוחר יותר, שימשתי כנציג ישראל לאורך מספר שנים, בוועדת הבריאות והרווחה של הפדרציה העולמית של משוחררי הצבא WVF, בנושאי שבויים ושיקום נכים.
מקובל לחשוב כיום, שבשלב הראשון לאחר הטראומה ישנו הניסיון להחלמה והתאוששות. (restoration), השלב שני הוא שלב האחזקה (maintenance) לאורך החיים, השלב השלישי הוא ההזדקנות או ההזדקנות המוקדמת (premature aging) והדרדור (decline). אין ספק שבנכים וכאמור בפדויי שבי, שלב ההזדקנות מגיע מוקדם מהצפוי senex praecox)). המאפיין את השלב השלישי הוא: הופעת מחלות קרדיו-וסקולריות, תסמונת מטבולית, השמנה, הופעת סרטנים נסוגים שונים, תופעות התנהגותיות, רגשיות וקוגניטיביות.
עובדה מדהימה היא שההבנה, ההכרה וההפנמה בצרכיהם המיוחדים (בשלב הראשוני ובשלבים כרוניים) של הלומי-קרב ובפדויי שבי, כבר קרו בעקבות מלחמת העולם הראשונה באירופה, באנגליה ובארה"ב, אך לא בארצנו. האם הייתה יד מכוונת מהשגיאה ההיסטורית הזו?
לסיכום:
1. החזרה לארץ של שבויים לוותה לעתים בצלילים צורמים וצורבים.
2. הייתה התעלמות ממצב פדויי השבי ככלל לעומת המצב בעולם כולו!
3. ועדות משהב" ט (וביטוח לאומי) עובדות לפי כללים נוקשים של תביעה/ הוכחה והפנייה לפי סוג הפגיעה. לא תמיד האוירה בועדות היא קונסטרוקטיבית... נכון שלאחרונה נעשו תיקונים ושיפורים בנושא.
4. מחקרי-אורך בארץ ובחו"ל מראים שעם הזמן קיימת החמרה במצב פדויי השבי במישורים גופניים-נפשיים-תעסוקתיים וחברתיים.
5. מלבד ההכרה בתוצאות הנפשיות של השהייה בשבי האויב, קיימים תהליכים של שחיקה / התמודדות עם מועקות / הזדקנות-מוקדמת / תחלואה גופנית מוקדמת ועוד.
6. לצערנו, כשסוקרים את ההיסטוריה של הטיפול/הכרה/שיקום של נפגעי צה"ל, רואים שהייתה התייחסות לחלק מהנכויות הפיזיות (פגיעות נוירולוגיות, אורטופדיות, פנימיות) קודם כל, ורק אחרי מלחמת יום כיפור, החלו להתייחס לנפגעי מוח, נפגעים בתר-חבלתיים (PTSD) ורק בסוף ענייני פדויי-השבי.
7. יש צורך לאומי בהקמת מרכז או לשכה/מרפאה/משרד שתטפל בפדויי-שבי לאורך השנים
8. יש להביא גם מממצאים לגבי נשות שבויים, ילדים, "דור שני".
9. ליצור תכנית שיקומית שתכלול "חבילה" או "סל" של מעקב רפואי, נפשי, הפנייה לספורט, רפואה משלימה ועוד.
ברצוני להביע תודה עמוקה לאלה שסללו דרכי המקצועית, המוסרית וההומנית :
פרופ' ישעיהו ליבוביץ
פרופ' יהושע ליבוביץ
פרופ' יהודה פריד
פרופ' עזרה זוהר
פרופ' רפי רוזין
ותיבדל לחיים ארוכים ופוריים- פרופ' זהבה סולומון
אבי עורי
יליד נתניה, תש"ח, נשוי +שתי בנות, מתגורר בסביון
פרופ' אמריטוס לרפואה שיקומית, אוניברסיטת תל-אביב
היסטוריון של הרפואה
עוסק בנושאי medical humanities (ביו-אתיקה, הקשר בין אומנויות ורפואה)
חוקר נושאי "רפואה ושואה", חבר "וועדת ה Lancet בנושאי רפואה, נאציזם ושואה" 2021-2023
בין 1974 ועד 1999 עבדתי בתל השומר במרכז השיקום. ב 1999 התפטרתי והקמתי בביה"ח "רעות" את האגף לרפואה שיקומית. מאז שיצאתי לגמלאות ב 2015, אני יועץ שיקומי במרכז השיקומי "רעות", תל אביב.
פדוי שבי ממלחמת יום כיפורים וחוקר התוצאות המאוחרות של השהייה בשבי.
חבר וועדת היגוי, מנהלת השבים והחטופים.
מתופף ג'אז בהרכב "שמיניית הסיבוב השני."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה